A my-seh in Detroit [a "Michigine" place]. A young man made early Shabbos and was eating the seuda with his parents. They come in from the neighboring shteeble and ask him to complete a mincha minyan for them. He refused on a number of grounds: A] Who says that he has to stop honoring his parents and make a minyan? B] Who says he can answer kedusha of weekday mincha - it is already Shabbos for him? C] Since he can't daven mincha anymore - who says that he even counts for a minyan?
Rav Menashe Klein ztz"l told him that he loves him but he was incorrect and should have gone and helped ....
שו"ת משנה הלכות חלק יח סימן עא
ובדבר שאלתו ששהה בדעטרויט בקיץ אצל אביו, ואביו שיחי' מנהגו להתפלל במנין שמקבלים שבת קודש מפלג המנחה, וסמוך לבית הוריו יש שטיבעל חסידים [בית תפילה לחסידים], שמתפללים מאוחר, ובליל שבת קודש כמו עשרה רגעים אחר השקיעת החמה, כשכבר מע"כ היה באמצע הסעודה, נכנס אחד מן המתפללים מן החסידות שטיבעל, ובקשו לבא להשלים למנין למנחה, ומעכ"ת מיאן ללכת ולהשלים המנין, וטעמו ונימוקו עמו וסידר טענותיו, ואלו הם, א. דמהיכי תיתי לעזוב את אביו ואמו ומשפחתו באמצע הסעודה, כדי להשלים מנין בשטיבעל. ב. הלא יש מחלוקת האחרונים, אם מי שהתפלל כבר ערבית לשבת יכול לענות קדושה של מנחה, ואינו רוצה ליכנס לספק מפני שהם צריכין מנין. ג. אפשר שאינו יכול בכלל להצטרף לתפלת מנחה של חול, כיון שכבר קבל עליו שבת, ולא הוי בר חיובא עוד לתפלת המנחה ולא דמי לישן, שמצטרף לדעת המחבר (סי' נ"ה ס"ו), כי ישן אפשר לעוררו ויהא שייך בתפלה, אבל מי שכבר התפלל של שבת, לא שייך אצלו חיוב בתפלה זו של חול.
ומכל הני טעמים לא הלך למנין, ולמחרתו ביום שבת קודש, שפך עליו חמתו הרב של השטיבעל, וזה טען כנגדו שגרם לו בושה שלא היה לו מנין, וזה גדר של שפיכת דמים. ולכן שואל ממני, אם היה צודק בטענותיו, או על כל פנים באיזה מהם או לא, ונפקא מינה על להבא, וגם אולי לענין לעשות תשובה על העבר.
והנה ראשונה עלינו לברר מצות תפילה בציבור, עד כמה צריך להדר אחריה. והנה בגמרא (ברכות מ"ז ע"ב, גיטין ל"ח ע"ב), מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא. ומשני תרי איצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. ופריך והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר 'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה מו), ומשני לדבר מצוה שאני. ופריך מצוה הבא בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, ופירש רש"י (ברכות שם ד"ה מצוה), להוציא רבים ידי חובתם בקדושה. ועיין תוספות (שם ד"ה מצוה דרבים, שבת ד' ע"א ד"ה וכי), שכתבו דמצות פריה ורביה נמי כמצוה דרבים הוא, כי הוא מצוה גדולה, ועיין בהגהת הב"ח (שם). ולכאורה, הא מצוה דרבנן, האיך ידחה אפילו היא דרבים, 'לעולם בהם תעבודו' שהוא דאורייתא, ועיין תוספות (שם), דהא חזינן דאתיא תפלה דרבנן, ודחיא קרא, ד'לעולם בהם תעבודו', וצריך עיון למה.
ואמרתי לפרש בזה, לפי מה שכתב בעל העקידה (עקידת יצחק פר' ויקהל), על מה שרצו שם לעבור להתיר זנות בפניות כדי שלא יכשלו ח"ו בחמורות. וכתב הר"י עראמה, דלהתיר לרבים מצוה דרבנן, חמור הוא מלעבור יחיד אדאורייתא. והארכתי בזה במקום אחר (שו"ת משנה הלכות ח"י סי' רכ"א). וכעין זה פירש הרבינו יונה (שערי תשובה שער ג' אות ה'), במה שאמרו (עירובין כ"א ע"ב), הזהר בדברי סופרים יותר משל תורה, דדברי תורה עשה ולא תעשה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וצריך ביאור, וביאור הדברים דהנוטל חוט אחד קטן וכופלו כמה פעמים, נמצא לבסוף הוא חזק יותר מחוט שהוא גדול, אבל הוא רק אחד אפילו הכי הוא עב. והכא נמי מהאי טעמא נראה דמצוה דרבים אפילו דרבנן, מכל מקום כיון שהמצוה נעשית ברבים ועל ידי רבים, הרי אפילו שהיא דרבנן דוחה קרא דאורייתא, שרבים העושים מצוה דבר גדול הוא.
