Regarding this post:
Rav Shaul Yisraeli resolves all of the questions with the yesod that only the war to capture Eretz Yisrael in the time of Yehoshua was a mitzvah incumbent upon every individual [as opposed to all of the other wars which were incumbent upon the tzibbur] and deserves the title מלחמת מצוה.
As a SPECIAL bonus gift to Mevakesh readers, I present you his words [abridged - for the unabridged see his עמוד הימיני סימן י"ד].
And there is yet SO MUCH MORE TO DISCUSS!!!
#notenoughhoursintheday
להבנת כל זה נקדים: הנה מוצאים אנו הבדל במצוות התורה, רובן מוטלות על כל אחד ואחד מישראל, וחלקן מוטלות על הכלל כולו בתור כלל, ולא על היחיד. כמש"כ בס' החינוך במצות בנין ביהמ"ק (מצ' צ"ה): וזו מן המצוות שאינן מוטלות על יחיד, כי אם על הצבור כולו. וכן כתב עוד בכמה מצוות. עיין גם בסהמ"צ לרמב"ם (סוף עשין) שהאריך בהגדרת חילוק זה. עפי"ז יש לנו לדון גם במצוות הללו, שיוצאים עבורם למלחמה, היינו: מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת ז' עממים, מלחמת עמלק, מלחמת מדין, וכן מלחמת עזרת ישראל מיד צר, מה תכנן של הללו - האם הן מסוג חובת הכלל ו"אינן מוטלות על יחיד" או שהן מצוות המוטלות על כל יחיד, אלא שלשם ביצועה היחידים מתאחדים כדי להשיג המטרה שלכל אחד יש ענין בה.
ונראה שאעפ"י שכל אלה שמנינו הן מלחמות מצוה, מ"מ יש להבחין ביניהם לגבי השאלה הנ"ל: מצוות כיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן (השמטות למהמ"צ עשין, ד') ישנה בכל הדורות, מוטלת על כל אחד, ומתבטאת במצות ישיבת ויישוב א"י, הנה מצות היחיד שהרי כל אחד באופן פרטי חייב ויכול לקיימה. א"כ מה שמצינו שיש מצות מלחמת כיבוש, כמש"כ שם בא"ד: וזוהי שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. כן אמרו מלחמת יהושע לכבוש ד"ה חובה וכו'. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממים וכו' אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות וכו'. עיין שם. אף זו אינה אלא מצות היחידים להתאחד לשם ביצוע המצוה הפרטית המוטלת על כל אחד.
[וכן נראה לדעת הרמב"ם והחינוך מצות החרמת ז' עממים, שסוברים שגם יחיד שנזדמן לידו ולא הרגו עובר. הרי שזוהי ג"כ מצוה המוטלת על היחיד. אולם נו"כ לא ציינו המקור לזה בחז"ל. ונראה שדעת רש"י אינה כן וכמו שיבואר להלן בע"ה].
מאידך נראה ברור לכאורה שמלחמת עזרת ישראל מיד צר שמקורה כנ"ל ממלחמת מדין ("כי צוררים הם לכם") היא רק מצות הכלל, שאילו על הפרט אין חובה להסתכן גם להצלת ישראל, וכנ"ל. כן נראה מהרמב"ם בסהמ"צ (סוף עשין הנ"ל) שמלחמת עמלק היא חובת הכלל ובאמת בה לא כ' הרמב"ם שאם בא ליד אחד מי מהם ולא הרגו עובר (בחינוך יש בזה הבדלי גירסאות).
ונראה שבזה יוסבר לנו הענין שבמלחמת יהושע השתתפו כל ישראל ממש, כמו שכ' רש"י גיטין (ט': ד"ה כיבוש). וודאי לא מסתבר שרק משום שבפועל השתתפו אז כל ישראל בכיבוש, ושלא כבמלחמות בית דוד שלא הוצרכו להשתתף מצד שהצורך המלחמתי לא דרש אלא השתתפות חלקית, משום כך נחשב כיבוש יהושע כיבוש רבים ולא כיבושי דוד בסוריא. וכן ודאי לא הצורך לשיתופם של כל ישראל מבחינת הצורך המלחמתי הוא שהניע את יהושע לשתף את כולם במלחמה, שכן "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט" (שמו"א י"ד, ו'), וכיבוש יריחו יוכיח שהי' כולו נסי. מאידך, במלחמת עמלק נאמר "בחר לנו אנשים" שרק חלק מישראל השתתף. וכן במלחמת מדין נחלצו רק אלף למטה (במדבר ל"א, ד'). אלא שהוא כנ"ל, משום שמלחמת כיבוש הארץ היתה מצוה אישית, המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל בתור מצוה, לרשת הארץ, ע"כ לא נתקיימה המצוה אלא ע"י השתתפות אישית. משא"כ מלחמת עמלק ומדין היו חובת הכלל. ע"כ בבחירת אנשים, קיים הכלל כולו את המצוה.
