Here is a fascinating teshuva by the Imrei Eish [talmid of the Chasam Sofer and one of the Gedolei Hador of his time in Hungary, d. 1852] about mercenaries - people paid to go to the army. On the surface, it should be forbidden. How can we engage in war on behalf of a foreign country of our own volition?! But the Imrei Eish is adamant that it is not only permitted but a mitzvah. Since we find the notion of a מלחמת רשות that is permitted, serving in a foreign army is also permitted.
I didn't understand what the mitzvah was. I guess that one makes a parnassa? Or thereby absolves the Lomdei Torah of the need to fight?
I would suggest that one can make a clear distinction between fighting for the Hungarian or Polish armies and the Jewish army. The concept of מלחמת רשות is to help the Jewish people in some way and is also a mitzva [just not with the same halachic parameters as a מלחמת מצוה as we discussed in a recent shiur]. For a מלחמת רשות we need the Sanhedrin and Urim Vi-tumim to give the OK.
If anyone knows other sources on the topic, please send.
שו"ת אמרי אש יורה דעה סימן נב
האם מותר לשלם לאדם כדי שילך לצבא
בעזה"י, אור ליום ה' י"ג שבט, תר"א לפ"ק.
שלום וכל טוב להרב המאוה"ג, המופלא ומופלג בחריפות ובקיאות, כקש"ת מו"ה יצחק נ"י, האבדק"ק טאש יע"א, וכעת אבדק"ק בערגצאז.
מכתבו הגיעני, וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל, ומאז התאמצו למצוא גבר, אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא. ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם, ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת, אנן מה נענה בתרייהו. ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה, אבל לאשר ראיתי מוסר כתב זה אמר לי כי ביקש מעכ"ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני, וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוסר כתב זה, לזאת באתי בדברי אלה, אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ"ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן, כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ה' ואנשים. ואין זה דומה למשנתינו (תרומות פ"ח מי"ב) דעכו"ם שאמרו תנו לנו כו' ואל ימסרו נפש מישראל(א), לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד' וודאי אין כאן בית מיחוש, דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תורתינו הקדושה, הן באכילה, שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל, ואין שום איסור שהוא מוכרח, רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום, וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת, והרי השו"ע פסק בפשיטות באו"ח סי' רמ"ח סעי' ד' ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו' ביום א' ב' ג' מותרים, והוא דעת הריב"ש בסי' ק"א, ודעת התשב"ץ בח"א סי' כ"א, והוא הרבי דוראן שהזכיר הריב"ש בריש דבריו, יעיין שם.
ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז"ה (שבת ז' ע"א בדפי הרי"ף) בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו' ואין צרין על העירות (שבת י"ט ע"א), והטעם מבואר בדבריהם שם, דכיון דהנך ג' ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי, הרי אינו כמתנה לחלל את השבת. ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות, פקוח נפש דוחה אותו. וגם הריב"ל (ח"ב סנ"ג) שהביא המג"א שם בסי' הנ"ל ס"ק י"ד שהחמיר, היינו דווקא בוודאי מחלל את השבת, אבל ספק אפילו קרוב לוודאי, גם לדידיה מותר, מהך דאין צרין על העיירות, כן הוא להדיא בדברי מהריב"ל שם.
מעתה, אלו ההולכים לצבא, אם יבוא עת נסיעתם בש"ק והם מוכרחים ללכת, פיקוח נפש דוחה אותו, ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור, לדעת הריב"ש והתשב"ץ שפסקו הבית יוסף והרמ"א כמותן, אם ירצו להשמר משאר איסורים, אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת, אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום. ואם האנשים ההמה לתאות נפשם, מתעבים נפשם באיסור, עוונותם על עצמותם, ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם, כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ"ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים, ולא לאמר שיקחו כרצונם ח"ו.
ואף גם בעת המלחמה, מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת ח"ו, דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה, ועובר על ונשמרתם (דברים ד, טו), ולא היה אדונינו דוד המלך ע"ה מרבה במלחמות הרשות. ובסוטה דף מ"ד ע"ב מלחמת בית דוד לרווחה דברי הכל רשות, יעיין שם ברש"י, ומבואר שם דלא מקרי אפילו עוסק במצוה לפוטרו מן המצוה, וצריך לומר דלא מקרי אפילו עוסק בצרכי הרבים, דמבואר [בשו"ע או"ח] בסי' ע' סעיף ד' דפטור מקריאת שמע, וצ"ע, ואפילו הכי לא היה דוד המלך ע"ה נמנע ממלחמה. ויעיין בסוף שבועת העדות (שבועות ל"ה ע"ב), ובתוס' שם (ד"ה דקטלא).
והך דאין צרין על העיירות, כתב המאור (שם) דמקום סכנה נינהו. ולכאורה מוכרח דמיירי במלחמת הרשות, דאי לדבר מצוה היה מותר אפילו בערב שבת, דומיא דאין מפליגין כו'. וכן כתבו הריב"ש והתשב"ץ דלצורך מצוה מותר ללכת בשיירא, אף על פי שוודאי יחלל שבת. והוא פשוט לדעת הרז"ה. הרי דמותר ללחום מלחמת הרשות. ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים, כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים (יומא כ"א ע"ב). ואף גם בזמן שהיו אורים ותומים, לא יצאו מספק סכנה, דהרי כל היוצא למלחמת כו' (שבת נ"ו ע"א).
וקצת קשה אמאי לא אמר בסוטה דף מ"ד (ע"ב) נפקא מינה אם מותר לצור למעוטי נכרים תוך ג' ימים קודם שבתב. ו[כן] יש לעיין אמאי לא מחלק שם בשבת (י"ט ע"א), בצרין על העיירות, בין רשות למצוה. ואולי משום זה אינו מותר רק כשיפסוק עמו לשבות, וזה אי אפשר בצרין על העירות. וזה קצת סמך לדעת הרמב"ם (פ"ל משבת הי"ג) שפסק כרבי. והיינו שפסק הרמב"ם (שם) בין מלחמת מצוה ובין הרשות, ולא כתב דמלחמת מצוה אפילו בערב שבת מותר, משום דאי אפשר לפסוק עמו במלחמה.
וכן בזמן בית שני, נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה. ויעוין בגיטין דף מ"ז ע"א תוס' ד"ה ר"ל, שכתבו לא היה מזלזל בעצמו כל כך, ולא כתבו לא היה עושה איסור כזה, משמע מפני שסמך על חכמתו לא עבד איסורא, אף דלפי הנראה לא היה הצלתו ברור כל כך.
ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא, וכמו שכתב מהר"ש בנודע ביהודה תנינא (יו"ד) בסי' ע"ד, מכל מקום לשכור אנשים מדעתם, כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם, כי יקחו גם לומדי תורת ה' אשר מן הדין אין עליהם עול הזה (יו"ד סי' רמ"ג ס"ב), אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתם מותר, ומצוה לפענ"ד.
וה' בחסדו ישמרינו, ויעזרינו על דבר כבוד שמו, ויקבץ נדחינו במהרה.
דברי הק' מאיר א"ש
