Elchonon Ehrman: Kol Ha-oseh Al Daas Rishona Hu Oseh

 Note: The question we asked on Rebbe Meir is only according to Resh Lakish who understands that Rebbe Meir also holds אין מפגלין בחצי מתיר and just holds כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. If Rebbe Meir holds מפגלין בחצי מתיר [as Rav and Shmuel hold bidaas Rebbe Meir] the question never gets off the ground.

שו"ת להורות נתן חלק א סימן כב
ב"ה. ח"י תמוז תשל"ב לפ"ק.
אלקים יחנך בני היקר הרב ר' עמרם יעקב יחי'.
ע"ד ששאלת, במי שלש כמה עיסות למצה ובעיסות הראשונות אמר בשעת נתינת המים לקמח לשם מצת מצוה, ובעיסות האחרונות לא אמר כן ואף לא חשב בהדיא לשם מצוה, אם גם האחרונות כשרות לצאת בהן חובת מצה. והבאת מדברי הביאור הלכה (סימן ת"ס ס"א) שכתב בשם הפרי מגדים דלא אמרינן בזה סתמא לשמה, ואם לא חישב לשמה לא יצא אף בדיעבד. גם הבאת מה שמצאת במהרי"ל (הלכות פסח דף י') דצריך שיאמר בפה לשם מצוה גם בנתינת המים לתוך הקמח. ובנ"ד יש להסתפק אם אמירתו לשם מצת מצוה בעיסות הראשונות מועלת גם להעיסות האחרונות, או י"ל איפכא דכיון דבראשונות אמר לשם מצת מצוה ובאחרונות לא אמר, מוכח שאת העיסות האחרונות לא עשה לשם יציאה בהן ידי חובת מצוה עכתו"ד.
א) בש"ס שבת (צ ב) תנן, המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא, ובגמרא שם, למה ליה למתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא, אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא, מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו, קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולפ"ז היה מקום לדון גם בנדון דידן ולומר, דכיון דאת העיסות הראשונות עשה בהדיא לשם מצת מצוה, שוב מהני מחשבה זו גם להעיסות האחרונות דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה. וכיוצא בזה מבואר בש"ס זבחים (ב ב) כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמן כלשמן דמי, דילמא שאני התם דאמר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה עיין שם. הרי דאף היכי דסתמא פסול מ"מ כשעושה על דעת הראשונה הו"ל כאלו התכוין בהדיא. וא"כ גם בנ"ד אף אי נימא דבמצה סתמא פסולה מ"מ הכא כשר דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה והו"ל כאלו התכוין בהדיא לשם מצה גם בעיסות האחרונות.
ב) ברם באמת אין ללמוד משם לנדון דידן, דדוקא בהך דשבת (צ ב) הנ"ל אמרינן דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, משום דהתם מיירי שהוציא אותו הזרע בעצמו שמתחילה הצניעו לשם זריעה, וכיון דכבר החשיב זרע זה בשעה שהצניעו, שוב לא פקע מיניה חשיבותו ובחשיבותיה קמא קאי, וכפירש"י שם. וכן בהך דזבחים (ב ב) שפירש רש"י דמיירי שתחילת השחיטה היתה לשם פסח וסוף שחיטה היתה בסתמא, ולכן כיון דתחילת השחיטה וסוף שחיטה הוי ליה מעשה חדא ובבהמה חדא על כן שייך בזה שפיר הסברא דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולתוס' שם שמפרשי דמיירי בשתי עבודות כגון דשחיט לשם פסח וקיבל סתם, ג"כ י"ל דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה משום דבחדא בהמה איירי, וכיון דשחט את הבהמה הזאת לשם פסח אמרינן דגם את הקבלה עשה לשם פסח דהכל בתר רישא גריר. אבל בגוונא דידן, נהי שעשה את העיסות הראשונות לשם מצוה מנלן שגם את העיסות האחרונות עשה על דעת הראשונות, כיון דלהעיסות האחרונות אין שום שייכות להראשונות, ואפשר שאת הראשונות עשה לשם מצוה ואת האחרונות עשה שלא לשם מצוה, כיון שהם מעשים נפרדים ושונים זה מזה. ועיין סוגיא דזבחים (מא ב) ומנחות (טז א) דנזכרה ג"כ הסברא דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, אבל גם התם מיירי באותו קרבן עצמו ולא בשני קרבנות, וא"כ אין ראיה משם לנדוננו.
