לזכות הרב אליעזר זאב בן דבורה וכל ב"ב לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!
לזכות הרב אברהם שרגא בן מלכה אסתר וכל ב"ב לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!
The gemara in Sotah [42b] says
כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו אמר רבי אלעזר עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים ולא לפתח ביה כלל לאודועי שבחיה דדוד
It is written about Goliath: “And the half [chetz] of his spear was like a weaver’s beam” (I Shmuel 17:7), and we read, according to the Masoretic tradition: “And the shaft [etz] of his spear.” Rabbi Elazar says: The written version of the text demonstrates that [despite the great praise heaved upon Goliath] we have not yet reached half [chetzi] of the praise of that wicked man. [The Maharsha says that according to this, the word חניתו means חן]. It is learned from here that it is prohibited to relate the praise of wicked people. The Gemara asks: If so, then the verse should not begin by praising him at all. The Gemara answers: It was necessary in this case in order to relate the praise of David who defeated Goliath.
The question is why we need this gemara when we already have an explicit gemara in Avoda Zara [20] telling us not to praise עובדי כוכבים?
We also have the famous gemara in Shabbos where Rebbi Yehuda praised the Romans for all they have accomplished. how was he allowed to praise עכו"ם?
Is there a difference between where you know the עכו"ם or not?
Is it also forbidden for the LISTENER?
בגמ' עבודה זרה כ.: תניא נמי הכי "לא תחנם" לא תתן להם חנייה בקרקע, ד"א "לא תחנם" לא תתן להם חן, ד"א "לא תחנם" לא תתן להם מתנות חינם וכו'. לא תתן להם חן, מסייע ליה לרב דאמר רב שלא יאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו וכו'.
אולם יעוי' בסוטה (מב ב) שכ' כתיב "חץ חניתו" וקרינן "עץ חניתו", אמר ר' אלעזר עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע, מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים. ולא לפתח ביה כלל, לאודועי שבחיה דדוד, ופירש"י וז"ל, חץ, לשון "חצי", הודיעך הכתוב שלא סיפר בחצי גבורתו. לאודועי שבחיה דדוד, שנלחם עם גיבור כמותו, עכ"ל ע"ש. והיינו עם "גלית" שהיה "רשע", וש"מ שאסור "לספר בשבחם". אולם צ"ע מה הוצרכו להאי לימוד שמכאן וכו', הא כבר נלמד זה הכא ממש"כ בתורה "לא תחנם" שמכאן "שאסור לומר" וכו', וע"כ דאף אסור "לספר בשבחם של רשעים", וצ"ע.
ועוד צ"ע, דיעוי' בפ"ב דשבת (לג ב) דישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וכו', פתח ר' יהודה ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו, רומיים, תיקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות", ר' יוסי "שתק". נענה רשב"י ואמר "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן וכו'", יעו"ש. וא"כ צ"ע מהו דא"ר יהודה "כמה נאים מעשיהם" וכו' דהני עכו"ם, הא אסור לומר כמה נאים מעשיהם, וכדס"ל לר' יהודה גופא הכא דגם זה נכלל ב"לא תחנם", וכמשמע בגמ' ובתוס' הכא, וצ"ע.
ושו"ר ב"שפת אמת" שם שג"כ עמד בזה, וז"ל, כמה נאים וכו', קשה הא כתיב לא תחנם ודרשי' לא תתן להם חן כדאי' בע"ז (כ א), וי"ל דגם הוא אמר כן בלשון "בתמיה", עכ"ל השפ"א יעו"ש. אולם לפי"ז יל"ע מה הוצרך רשב"י לומר דלא תיקנוהו אלא "לעצמן", הא זהו גופא מה שאמר ר"י ד"וכי" נאים מעשיהם וכו'?, ומה הוצרך להוסיף ע"ז. ושמא רצה "להדגיש גנותן", ויל"ע.
אולם י"ל דאיסורו דלא תחנם הוי דוקא בחייו של העכו"ם אולם משמת הגוי ליתנייהו כלל להאי ל"ת, וזהו דנלמד מדוד וגליית שאסור לספר בשבחם של רשעים אף לאחר מותם, דהא הפסוק בשמואל ב' שם איירי לאחר מיתת גליית ואפ"ה לא רצה הכתוב "לספר בשבחו", וע"כ דאף אז אסור, והיינו דמה"ת אסור דוקא "בחייו", אולם מדרבנן אסור אף "במותו" וכנלמד מגליית ודוד, ואתי שפיר. וכן זהו שאמר ר' יהודה "כמה נאים מעשיהן" וכו', דהתכוין על אותם רומיים שכבר מתו דבכה"ג ליכא להאי ל"ת, ומאידך לא היה עדיין בשעתו להאי איסורא דרבנן דלאחר "מותו", דרק אח"כ אסרוהו חז"ל, ודו"ק. וא"כ אי"צ לדחוק כש"כ השפ"א.
