במילה אמונה יש דמיון למילה אומנות. כדי להבין את העניין הזה, נזכיר מה שהגמרא מספרת: "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. ונזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו". רבי אלעזר לא אמר לו שלום, אבל הוא ענה לו משהו אחר: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?!…"
אתם מבינים? ר' אלעזר ממש תקף אותו! ומה האיש ענה לו? "אמר לו: איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית!" המענה הזה הדליק את רבי אלעזר, והוא הבין ששגה והתעורר לתשובה: "כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית!…"
רבי אלעזר היה נבוך. מה הוא יכול לעשות כדי לפייס את האיש? הוא המשיך ללכת אחריו. "היה מטייל לאחריו עד שהגיע לעירו, ואנשי עירו הולכים לקראתו והיו אומרים לו [לרבי אלעזר]: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם [האיש המכוער]: למי אתם קוראים רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל! אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם, הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
הסיפור הזה מעלה הרבה שאלות ותהיות מראשיתו עד סופו, והרבי מסביר את כל הסיפור בדרך עמוקה, אבל פה אגיד רק את הנקודה: למילה אמונה יש כמה מלים שמסתעפות ממנה וקשורות אליה. יש את המילה 'אֵמוּן', ויש את המילה 'אוֹמֵן' מלשון מחנך, כמו שכתוב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה". יש גם את המילה 'להתאמן', כלומר, לאמן את עצמנו לעשות דברים מסוימים. בסיפור שלנו, האמונה מופיע בצורה נוספת – 'אֻמָּנוּת'. האיש המכוער קורא לקב"ה 'אֻמָּן'.
כאשר רבי אלעזר רואה את הבן אדם הזה, הוא רואה על הפנים שלו מידות רעות. כשהוא אומר לו: "כמה מכוער אתה!" הוא לא מתכוון לכיעור מבחינה פיזית. הכוונה היא לכיעור מבחינה רוחנית. הוא אומר לאיש: "למה יש לך מידות כל כך לא טובות?" הוא התכוון לזעזע אותו באמירה הזו ולגרום לו להתעורר באמונה ובתשובה. ובאמת, מיד כשהוא אמר לו כך, האיש התחיל לדבר על הקב"ה וגם תיאר אותו בתואר "אומן". מה הרעיון בכך שהוא קורא לקב"ה אומן? אומן הוא מי שלוקח חומר גס – צבע, חול, או סתם אבנים, ועושה מהם אומנות. וכך כל דבר שנראה חומר גלם מכוער לגמרי, הופך להיות אומנות יפה. האיש קלט שאם הקב"ה, כאומן, יצר אותו, גם הוא יכול להשתנות ולהתייפות.
בעבר היה מגיע אלינו לבית חב"ד יהודי שהיה אמן גדול, שגם זכה בפרסים בבלגיה על היצירות שלו. אני זוכר שפעם אחת הלכתי אתו לטייל בפארק ושוחחנו הרבה על אמונה, ותוך כדי שאני מדבר גיליתי פתאום שהבן אדם לא לידי. הסתובבתי וראיתי אותו עומד על יד עץ שנשבר. נשארה שם רק חתיכה גדולה מהגזע, וכל השאר נפל עקב סערה וכדומה. האיש עמד והסתכל על הגזע השבור והמכוער הזה, ממש כמהופנט. קראתי לו והוא לא שמע אותי. התקרבתי אליו ושאלתי אותו: "על מה אתה מסתכל?" ברגע הזה הוא התנער, כאילו שהוא התעורר משינה. הוא שאף אוויר, המשיך להסתכל על העץ ואמר לי: "תראה מה יש כאן!… יש כאן בגזע דמות של בן אדם שלם. אם נחתוך מפה ומשם, תראה את העיניים הנוצצות ואת האף העדין כאן, תראה איזה חיוך יפה והכתפיים מסודרות. תראה איזה יופי!". בתור אמן שיוצר בפיסול, הוא ראה בתוך המכוער את היופי. הגדולה של האומן היא לקחת דווקא דברים מכוערים, ולהפוך אותם ליפים. מאחורי כל אמנות יש סיפור נפלא ומשמעות רבה. מסתם צבע, מאבנים פשוטות, מתווים בודדים – דו רה מי – יוצרים אמנות נפלאה. מתוך החומר שהוא מלא חסרונות, עושים תפארת.
התוספות אומרים שהאדם המכוער היה בעצם אליהו הנביא. אליהו רצה ללמד משהו חדש את רבי אלעזר. ובאמת כשהוא שמע מהאדם המכוער את המילים "לך לאומן", נפתח לו עולם חדש. פתאום הוא הבין שהמידות הרעות האלה שהוא רואה על הפנים שלו, הן בעצם חומר הגלם, הפוטנציאל, שיכול להפוך לאומנות גדולה. אליהו הנביא, שמחפש וכותב את הזכויות של עם ישראל, בא ללמד את רבי אלעזר איך לראות את היופי שטמון בתוך הכיעור. על הפסוק בפרשת האזינו "אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", אומר המדרש: "א־ל אמונה- שהאמין בעולמו ובראו". הקב"ה מאמין בנו. אמנם בכל אחד מאתנו הוא עשה חלק 'מכוער' – חסרונות, כשלים, נפילות – שעלול לגרום לאחרים לומר לנו 'כמה מכוער אתה!', אבל הקב"ה יצר אותנו כך דווקא כי הוא האמין בנו. הזוהר הקדוש אומר: "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מיגו חשוכא" – האור האמיתי הוא זה שמגיע מתוך החושך.
ר' מיכה יוספי
