לע"נ סבי ר' אלכסנדר זושא ב"ר יוסף
"ודבר זה יראה בבירור למי שישים לב אל כל הנולד בעולם, שימצא שלא יולד דבר, לא לטובה ולא לרעה, שלא ימשך ממנו תועלת וטוב לעולם" ("דעת תבונות", פסקא קסח). ועוד כתב: "שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו 'כל מאי דעביד מן שמיא, לטב' ("דעת תבונות", פסקא נג).
וכן כתב המלבי"ם: "בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם, גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו בעניני מלחמה שצריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכל זאת עצת ה' היא תקום ולא תועיל השתדלות האדם" (מלבי"ם על משלי כא, לא).
"והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות על פי החפץ העליון [של הקב"ה]. והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי. אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית, לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדריגה מוסרית רמה ונשגבה מאד" ("עין איה", ברכות פ"א פסקא נב). זאת אומרת יש יד עליונה מכוונת את כל המציאות, שלא תוכל להשחת עד כלה. הכל צועד ובא לקראת השתלמות, להיות מצב מתוקן.
"הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית וכו'. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום. ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה!" ("ערפלי טהר", עמ' נא; אורות הקודש ב עמ' שעז, "קבצים", ח"א פסקא קמא).
"כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו וכו' לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי, עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו. כי הידיעה שסוף כל סוף 'טוב ה' לכל' (תהלים קמה, ט) וכי כל המעשים הנם תפקידים שהקב"ה מנהיג על ידם את עולמו, (ושם) [והם] בודאי משמשים הכל לטובה באחרית, ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במדה ידועה את מדת החימה של האדם בהיותו נפגש במה שהוא נגד רצונו, שלא תתפרץ בכל מילואה". ["עין איה", שבת פי"ג פסקא א].
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סיבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה" ("עין איה", שבת, פ"א פסקא כ).
הרב ביאר את המושג "אל מלך נאמן" לומר שהקב"ה מבצע את הטוב שתכנן להביא לעולמו. וזו לשונו: "ו'נאמן' מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצויה להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב וכו' כי 'דבר אלוהינו יקום לעולם' (ישעיה מ, ח). והטוב המיועד לבוא אי אפשר שיופסד ע"י כל המון גלגולי סיבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם, אבל אין זה כי אם מפאת השקפתינו הקצרה. אבל כשנישא דיעה למרחוק, נראה כי ימין ה' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא טו).
והשלים הרעיון הנ"ל לומר כי גם ממעשים הנראיה מיותרים וטפלים, יש שה' משתמש בהם למטרותיו הכלליות לתיקון העולם. וז"ל:
"בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכל ויבין כי מעשינו יד ה' בהם שולטת להנהיגם לתכלית ראויה לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ה', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלות שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ה', כי אם גם בדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ה' הנה, לתכלית נשגב היוצא מהם". [ואחרי שמביא דוגמא ממעשה יוסף ואחיו, ממשיך הרב:] וזאת היא גדולת ה', שיכיר [אדם] איך הוא גדול אדונינו, עד שאפילו המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות, ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר". ("עין איה", ברכות פ"ז פסקא ב).
כך כותב דור שלישי לגר"א ר' יצחק מאלצאן (מחבר "אבן שלמה") בסידור הגר"א (תפילת שחרית, לפני ברכת "יוצר המאורות"):
"כמו שהיה הענין בנינוה שנאמר [ע"י יונה הנביא] 'ונינוה נהפכת' שהיה בו ב' כוונות , כפשוטו או שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה, כמו שהיה באמת. וכמו שהיה הענין ביוסף הצדיק אשר בגלל סרך חטא של הבאת דיבה על אחיו שקוראים לבני השפחות עבדים, [נענש] 'לעבד נמכר יוסף' (תהלים קה, יז). אך היה זה רק 'עד עת בוא דברו' [של ה'] 'אמרת ה' צרפתהו'. אח"כ נתגלה כי ע"י אותן הסיבות עצמן אשר התחכמו אחיו להדפו ולאבדו, על ידיהן בעצמן עלה למלוכה. והחלומות נתקיימו ע"י אחיו בעצמם! וכן ראינו בימי מרדכי ואסתר אשר בגלל עונותיהם קם עליהם המן 'והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם' (אסתר ט, כד). והיתה תחבולתו לציין יום לבצע מעשהו ביום שמת משה רבנו. אך לא ידע כי בו ביום נולד משה [וסגולה זו שימשה זכות להצלת ישראל]. וכן בכל תהלוכות הענין ההוא מתחילתו, אשר לפי נגלהו היה מחריד ומבהיל, אשר על כן היה בכל מקום צום ובכי ומספד. אך בסתר היה באותם הענינים בעצמם נארגים כתרי ישועה והצלחה. כאשר הפליאו לפרש טובי המפרשים: יוסף לקח, והגר"א והמלבי"ם. שים לבך לדבריהם" עכ"ל.