אולם יל"ע בזה, דהנה יעוי' ברמב"ם בפ"י דע"ז ה"ד שכ' בזה"ל, וכן אסור לספר בשבחן, ואפי' לומר כמה נאה עכו"ם זה "בצורתו", ק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנא' "ולא תחנם" לא יהיה להם "חן" בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הר"ן [ברד"ו ברי"ף] כדי שלא ימשך אחריהם, עכ"ל ע"ש. וא"כ לפי האי טעמא נראה דאיסור זה שייך גם לאחר מיתת הגוי ולא רק "בחייו", דגם אז ה"ז גורם ללמוד ממעשיו הרעים מתוך "שמשבחים" אותו ואת מעשיו, וא"כ מהיכ"ת למימר דשייך רק "בחייו" ותו לא, וא"כ יל"ע.
אולם י"ל, דשייך דוקא ביודעו ומכירו להאי עכו"ם ולא כשמספר על גוי שאינו "מכיר", והיינו בין אם המספר מכירו ובין אם השומע מכירו ה"ז עובר ע"ז, אולם אם אין המספר מכירו מקרוב וכן השומע אינו מכירו לא קעברי ע"ז, דהא דוקא כשמכירים אותו "אישית ומקרוב" ועכ"פ יודעים במי מדובר ואיך נראית "צורתו" הוא דאפשר לבוא להדבק בו וללמוד ממעשיו מתוך ש"דמות דיוקנו" עומד לפניהם, ואפי' אם מת העכו"ם ג"כ נר' דאיכא להאי איסור אם עכ"פ יודעים מי היה וכו' [וכן יעוי' עד"ז גבי "והיו עיניך רואות את מוריך", לתועלת התלמיד ללמוד מהרב, במס' שקלים (ספ"ב) ומש"כ בס"ד בחידושים שם, ותמצא נחת]. אך כשאינם יודעים "מיהו" וכו' לא יבואו ללמוד ממנו וליתנייהו בכה"ג להאי לא תעשה, ודו"ק.
וא"כ זהו דאמרי' בסוטה שם ד"אסור לספר בשבחן של רשעים" כנלמד מגליית, דאפי' היכא שאינו מכירו ויודעו כלל וכגון בגליית שכל הלומדים את הפסוקים שבנביא אינם מכירים כלל את אותו רשע שכבר מת וחלף לו מן העולם ואף לא ראו "צורתו" וכו' דליכא בכה"ג להאי ל"ת מה"ת, מ"מ אסור מדרבנן לספר בשבחן, דאכתי גם עי"ז אפשר קצת ללמוד משאר מעשיו הרעים, ועוד י"ל דחיישי' שמתוך "שבחו" אתה בא לספר "בגנותו", וכדאשכחן עד"ז בס"מ ב"ב (קסד ב) ובערכין (טז א) דלעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך "טובתו" בא לידי "רעתו" יעו"ש, וברש"י ובר"ג בזה, ולזה אחז"ל שאסור כלל לספר בשבחן אף על פי "שאינו מכירו" וכו', וא"כ אתי שפיר. וכן אתי שפיר בעובדא עם רשב"י דאמר ר' יהודה כמה נאים מעשיהן, דהני "רומאי", דהא איהו וחביריו כלל לא יודעים ולא הכירום כלל רק "שמעו" עליהם ותו לא, דבכה"ג ליכא כלל להאי איסורא דאורייתא. וכן י"ל דלא היה בשעתו לאיסור "דרבנן" שלא לספר בשבחן גם כשאינו מכירו, דרק אח"כ אסרוהו חז"ל ולא בדורו דר' יהודה, ואתי שפיר.
וכן ידוייק בלשון הגמ' וכ"ה ברש"י הכא שכ' בזה"ל, לא תתן להם חן, שלא יאמר כמה עכו"ם זה נאה, עכ"ל ע"ש. וכ"כ הרא"ש והרי"ף (ברד"ו א) כהאי לישנא ע"ש. וכן יעו"ש ברמב"ם בפ"י שכ' דאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה בצורתו וכו', עכ"ל ע"ש. וא"כ מדוייק דדוקא ביודעו ומכירו אסור ולא בעלמא, וכש"נ בס"ד, והיינו מה"ת, וכדאיירי באיסור "דלא תחנם" ולא באיסור "דרבנן".
ובעצם האי איסור, נסתפקתי אם אף השומע עובר ע"ז, ודומיא דלשה"ר דקי"ל דאף השומע עובר ע"ז, או שמא רק המספר עובר ע"ז ולא השומע. דמצד א' י"ל דאף השומע עובר ע"ז, דהא ע"י ובעצם "שמיעתו" נמצא שגם איהו נותן חן לעכו"ם.
(נופת צופים)
(נופת צופים)