ג) ועוד דהא באמת לא קיימא לן כהך סברא דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, דהא בסוגיא דמנחות (טז א) תנן, פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ובגמרא שם, אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה דברי הכל פיגול שכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת. והרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ז) פסק דבחישב בשעת קמיצה ולא חישב בשעת לבונה אינו פיגול. וכתב המל"מ שם דפסק כרבנן אליבא דשמואל עיין שם. והיינו דלא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, דלשמואל לא ס"ל סברא זו אלא רבי מאיר אבל רבנן פליגו. [ועפ"ז אתי שפיר טובא סוגיא דשבת (צא א) בהא דאמר ר"י אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, ופריך פשיטא כל שהוא תנן, ופירש"י כל שהוא תנן וסתם משנה רבי מאיר עכ"ד. ברם באמת בלא"ה מוכרח דמתניתין רבי מאיר הוא, דהא לעיל מיניה אמרו דקמ"ל מתניתין דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וזה אתיא רק אליבא דרבי מאיר דס"ל סברא זו במנחות (טז א) הנ"ל, אבל רבנן חולקין עליו, וא"כ על כרחין דמתניתין רבי מאיר הוא].
ד) וראיתי בתשו' מהרי"ט (ח"א סימן ל"ה) שנשאל במי שרצה ללכת למדינת הים ואשתו תבעה ממנו גט לזמן פלוני והוא היה רוצה לזמן אחר, ושוב באו אנשים וחלו פניו לבל לעגן את אשתו עד שנתרצה ואמר לכתוב גט לאשתו, אלא ששכח לומר ענין התנאי ואמר כתבו גט לאשתי סתם, מי אמרינן דעל דעת הראשונה נתן את הגט ויכתבו הגט לזמן שרצה הבעל מקודם, או לא, והשיב מתוספתא דקידושין (סופ"ב), זה (הבעל) אומר במנה (אקדשך) וזה (האשה) אומר במאתים (אתקדש) והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש, ומוכח להדיא דאע"פ שנעשה המעשה סתם על דעת ראשונה נעשה עכ"ד. וגם הרמב"ם (פ"ז מאשות הי"ט) פסק כהך תוספתא. ויש לתמוה דהא הרמב"ם בהלכות פסוהמ"ק הנ"ל פסק כרבנן דלא אמרינן דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וא"כ הני פסקי סתראי נינהו.
ה) ברם נראה דנדון המהרי"ט ז"ל אינו דומה לנדון פלוגתת רבי מאיר ורבנן, דעד כאן לא פליגו ר"מ ורבנן אלא היכי שעשה שני מעשים וכגון שקמץ במחשבה ואחר כך עשה את הלבונה, דבזה סבירא להו לרבנן דאע"ג דאת המעשה הראשון של הקומץ עשה במחשבת פגול מכל מקום אין מזה הכרח דגם את המעשה השני של הלבונה עשה באותה מחשבה, ובכהאי גוונא ס"ל דלא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה. וכן כשהתחלת השחיטה היתה לשם פסח וסוף השחיטה היתה בסתמא, יש לומר ג"כ דסוף מעשהו לא היה באותה מחשבה שבה נעשה תחילת מעשהו. אבל בגוונא דמהרי"ט שמתחילה גילה דעתו שאינו רוצה ליתן גט אלא לזמן פלוני, בזה מודים כולי עלמא דכשנתן את הגט נתנו על דעת הראשונה, שהרי הכא ליכא שני מעשים, שהרי כלפי אותו מעשה עצמו של נתינת הגט גילה את דעתו מתחלה שאינו רוצה אלא לזמן פלוני, ובזה גם רבנן מודים דעל דעת הראשונה הוא עושה ודו"ק.