ומהא דרבי אליעזר שחרר עבדו בשביל קיום מצוה דרבים, ולא חש משום מצוה הבא בעבירה, אם כן ודאי מצוה גדולה הוא להצטרף למנין. עוד אמרו (שם), דהמשלים לעשרה נוטל שכר כולם, א"כ ודאי מצוה גדולה הוא להצטרף למנין עשרה. לבד מהענין, אשר על ידי זה ח"ו יוכל לצאת חילול השם, ויאמרו כזה הם בני תורה, שאם מבקשים מהם ליכנס ולצרף למנין אינן רוצים. וא"כ אפילו היה איזה פקפוק בזה, מכל מקום מפני דרכי שלום וכיוצא בו, ודאי היה מותר אפילו לעבור וליכנס בספק נדנוד איסור כדי לצרף למנין. ויצא מזה קידוש השם תרתי משמע, שיאמרו קדושה, וגם יתאהב שם שמים על ידך, והלא לא גרע מרבי אליעזר שעבר על 'לעולם בהם תעבודו'.
ומה שטען מעכ"ת, שלא רצה להניח אביו ואמו ומשפחתו. לכאורה טענה גדולה הוא, והרי הוא בכלל עוסק במצוה שפטור מן המצוה, ובשביל זה לכאורה לא היה צריך לצאת. אמנם נראה, דכיבוד אב ואם שייך רק אם היה עוסק אז בכיבוד אב ואם, או שאם היה עוזב השלחן היה בזה בושה לאביו ח"ו. אבל אם לא היה עוסק בכיבוד אב אז, ואביו לא היה מקפיד [ואולי אפילו היה מקפיד, אם לא עסק ממש בכיבודו, הרי הוא כאלו אומר לו שלא לעשות מצוה, שאל תשמע לו (טור יו"ד סי' ר"מ)], ובפרט שבודאי היה בזה כבוד גם למר אביו הי"ו, שהיו אומרים בבית הכנסת, ראה זה בנו של האי גברא, ויש לו בן תלמיד חכם חשוב מאד נח לבריות. ועכשיו יצא הדבר להיפוך שמדברים עליו, כמו שהרב צעק עליו, והוא גם כן בזיון לאביו הי"ו, שאומרים לו זה הוא שגדלו.
ומה שטען, שחש ליה משום דנחלקו האחרונים אי יאמר קדושה או לא יאמר. לפי ענ"ד אין זה כדאי לדחות, שהרי באמת אם יש בזה ספיקא, הרי יכול לומר להשליח ציבור שיוציאו בקדושה וישתוק. וממה נפשך אי מותר לומר, הרי שומע כעונה, ואם אסור לומר, הרי לא ענה ולא עבד איסורא כלל. וכהאי גוונא מותר להיות שומע כעונה לכתחלה, כיון דהוה ליה ספיקא על כל פנים. והדברים ארוכים אלא שאין הזמן גרמא כעת להאריך.
ומה שטען עוד, שאולי אינו מצטרף למנין כיון שכבר התפלל של שבת. הנה פשוט, דמי שהתפלל כבר של שבת, מצטרף למי שלא התפלל עדיין מנחה של חול, הגם שאינו יכול להתפלל עמהם של מנחה. ולא דמי לתפלת יום טוב לבן ארץ ישראל כלל, דבאמת גם בשבת היה בדין להתפלל תפלת שמונה עשרה כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה, כמו בראש חודש וחול המועד, רק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת. [עיין שו"ע (סי' רס"ח ס"ד), מי שהתפלל תפלה של חול בשבת, והזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא, ע"ש]. ולכן ודאי לכולא עלמא בר חיובא הוא, אפילו לפי מה שרצה מע"כ לומר, שאינו משלים למנין, ובאמת כי ענין מצטרף, וענין משלים למנין, שני ענינים הם, ואפילו מי שאינו מצטרף, משלים, וזה פשוט מאד, ויש להאריך בזה.