[אחרי שישראל] "התרוממו עד הגובה העליון במתן תורה, עבר עליהם כוס התרעלה של העגל, שסופו גם הוא בכל עומק מרירותו לטובה יהפך, להורות שגם הנפילה הרוחנית היותר איומה, לא תשבית את הוד הקודש אשר לאומה עליונה" ("עין איה", שבת, פ"ט פסקא נו).
"ודבר זה יראה בבירור למי שישים לב אל כל הנולד בעולם, שימצא שלא יולד דבר, לא לטובה ולא לרעה, שלא ימשך ממנו תועלת וטוב לעולם" ("דעת תבונות", פסקא קסח). ועוד כתב: "שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו 'כל מאי דעביד מן שמיא, לטב' ("דעת תבונות", פסקא נג).
וכן כתב המלבי"ם: "בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם, גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו בעניני מלחמה שצריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכל זאת עצת ה' היא תקום ולא תועיל השתדלות האדם" (מלבי"ם על משלי כא, לא).
"והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות על פי החפץ העליון [של הקב"ה]. והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי. אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית, לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדריגה מוסרית רמה ונשגבה מאד" ("עין איה", ברכות פ"א פסקא נב). זאת אומרת יש יד עליונה מכוונת את כל המציאות, שלא תוכל להשחת עד כלה. הכל צועד ובא לקראת השתלמות, להיות מצב מתוקן.
"הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית וכו'. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום. ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה!" ("ערפלי טהר", עמ' נא; אורות הקודש ב עמ' שעז, "קבצים", ח"א פסקא קמא).
"כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו וכו' לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי, עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו. כי הידיעה שסוף כל סוף 'טוב ה' לכל' (תהלים קמה, ט) וכי כל המעשים הנם תפקידים שהקב"ה מנהיג על ידם את עולמו, (ושם) [והם] בודאי משמשים הכל לטובה באחרית, ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במדה ידועה את מדת החימה של האדם בהיותו נפגש במה שהוא נגד רצונו, שלא תתפרץ בכל מילואה". ["עין איה", שבת פי"ג פסקא א].
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סיבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה" ("עין איה", שבת, פ"א פסקא כ).
הרב ביאר את המושג "אל מלך נאמן" לומר שהקב"ה מבצע את הטוב שתכנן להביא לעולמו. וזו לשונו: "ו'נאמן' מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצויה להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב וכו' כי 'דבר אלוהינו יקום לעולם' (ישעיה מ, ח). והטוב המיועד לבוא אי אפשר שיופסד ע"י כל המון גלגולי סיבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם, אבל אין זה כי אם מפאת השקפתינו הקצרה. אבל כשנישא דיעה למרחוק, נראה כי ימין ה' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא טו).
והשלים הרעיון הנ"ל לומר כי גם ממעשים הנראיה מיותרים וטפלים, יש שה' משתמש בהם למטרותיו הכלליות לתיקון העולם. וז"ל:
"בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכל ויבין כי מעשינו יד ה' בהם שולטת להנהיגם לתכלית ראויה לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ה', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלות שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ה', כי אם גם בדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ה' הנה, לתכלית נשגב היוצא מהם". [ואחרי שמביא דוגמא ממעשה יוסף ואחיו, ממשיך הרב:] וזאת היא גדולת ה', שיכיר [אדם] איך הוא גדול אדונינו, עד שאפילו המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות, ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר". ("עין איה", ברכות פ"ז פסקא ב).