ו) אולם בר מן דן נלע"ד לומר דבר חדש, דהא דרבנן פליגי על רבי מאיר ולית להו דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, היינו דוקא בנדון פלוגתתם בפיגל בקומץ ושתק בלבונה, אבל בעלמא גם רבנן מודה דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וכמו שיתבאר בעזה"י - דלכאורה תקשי על רבי מאיר דס"ל במנחות (טז א) בפיגל בקומץ ושתק בלבונה דהוי פיגול וחייב עליו כרת משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ואמאי לא ניזל בתר חזקת כשרות דיליה ונימא דבודאי לא עשה הלבונה על דעת הראשונה דא"כ יתחייב בכרת, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכעין זה כתב הלח"מ (פ"ה משבועות ה"ה) שאם נשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה יצא ידי שבועתו, דאמרינן דאחשביה לאכילתו, דכיון שנשבע שיאכל מחזקינן ליה שבשעה שאכל אוכלין שאינן ראויין אחשביה לאכילתו כדי לצאת ידי חובת שבועתו. אבל כשנשבע שלא לאכול ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לא נתחייב, דחזקה דלא אחשביה לאכילתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן עיין שם. ועיין במנחת חנוך (מצוה רפ"א) בזה. והכי נמי נימא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, וכששתק בלבונה ודאי שלא עשאו על דעת מחשבה ראשונה דא"כ יתחייב עצמו בכרת, וצ"ע לכאורה.
ז) ברם נראה ליישב על פי המבואר במשנה למלך (פ"י מגירושין הי"ח) בשם הרדב"ז, דהיכי שבא על הנדה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהרי איתרע חזקת כשרות דיליה שעבר על איסור נדה שבכרת עיין שם. והנה בנדון דידן כשחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ, נהי דלא נתחייב כרת עדיין משום דאין מפגלין בחצי המתיר, מ"מ הלא הקרבן נפסל עכ"פ, וכמבואר במשנה זבחים (לו ב) שאם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנן פסולה ואין בו כרת, ופירש"י דכרת ליכא משום דאין מפגלין בחצי המתיר ומ"מ פסולה משום שאחת מהן לא עשה כתיקנן עיין שם. והלא כשפסל את הקרבן ע"י מחשבתו בשעת הקומץ עבר על איסורא דאורייתא, וכמבואר ברמב"ם (פי"ח מפסולי המוקדשים ה"א) דכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסד הקדשים במחשבה עכ"ד. והשתא כיון דבשעת מחשבת הקומץ כבר עבר על איסורא דאורייתא ואיתרע חזקת כשרות דיליה, שוב שפיר אמרינן דכששתק בלבונה עשאו על דעת הראשונה והתכוין לשם פיגול, ולא אמרינן בזה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, דהא כבר איתרע חזקת כשרות דיליה כשחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ.
ח) אלא דעדיין קשה, דבשלמא בנדון המשנה למלך הנ"ל שפיר אמרינן דבבא על הנדה ליכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דהתם כיון דעבר על איסור נדה שהוא בכרת מכש"כ שהוא חשוד לעבור על הקל דהיינו בעילת זנות שאין בו כרת, אבל בנדון דידן, נהי שהתכוין מחשבת פיגול בשעת הקומץ ופסל את הקרבן, מ"מ הלא במחשבה זו לא עבר אלא על לאו שאין בו כרת, וא"כ מהיכי תיתי לאחזוקיה ברשיעי ולומר דבשעת הלבונה עשה ע"ד הראשונה והתכוין לפגל, הלא אם יפגל גם בלבונה א"כ יתחייב כרת ואמאי נחזיקנו ברשיעי לומר שהוא רוצה לעשות איסור שיש בו כרת, ואדרבה הא קיי"ל בשו"ע יו"ד (סימן קי"ט) דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ונמצא דאף שהוא חשוד על הלאו שאין בו כרת אינו חשוד על לאו שיש בו כרת. ברם באמת א"ש, דרבי מאיר לשיטתו דס"ל בש"ס בכורות (ל א) דהחשוד על דבר אחד נחשד לכל התורה ורבנן פליגי וס"ל דהחשוד על דבר אחד אינו חשוד לכל התורה עיין שם, וכיון דס"ל לרבי מאיר דהחשוד על הקל חשוד על החמור, ע"כ ס"ל שפיר דמכיון דחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ ונמצא שהוא חשוד לעבור על איסור לאו, א"כ הוא נעשה חשוד לעבור גם על איסור כרת, וע"כ סבירא ליה דכששתק בלבונה עשאו על דעת הראשונה ונתכוין לפגל ונתחייב כרת.
