מילה וערלה

 ״מול״, אין פירושו בדרך כלל: לחתוך, לכרות בשר ערלה. רק בהקשר לברית מילה הוא מופיע במובן זה. ״מול״ פירושו ״נגד״, כמו ב״והוא יושב ממלי״ (במדבר כב, ה). ״בְּשֵׁם ה׳ כִּי אֲמִילַם״ (תהלים קיח, י): ״בשם ה׳, אתנגד להם״. נמצא שכפועל, ״מול״ פירושו: להתנגד ולהגביל. ודאי שבהקשר לערלה, ״מול״ פירושו ״לכרות״, כעדות הפסוק ״ותכרות את ערלת בנה וגו׳ אז אמרה חתן דמים למולות״ (שמות ד, כה–כו). אך החיתוך אינו אלא אמצעי, ואילו התכלית והכוונה היא להתנגד, להגביל את הערלה, או ביתר דיוק: להתנגד לבשר הערלה, ולהשיבו לגבולותיו הראויים ע״י הסרת הערלה. בתחילה, הבשר הוא ״בשר ערלה״; ומשנכרתה הערלה, נעשה הבשר ״מול״: כחו הוגבל, והוא נסוג מפני הכח המתנגד לו.
נתבונן בביטויים ״ערל שפתים״ (שמות ו, יב); ״עֲרֵלָה אָזְנָם״ (ירמיהו ו, י); ״שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל״ (חבקוק ב, טז); ״עֶרֶל לֵב״ (יחזקאל מד, ט); ולבסוף ב״ערלה״ – פירות שלוש השנים הראשונות. מכל הדוגמאות האלה עולה בבירור ש״ערל״ הוא מצב בו אדם מאבד שליטה על דבר הנמצא בדרך כלל תחת שליטתו. אדם הוא ״ערל אזן״ או ״ערל שפתים״ אם איבד שליטה על אזניו ושפתיו, והם פסקו להשמע לרצונו. אדם הוא ״ערל לב״ אם אינו שולט על נטיות לבו. ״הֵעָרֵל״: מצב של שלילת יכולת מוחלטת, איבוד שליטה על עצמו. במשך שלוש השנים הראשונות אנו ״ערלים״ ביחס לפירות; הפירות נמצאים במצב של ״ערלה״, ומופקעים משליטתנו. הניגוד הגמור ל״ערלה״ הוא ״הכנעה״: ״או אז יכנע לבבם הערל״ (ויקרא כו, מא). כאן הניגוד ל״ערלה״ הוא ״מילה״, שפירושה המילולי הוא: להתנגד, להשיב לגבולות ראויים.
מי הוא ״ערל בשר״? מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נועד להיות האדון אלא ה״בשר״ – ה״מְבַשֵׂר״ והעבד של הרוח (עיין פירוש לעיל ב, כא). אך אם אין הגוף נכנע לרוח החפשית והמוסרית, הרי שהוא במצב של ״ערלה״, הוא ״בשר ערלה״.
המעשה המביע את כח ההתנגדות – את החופש המוסרי המתנגד לגוף המרדני – נקרא ״מילת בשר ערלה״. לא נאמר ״ונמלתם את ערלת בשרכם״, ״ימול את ערלת בשרו״, אלא ההיפך: ״בשר ערלתכם״, ״בשר ערלתו״. גוף בלתי מהול אינו נושא את אות הכניעה. ומשנחתכה הערלה, נושא הגוף כולו את אות הכניעה לרוח, המקיימת את החוק המוסרי האלקי.
ברית ה׳ תלויה בעיקר לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר. ברית ה׳ עם ישראל אינה מכירה בפיצול נפש האדם, כלומר, אינה תומכת בדעה שעל הרוח להגביה לעולמות העליונים, ואילו לגוף מותר לשקוע ברפש תאוות החושים. אלא התנאי העיקרי לברית ה׳ הוא הכניעה המוסרית של כל דחפי הגוף. טהרת הגוף היא היסוד לקדושת החיים הרוחניים.
נמצא ש״מילה״ אינה אלא הביטוי הסמלי של החובה להתהלך לפני אל שדי ולהיות תמים, לחיות בחירות ובאומץ לב לפני האל האומר ״די״ לעולמו; ולהשלים את עצמו במעשים ובהימנעות ממעשים תוך שמירה על הגבולות הנקבעים ע״י מצוות ה׳. ״מילה״ היא קריאת ה״די״ מה״שדי״, המיועדת לגופנו.