כך כותב דור שלישי לגר"א ר' יצחק מאלצאן (מחבר "אבן שלמה") בסידור הגר"א (תפילת שחרית, לפני ברכת "יוצר המאורות"):
"כמו שהיה הענין בנינוה שנאמר [ע"י יונה הנביא] 'ונינוה נהפכת' שהיה בו ב' כוונות , כפשוטו או שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה, כמו שהיה באמת. וכמו שהיה הענין ביוסף הצדיק אשר בגלל סרך חטא של הבאת דיבה על אחיו שקוראים לבני השפחות עבדים, [נענש] 'לעבד נמכר יוסף' (תהלים קה, יז). אך היה זה רק 'עד עת בוא דברו' [של ה'] 'אמרת ה' צרפתהו'. אח"כ נתגלה כי ע"י אותן הסיבות עצמן אשר התחכמו אחיו להדפו ולאבדו, על ידיהן בעצמן עלה למלוכה. והחלומות נתקיימו ע"י אחיו בעצמם! וכן ראינו בימי מרדכי ואסתר אשר בגלל עונותיהם קם עליהם המן 'והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם' (אסתר ט, כד). והיתה תחבולתו לציין יום לבצע מעשהו ביום שמת משה רבנו. אך לא ידע כי בו ביום נולד משה [וסגולה זו שימשה זכות להצלת ישראל]. וכן בכל תהלוכות הענין ההוא מתחילתו, אשר לפי נגלהו היה מחריד ומבהיל, אשר על כן היה בכל מקום צום ובכי ומספד. אך בסתר היה באותם הענינים בעצמם נארגים כתרי ישועה והצלחה. כאשר הפליאו לפרש טובי המפרשים: יוסף לקח, והגר"א והמלבי"ם. שים לבך לדבריהם" עכ"ל.
[אחרי שישראל] "התרוממו עד הגובה העליון במתן תורה, עבר עליהם כוס התרעלה של העגל, שסופו גם הוא בכל עומק מרירותו לטובה יהפך, להורות שגם הנפילה הרוחנית היותר איומה, לא תשבית את הוד הקודש אשר לאומה עליונה" ("עין איה", שבת, פ"ט פסקא נו).
וכך כתב גדול המקובלים בדורו של מרן הראי"ה, "לשם שבו ואחלמה":
"והרי נתבאר לנו על כל פנים וכו' כי כל סיבובי העולם הוא הכל על סוד התיקון. שגם כל הקלקולים שאנו רואים, (הגם) [למרות] שהם רבים וגדולים ונוראים, הן מצד התגברות החטא ועון רחמנא ליצלן, והן מצד ריבוי וגודל הצרות ותלאות; והרי נראה מזה [לכאורה] שהרע הולך ומתגבר תמיד רחמנא ליצלן. אבל באמת הנה מזה עצמו נעשה כל ביטולו. וכל מה שהוא מתגבר הוא הולך ומתבטל. וכל בניינו הוא עצמו הריסותיו; וכל תוקפו הוא עצמו מחריביו, ונעשה הורסיו ומחריביו משלו. והרי הולך העולם ומתתקן תמיד והוא מנפלאות תמים דעים ית"ש אשר מן המכה עצמה מתקן רטיה, ובמה שהוא מכה, בו הוא מרפא (כמו שכתוב בשמות רבה פרשה כג). ויסד את העולם על יסוד כזה, שגם כל הקלקולים שבה יסובבו, הם עצמם כולם לתיקונים" ("ספר הדיעה", ח"ב דף 137, סוף סי' ד).