ט) נמצא לפ"ז דפלוגתת רבי מאיר ורבנן במנחות (טז א) בפיגל בקומץ ושתק בלבונה תליא בפלוגתת רבי מאיר ורבנן בבכורות (ל ב) אי חשוד על דבר קל חשוד על דבר חמור, דרבי מאיר דס"ל דחשוד על הקל נעשה חשוד על החמור שפיר ס"ל בפיגל בקומץ ושתק בלבונה דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ונעשה פיגול וחייב כרת, דאין לומר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי לא נתכוין מחשבת פגול בשעת הלבונה, דזה אינו דכיון דחישב בקומץ ועבר אדאורייתא כבר נעשה חשוד אף על החמור ואיתרע חזקת כשרות דיליה ואמרינן דעשאו על דעת הראשונה. אבל רבנן לשיטתייהו דס"ל דהחשוד על הקל אינו נעשה חשוד על החמור, שפיר ס"ל דנהי שחשב בקומץ ועבר אדאורייתא שפסל את הקרבן, מ"מ לא נעשה חשוד על החמור לומר שגם בשעת הלבונה חשב מחשבת פיגול משום שעשאו ע"ד הראשונה, דזה אינו דלא נעשה חשוד על החמור לעבור על איסור שיש בו כרת ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן.
י) והשתא אתיין שפיר כל פסקי הרמב"ם ז"ל וכן פסקו של המהרי"ט ז"ל, דדוקא בפיגל בקומץ ושתק בלבונה פסק הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ז) שאינו פיגול וכרבנן דס"ל דלא אמרינן דעושה על דעת הראשונה, דלשיטתיה אזיל דפסק בה' מטמאי משכב ומושב (פ"י ה"ט) כאידך דרבנן דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, וא"כ אי אפשר לומר דאת הלבונה עשה על דעת הראשונה ופגלו ונתחייב כרת, דהא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן מן הקל על החמור. אבל היכי דליכא סברא זו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכגון בנדון התוספתא בזה אומר במנה וכו' וכן בנדון המהרי"ט ז"ל, בזה גם רבנן מודים דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וא"ש.

שו"ת להורות נתן חלק א סימן כב
ב"ה. ח"י תמוז תשל"ב לפ"ק.
אלקים יחנך בני היקר הרב ר' עמרם יעקב יחי'.
ע"ד ששאלת, במי שלש כמה עיסות למצה ובעיסות הראשונות אמר בשעת נתינת המים לקמח לשם מצת מצוה, ובעיסות האחרונות לא אמר כן ואף לא חשב בהדיא לשם מצוה, אם גם האחרונות כשרות לצאת בהן חובת מצה. והבאת מדברי הביאור הלכה (סימן ת"ס ס"א) שכתב בשם הפרי מגדים דלא אמרינן בזה סתמא לשמה, ואם לא חישב לשמה לא יצא אף בדיעבד. גם הבאת מה שמצאת במהרי"ל (הלכות פסח דף י') דצריך שיאמר בפה לשם מצוה גם בנתינת המים לתוך הקמח. ובנ"ד יש להסתפק אם אמירתו לשם מצת מצוה בעיסות הראשונות מועלת גם להעיסות האחרונות, או י"ל איפכא דכיון דבראשונות אמר לשם מצת מצוה ובאחרונות לא אמר, מוכח שאת העיסות האחרונות לא עשה לשם יציאה בהן ידי חובת מצוה עכתו"ד.
א) בש"ס שבת (צ ב) תנן, המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא, ובגמרא שם, למה ליה למתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא, אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא, מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו, קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולפ"ז היה מקום לדון גם בנדון דידן ולומר, דכיון דאת העיסות הראשונות עשה בהדיא לשם מצת מצוה, שוב מהני מחשבה זו גם להעיסות האחרונות דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה. וכיוצא בזה מבואר בש"ס זבחים (ב ב) כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמן כלשמן דמי, דילמא שאני התם דאמר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה עיין שם. הרי דאף היכי דסתמא פסול מ"מ כשעושה על דעת הראשונה הו"ל כאלו התכוין בהדיא. וא"כ גם בנ"ד אף אי נימא דבמצה סתמא פסולה מ"מ הכא כשר דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה והו"ל כאלו התכוין בהדיא לשם מצה גם בעיסות האחרונות.