היוצא לדידן, הגם שחפץ אני בהצדקו מחמת ידידות יתירה וכמעט שהנני משוחד לזה, מכל מקום האמת אהוב לי מכל. ולפי ענ"ד לא יפה עשה במה שלא נכנס, או הוא או אחר שהיה שם לצרף למנין עשרה. וכמה צער נגרם לעדת בני ישראל, שהיו יושבים בבית המדרש, ומחזרים אחר עשירי, שיהיה קודש לה', ולא מצאו בשבת קודש, והגם שהיה בשב ואל תעשה, מכל מקום אם הינו שומע לעצתי, יכתוב נא מכתב להרב דהחסידים שטיבעל הנ"ל בדברי ריצוי ופיוס, לו ולכל הנלוים שם, שגרם להם צער, והם ודאי אם חסידים הם יסלחו לו בלב ונפש, ואדרבה יראו שבאמת כוונתו לשם שמים, ויתאהב שם שמים על ידו.
אלו דברי ידידו דושה"ט, ויהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ויזכה בשנה זו למצוא זווגו ההגון והראוי לו לכ"ת, המעתיר בעדו לטובה בלב ונפש, ברכת כוח"ט בספרן של צדיקים, מנשה הקטן
[עיין עוד משנה הלכות ח"י סי' כ"ג]
ומכל הני טעמים לא הלך למנין, ולמחרתו ביום שבת קודש, שפך עליו חמתו הרב של השטיבעל, וזה טען כנגדו שגרם לו בושה שלא היה לו מנין, וזה גדר של שפיכת דמים. ולכן שואל ממני, אם היה צודק בטענותיו, או על כל פנים באיזה מהם או לא, ונפקא מינה על להבא, וגם אולי לענין לעשות תשובה על העבר.
והנה ראשונה עלינו לברר מצות תפילה בציבור, עד כמה צריך להדר אחריה. והנה בגמרא (ברכות מ"ז ע"ב, גיטין ל"ח ע"ב), מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא. ומשני תרי איצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. ופריך והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר 'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה מו), ומשני לדבר מצוה שאני. ופריך מצוה הבא בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, ופירש רש"י (ברכות שם ד"ה מצוה), להוציא רבים ידי חובתם בקדושה. ועיין תוספות (שם ד"ה מצוה דרבים, שבת ד' ע"א ד"ה וכי), שכתבו דמצות פריה ורביה נמי כמצוה דרבים הוא, כי הוא מצוה גדולה, ועיין בהגהת הב"ח (שם). ולכאורה, הא מצוה דרבנן, האיך ידחה אפילו היא דרבים, 'לעולם בהם תעבודו' שהוא דאורייתא, ועיין תוספות (שם), דהא חזינן דאתיא תפלה דרבנן, ודחיא קרא, ד'לעולם בהם תעבודו', וצריך עיון למה.
ואמרתי לפרש בזה, לפי מה שכתב בעל העקידה (עקידת יצחק פר' ויקהל), על מה שרצו שם לעבור להתיר זנות בפניות כדי שלא יכשלו ח"ו בחמורות. וכתב הר"י עראמה, דלהתיר לרבים מצוה דרבנן, חמור הוא מלעבור יחיד אדאורייתא. והארכתי בזה במקום אחר (שו"ת משנה הלכות ח"י סי' רכ"א). וכעין זה פירש הרבינו יונה (שערי תשובה שער ג' אות ה'), במה שאמרו (עירובין כ"א ע"ב), הזהר בדברי סופרים יותר משל תורה, דדברי תורה עשה ולא תעשה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וצריך ביאור, וביאור הדברים דהנוטל חוט אחד קטן וכופלו כמה פעמים, נמצא לבסוף הוא חזק יותר מחוט שהוא גדול, אבל הוא רק אחד אפילו הכי הוא עב. והכא נמי מהאי טעמא נראה דמצוה דרבים אפילו דרבנן, מכל מקום כיון שהמצוה נעשית ברבים ועל ידי רבים, הרי אפילו שהיא דרבנן דוחה קרא דאורייתא, שרבים העושים מצוה דבר גדול הוא.
ומהא דרבי אליעזר שחרר עבדו בשביל קיום מצוה דרבים, ולא חש משום מצוה הבא בעבירה, אם כן ודאי מצוה גדולה הוא להצטרף למנין. עוד אמרו (שם), דהמשלים לעשרה נוטל שכר כולם, א"כ ודאי מצוה גדולה הוא להצטרף למנין עשרה. לבד מהענין, אשר על ידי זה ח"ו יוכל לצאת חילול השם, ויאמרו כזה הם בני תורה, שאם מבקשים מהם ליכנס ולצרף למנין אינן רוצים. וא"כ אפילו היה איזה פקפוק בזה, מכל מקום מפני דרכי שלום וכיוצא בו, ודאי היה מותר אפילו לעבור וליכנס בספק נדנוד איסור כדי לצרף למנין. ויצא מזה קידוש השם תרתי משמע, שיאמרו קדושה, וגם יתאהב שם שמים על ידך, והלא לא גרע מרבי אליעזר שעבר על 'לעולם בהם תעבודו'.