"ואם לא נשתדל אנחנו, [אמנם] הבחירה נתונה לאדם הפרטי. אבל הרבה שלוחים למקום. ימצאו משתדלים אחרים. כי הסיבות ערוכות הנה בידי רבון כל העולמים להוציא חפציו אל הפועל. גם הבחירה החופשית, גם ההתחכמות האנושית, הכל סובבים והולכים ובאים למלאות אותן העצות הגדולות של [הקב"ה] גדול העצה ורב העלילה יתברך שמו". (מאמרי הראי"ה", עמ' 321)
"והרי נתבאר לנו על כל פנים וכו' כי כל סיבובי העולם הוא הכל על סוד התיקון. שגם כל הקלקולים שאנו רואים, (הגם) [למרות] שהם רבים וגדולים ונוראים, הן מצד התגברות החטא ועון רחמנא ליצלן, והן מצד ריבוי וגודל הצרות ותלאות; והרי נראה מזה [לכאורה] שהרע הולך ומתגבר תמיד רחמנא ליצלן. אבל באמת הנה מזה עצמו נעשה כל ביטולו. וכל מה שהוא מתגבר הוא הולך ומתבטל. וכל בניינו הוא עצמו הריסותיו; וכל תוקפו הוא עצמו מחריביו, ונעשה הורסיו ומחריביו משלו. והרי הולך העולם ומתתקן תמיד והוא מנפלאות תמים דעים ית"ש אשר מן המכה עצמה מתקן רטיה, ובמה שהוא מכה, בו הוא מרפא (כמו שכתוב בשמות רבה פרשה כג). ויסד את העולם על יסוד כזה, שגם כל הקלקולים שבה יסובבו, הם עצמם כולם לתיקונים" ("ספר הדיעה", ח"ב דף 137, סוף סי' ד).
"ואם לא נשתדל אנחנו, [אמנם] הבחירה נתונה לאדם הפרטי. אבל הרבה שלוחים למקום. ימצאו משתדלים אחרים. כי הסיבות ערוכות הנה בידי רבון כל העולמים להוציא חפציו אל הפועל. גם הבחירה החופשית, גם ההתחכמות האנושית, הכל סובבים והולכים ובאים למלאות אותן העצות הגדולות של [הקב"ה] גדול העצה ורב העלילה יתברך שמו". (מאמרי הראי"ה", עמ' 321)
ושוב כתב על ההפרעות בסדר השתלמותם של ישראל:
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם. גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן [מראש] במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית יתברך שמו" ("עין איה", שבת פרק א פסקא יט, עמ' 15).
"וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו ית', ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה, משעבד רצונו כביכול למעשי בני האדם, כענין ששנינו 'והכל לפי רוב המעשה' (אבות, ג). וכשהוא רוצה ית"ש, אינו חושש לכל המעשים, ומיטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו: 'וחנותי את אשר אחון' (שמות לד) אע"פ שאינו הגון (ברכות ז.). וכו' ואז נאמר 'בימים ההם ובעת ההיא נאום ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר' (ירמיה נ, כ). וכן נאמר 'למעני למעני אעשה' (ישעיה מח, יא). ועוד שם 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, וחטאותיך לא אזכור' (ישעיה מג, כה). וכן נאמר 'ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד' (זכריה ג, ט). זאת נחמתנו בעוניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפנו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא תהיה זכות בישראל, כשיגיע עת מועד, הנה על כל פנים יושיענו ודאי; כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה" עכ"ל ("דעת תבונות", פסקא לו).
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם. גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן [מראש] במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית יתברך שמו" ("עין איה", שבת פרק א פסקא יט, עמ' 15).
"וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו ית', ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה, משעבד רצונו כביכול למעשי בני האדם, כענין ששנינו 'והכל לפי רוב המעשה' (אבות, ג). וכשהוא רוצה ית"ש, אינו חושש לכל המעשים, ומיטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו: 'וחנותי את אשר אחון' (שמות לד) אע"פ שאינו הגון (ברכות ז.). וכו' ואז נאמר 'בימים ההם ובעת ההיא נאום ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר' (ירמיה נ, כ). וכן נאמר 'למעני למעני אעשה' (ישעיה מח, יא). ועוד שם 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, וחטאותיך לא אזכור' (ישעיה מג, כה). וכן נאמר 'ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד' (זכריה ג, ט). זאת נחמתנו בעוניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפנו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא תהיה זכות בישראל, כשיגיע עת מועד, הנה על כל פנים יושיענו ודאי; כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה" עכ"ל ("דעת תבונות", פסקא לו).
[הרב משה צוריאל שליט"א]