ב) ברם באמת אין ללמוד משם לנדון דידן, דדוקא בהך דשבת (צ ב) הנ"ל אמרינן דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, משום דהתם מיירי שהוציא אותו הזרע בעצמו שמתחילה הצניעו לשם זריעה, וכיון דכבר החשיב זרע זה בשעה שהצניעו, שוב לא פקע מיניה חשיבותו ובחשיבותיה קמא קאי, וכפירש"י שם. וכן בהך דזבחים (ב ב) שפירש רש"י דמיירי שתחילת השחיטה היתה לשם פסח וסוף שחיטה היתה בסתמא, ולכן כיון דתחילת השחיטה וסוף שחיטה הוי ליה מעשה חדא ובבהמה חדא על כן שייך בזה שפיר הסברא דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולתוס' שם שמפרשי דמיירי בשתי עבודות כגון דשחיט לשם פסח וקיבל סתם, ג"כ י"ל דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה משום דבחדא בהמה איירי, וכיון דשחט את הבהמה הזאת לשם פסח אמרינן דגם את הקבלה עשה לשם פסח דהכל בתר רישא גריר. אבל בגוונא דידן, נהי שעשה את העיסות הראשונות לשם מצוה מנלן שגם את העיסות האחרונות עשה על דעת הראשונות, כיון דלהעיסות האחרונות אין שום שייכות להראשונות, ואפשר שאת הראשונות עשה לשם מצוה ואת האחרונות עשה שלא לשם מצוה, כיון שהם מעשים נפרדים ושונים זה מזה. ועיין סוגיא דזבחים (מא ב) ומנחות (טז א) דנזכרה ג"כ הסברא דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, אבל גם התם מיירי באותו קרבן עצמו ולא בשני קרבנות, וא"כ אין ראיה משם לנדוננו.
ג) ועוד דהא באמת לא קיימא לן כהך סברא דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, דהא בסוגיא דמנחות (טז א) תנן, פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ובגמרא שם, אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה דברי הכל פיגול שכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת. והרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ז) פסק דבחישב בשעת קמיצה ולא חישב בשעת לבונה אינו פיגול. וכתב המל"מ שם דפסק כרבנן אליבא דשמואל עיין שם. והיינו דלא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, דלשמואל לא ס"ל סברא זו אלא רבי מאיר אבל רבנן פליגו. [ועפ"ז אתי שפיר טובא סוגיא דשבת (צא א) בהא דאמר ר"י אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, ופריך פשיטא כל שהוא תנן, ופירש"י כל שהוא תנן וסתם משנה רבי מאיר עכ"ד. ברם באמת בלא"ה מוכרח דמתניתין רבי מאיר הוא, דהא לעיל מיניה אמרו דקמ"ל מתניתין דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וזה אתיא רק אליבא דרבי מאיר דס"ל סברא זו במנחות (טז א) הנ"ל, אבל רבנן חולקין עליו, וא"כ על כרחין דמתניתין רבי מאיר הוא].
ד) וראיתי בתשו' מהרי"ט (ח"א סימן ל"ה) שנשאל במי שרצה ללכת למדינת הים ואשתו תבעה ממנו גט לזמן פלוני והוא היה רוצה לזמן אחר, ושוב באו אנשים וחלו פניו לבל לעגן את אשתו עד שנתרצה ואמר לכתוב גט לאשתו, אלא ששכח לומר ענין התנאי ואמר כתבו גט לאשתי סתם, מי אמרינן דעל דעת הראשונה נתן את הגט ויכתבו הגט לזמן שרצה הבעל מקודם, או לא, והשיב מתוספתא דקידושין (סופ"ב), זה (הבעל) אומר במנה (אקדשך) וזה (האשה) אומר במאתים (אתקדש) והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש, ומוכח להדיא דאע"פ שנעשה המעשה סתם על דעת ראשונה נעשה עכ"ד. וגם הרמב"ם (פ"ז מאשות הי"ט) פסק כהך תוספתא. ויש לתמוה דהא הרמב"ם בהלכות פסוהמ"ק הנ"ל פסק כרבנן דלא אמרינן דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וא"כ הני פסקי סתראי נינהו.