ומה שטען מעכ"ת, שלא רצה להניח אביו ואמו ומשפחתו. לכאורה טענה גדולה הוא, והרי הוא בכלל עוסק במצוה שפטור מן המצוה, ובשביל זה לכאורה לא היה צריך לצאת. אמנם נראה, דכיבוד אב ואם שייך רק אם היה עוסק אז בכיבוד אב ואם, או שאם היה עוזב השלחן היה בזה בושה לאביו ח"ו. אבל אם לא היה עוסק בכיבוד אב אז, ואביו לא היה מקפיד [ואולי אפילו היה מקפיד, אם לא עסק ממש בכיבודו, הרי הוא כאלו אומר לו שלא לעשות מצוה, שאל תשמע לו (טור יו"ד סי' ר"מ)], ובפרט שבודאי היה בזה כבוד גם למר אביו הי"ו, שהיו אומרים בבית הכנסת, ראה זה בנו של האי גברא, ויש לו בן תלמיד חכם חשוב מאד נח לבריות. ועכשיו יצא הדבר להיפוך שמדברים עליו, כמו שהרב צעק עליו, והוא גם כן בזיון לאביו הי"ו, שאומרים לו זה הוא שגדלו.
ומה שטען, שחש ליה משום דנחלקו האחרונים אי יאמר קדושה או לא יאמר. לפי ענ"ד אין זה כדאי לדחות, שהרי באמת אם יש בזה ספיקא, הרי יכול לומר להשליח ציבור שיוציאו בקדושה וישתוק. וממה נפשך אי מותר לומר, הרי שומע כעונה, ואם אסור לומר, הרי לא ענה ולא עבד איסורא כלל. וכהאי גוונא מותר להיות שומע כעונה לכתחלה, כיון דהוה ליה ספיקא על כל פנים. והדברים ארוכים אלא שאין הזמן גרמא כעת להאריך.
ומה שטען עוד, שאולי אינו מצטרף למנין כיון שכבר התפלל של שבת. הנה פשוט, דמי שהתפלל כבר של שבת, מצטרף למי שלא התפלל עדיין מנחה של חול, הגם שאינו יכול להתפלל עמהם של מנחה. ולא דמי לתפלת יום טוב לבן ארץ ישראל כלל, דבאמת גם בשבת היה בדין להתפלל תפלת שמונה עשרה כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה, כמו בראש חודש וחול המועד, רק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת. [עיין שו"ע (סי' רס"ח ס"ד), מי שהתפלל תפלה של חול בשבת, והזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא, ע"ש]. ולכן ודאי לכולא עלמא בר חיובא הוא, אפילו לפי מה שרצה מע"כ לומר, שאינו משלים למנין, ובאמת כי ענין מצטרף, וענין משלים למנין, שני ענינים הם, ואפילו מי שאינו מצטרף, משלים, וזה פשוט מאד, ויש להאריך בזה.
היוצא לדידן, הגם שחפץ אני בהצדקו מחמת ידידות יתירה וכמעט שהנני משוחד לזה, מכל מקום האמת אהוב לי מכל. ולפי ענ"ד לא יפה עשה במה שלא נכנס, או הוא או אחר שהיה שם לצרף למנין עשרה. וכמה צער נגרם לעדת בני ישראל, שהיו יושבים בבית המדרש, ומחזרים אחר עשירי, שיהיה קודש לה', ולא מצאו בשבת קודש, והגם שהיה בשב ואל תעשה, מכל מקום אם הינו שומע לעצתי, יכתוב נא מכתב להרב דהחסידים שטיבעל הנ"ל בדברי ריצוי ופיוס, לו ולכל הנלוים שם, שגרם להם צער, והם ודאי אם חסידים הם יסלחו לו בלב ונפש, ואדרבה יראו שבאמת כוונתו לשם שמים, ויתאהב שם שמים על ידו.
אלו דברי ידידו דושה"ט, ויהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ויזכה בשנה זו למצוא זווגו ההגון והראוי לו לכ"ת, המעתיר בעדו לטובה בלב ונפש, ברכת כוח"ט בספרן של צדיקים, מנשה הקטן
[עיין עוד משנה הלכות ח"י סי' כ"ג]