וזה נ"ל גם בטעם שבמלחמת חובה לכיבוש א"י הכל יוצאים, כיון שהיא מצוה המוטלת על כל אחד ואחד בפרטיות ל"ש לפוטרו מסיבות אלה. ואפילו לפי נימוקו של החינוך, שמחשבתם נתונה לנשותיהם וכרמם וכיו"ב, כיון שהיא מצוה אישית עליו, צריך הוא להתגבר על רגשות אלה, ול"ש לחשוש לזה. ואין הפטור אלא במלחמה שאין שם עליו חובה אישית.
ח. ומעתה נבין המחלוקת של ר"י ורבנן לענין עוסק במצוה, שזה אמנם מוסכם לכו"ע שעזרת ישראל מיד צר (ונראה שזה כולל גם מלחמת עמלק ומדין וכל מלחמות הגנה וכנ"ל) שיש בזה מצוה. אולם לדעת רבנן אין כאן דין עוסק במצוה פטור מן המצוה שזה לא נאמר אלא כשיש עליו חובה אישית לעשות מצוה זו אז שייך לפוטרו ממצוה אחרת. משא"כ כאן שזוהי חובת הכלל, ואילו על הפרט באופן פרטי אין כלל המצוה (וכמש"כ החינוך לענין בנין בהמ"ק), בזה סוברים חכמים שאין דין לפוטרו ממצוה אחרת המוטלת עליו באופן אישי. ור"י אינו מחלק בזה וסובר שגם בכה"ג יש עליו דין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
והשתא א"ש הכל. שבדקדוק נקט בגמרא "מלחמת יהושע לכבוש", דאילו מלחמת עמלק שהיא מצות הכלל, היא באמת בכלל המחלוקת של ר"י ורבנן.
[ויתיישב בזה מה שהעיר הגרשי"ז בס' "לאור ההלכה" (בפרק "המלחמה") מה שנאמר בס' החשמונאים שהעבירו קול במחנה לחוזרים מעורכי המלחמה, והרי היתה זו מלחמת מצוה מובהקת. ולפי הנ"ל זה מיושב בפשטות, וא"ש דאף לר"י למרות שקראה מצוה, יש בה דין חוזרים מעורכי המלחמה, כי בזה גם ר"י מודה שהקובע הוא אם יש עליו חובה אישית או שהיא חובה של כלל ישראל, שאז שייך לפטור כל אלה].
וא"ש לשון הגמרא "מר קרי לה רשות", כי באמת גם לרבנן מצוה היא, אלא שלגבי עוסק במצוה וכו' ה"ז כמו רשות. וא"ש גם מה שלא אמרו בגמרא נפ"מ בין ר"י לרבנן לענין אם יש מצוה לצאת למלחמה בלמעוטי עכו"ם וכו', כי בזה לכו"ע מצוה היא, ולא נחלקו בזה כלל ורק לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא שנחלקו ר"י וחכמים.
ט. מעתה יוסברו לנו יפה דברי רש"י דריש סנהדרין שעמדנו עליהם בראש דברינו. שרש"י בפיה"מ הולך עפ"י דרכם של חכמים דר"י, שודאי הלכה כמותם, ולדידהו כל מלחמה ממש, כולל גם מלחמת עמלק ומדין וכל כיו"ב, ה"ז בכלל מה שנקרא מלחמת רשות (שאין בזה דין עוסק במצוה, וכנ"ל). א"כ מכיון שהמשנה בסתמא אמרה שאין מוציאין למלחמת רשות, ודאי כל הני שלרבנן מוגדרים בשם מלחמת רשות, הם בכלל זה שאין מוציאים להם אלא ע"י בי"ד של ע"א.