ה) ברם נראה דנדון המהרי"ט ז"ל אינו דומה לנדון פלוגתת רבי מאיר ורבנן, דעד כאן לא פליגו ר"מ ורבנן אלא היכי שעשה שני מעשים וכגון שקמץ במחשבה ואחר כך עשה את הלבונה, דבזה סבירא להו לרבנן דאע"ג דאת המעשה הראשון של הקומץ עשה במחשבת פגול מכל מקום אין מזה הכרח דגם את המעשה השני של הלבונה עשה באותה מחשבה, ובכהאי גוונא ס"ל דלא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה. וכן כשהתחלת השחיטה היתה לשם פסח וסוף השחיטה היתה בסתמא, יש לומר ג"כ דסוף מעשהו לא היה באותה מחשבה שבה נעשה תחילת מעשהו. אבל בגוונא דמהרי"ט שמתחילה גילה דעתו שאינו רוצה ליתן גט אלא לזמן פלוני, בזה מודים כולי עלמא דכשנתן את הגט נתנו על דעת הראשונה, שהרי הכא ליכא שני מעשים, שהרי כלפי אותו מעשה עצמו של נתינת הגט גילה את דעתו מתחלה שאינו רוצה אלא לזמן פלוני, ובזה גם רבנן מודים דעל דעת הראשונה הוא עושה ודו"ק.
ו) אולם בר מן דן נלע"ד לומר דבר חדש, דהא דרבנן פליגי על רבי מאיר ולית להו דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, היינו דוקא בנדון פלוגתתם בפיגל בקומץ ושתק בלבונה, אבל בעלמא גם רבנן מודה דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, וכמו שיתבאר בעזה"י - דלכאורה תקשי על רבי מאיר דס"ל במנחות (טז א) בפיגל בקומץ ושתק בלבונה דהוי פיגול וחייב עליו כרת משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ואמאי לא ניזל בתר חזקת כשרות דיליה ונימא דבודאי לא עשה הלבונה על דעת הראשונה דא"כ יתחייב בכרת, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכעין זה כתב הלח"מ (פ"ה משבועות ה"ה) שאם נשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה יצא ידי שבועתו, דאמרינן דאחשביה לאכילתו, דכיון שנשבע שיאכל מחזקינן ליה שבשעה שאכל אוכלין שאינן ראויין אחשביה לאכילתו כדי לצאת ידי חובת שבועתו. אבל כשנשבע שלא לאכול ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לא נתחייב, דחזקה דלא אחשביה לאכילתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן עיין שם. ועיין במנחת חנוך (מצוה רפ"א) בזה. והכי נמי נימא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, וכששתק בלבונה ודאי שלא עשאו על דעת מחשבה ראשונה דא"כ יתחייב עצמו בכרת, וצ"ע לכאורה.
ז) ברם נראה ליישב על פי המבואר במשנה למלך (פ"י מגירושין הי"ח) בשם הרדב"ז, דהיכי שבא על הנדה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהרי איתרע חזקת כשרות דיליה שעבר על איסור נדה שבכרת עיין שם. והנה בנדון דידן כשחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ, נהי דלא נתחייב כרת עדיין משום דאין מפגלין בחצי המתיר, מ"מ הלא הקרבן נפסל עכ"פ, וכמבואר במשנה זבחים (לו ב) שאם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנן פסולה ואין בו כרת, ופירש"י דכרת ליכא משום דאין מפגלין בחצי המתיר ומ"מ פסולה משום שאחת מהן לא עשה כתיקנן עיין שם. והלא כשפסל את הקרבן ע"י מחשבתו בשעת הקומץ עבר על איסורא דאורייתא, וכמבואר ברמב"ם (פי"ח מפסולי המוקדשים ה"א) דכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסד הקדשים במחשבה עכ"ד. והשתא כיון דבשעת מחשבת הקומץ כבר עבר על איסורא דאורייתא ואיתרע חזקת כשרות דיליה, שוב שפיר אמרינן דכששתק בלבונה עשאו על דעת הראשונה והתכוין לשם פיגול, ולא אמרינן בזה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, דהא כבר איתרע חזקת כשרות דיליה כשחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ.
ח) אלא דעדיין קשה, דבשלמא בנדון המשנה למלך הנ"ל שפיר אמרינן דבבא על הנדה ליכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דהתם כיון דעבר על איסור נדה שהוא בכרת מכש"כ שהוא חשוד לעבור על הקל דהיינו בעילת זנות שאין בו כרת, אבל בנדון דידן, נהי שהתכוין מחשבת פיגול בשעת הקומץ ופסל את הקרבן, מ"מ הלא במחשבה זו לא עבר אלא על לאו שאין בו כרת, וא"כ מהיכי תיתי לאחזוקיה ברשיעי ולומר דבשעת הלבונה עשה ע"ד הראשונה והתכוין לפגל, הלא אם יפגל גם בלבונה א"כ יתחייב כרת ואמאי נחזיקנו ברשיעי לומר שהוא רוצה לעשות איסור שיש בו כרת, ואדרבה הא קיי"ל בשו"ע יו"ד (סימן קי"ט) דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ונמצא דאף שהוא חשוד על הלאו שאין בו כרת אינו חשוד על לאו שיש בו כרת. ברם באמת א"ש, דרבי מאיר לשיטתו דס"ל בש"ס בכורות (ל א) דהחשוד על דבר אחד נחשד לכל התורה ורבנן פליגי וס"ל דהחשוד על דבר אחד אינו חשוד לכל התורה עיין שם, וכיון דס"ל לרבי מאיר דהחשוד על הקל חשוד על החמור, ע"כ ס"ל שפיר דמכיון דחישב מחשבת פיגול בשעת הקומץ ונמצא שהוא חשוד לעבור על איסור לאו, א"כ הוא נעשה חשוד לעבור גם על איסור כרת, וע"כ סבירא ליה דכששתק בלבונה עשאו על דעת הראשונה ונתכוין לפגל ונתחייב כרת.
ט) נמצא לפ"ז דפלוגתת רבי מאיר ורבנן במנחות (טז א) בפיגל בקומץ ושתק בלבונה תליא בפלוגתת רבי מאיר ורבנן בבכורות (ל ב) אי חשוד על דבר קל חשוד על דבר חמור, דרבי מאיר דס"ל דחשוד על הקל נעשה חשוד על החמור שפיר ס"ל בפיגל בקומץ ושתק בלבונה דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ונעשה פיגול וחייב כרת, דאין לומר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי לא נתכוין מחשבת פגול בשעת הלבונה, דזה אינו דכיון דחישב בקומץ ועבר אדאורייתא כבר נעשה חשוד אף על החמור ואיתרע חזקת כשרות דיליה ואמרינן דעשאו על דעת הראשונה. אבל רבנן לשיטתייהו דס"ל דהחשוד על הקל אינו נעשה חשוד על החמור, שפיר ס"ל דנהי שחשב בקומץ ועבר אדאורייתא שפסל את הקרבן, מ"מ לא נעשה חשוד על החמור לומר שגם בשעת הלבונה חשב מחשבת פיגול משום שעשאו ע"ד הראשונה, דזה אינו דלא נעשה חשוד על החמור לעבור על איסור שיש בו כרת ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן.
י) והשתא אתיין שפיר כל פסקי הרמב"ם ז"ל וכן פסקו של המהרי"ט ז"ל, דדוקא בפיגל בקומץ ושתק בלבונה פסק הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ז) שאינו פיגול וכרבנן דס"ל דלא אמרינן דעושה על דעת הראשונה, דלשיטתיה אזיל דפסק בה' מטמאי משכב ומושב (פ"י ה"ט) כאידך דרבנן דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, וא"כ אי אפשר לומר דאת הלבונה עשה על דעת הראשונה ופגלו ונתחייב כרת, דהא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן מן הקל על החמור. אבל היכי דליכא סברא זו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכגון בנדון התוספתא בזה אומר במנה וכו' וכן בנדון המהרי"ט ז"ל, בזה גם רבנן מודים דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וא"ש.