ב] נלע"ד בע"ה ליישב קושית מהרי"ט ז"ל הנ"ל בחילוק נכון.
נראה לחלק בין עבירה שדינה יעבור ואל יהרג, לבין עבירה שדינה יהרג ואל יעבור אלא שהגברא אינו חייב למסור נפש ע"ז, ואמינא מילתא בטעמא, הנה נחלקו רבנן קמאי ז"ל בג' עבירות שדינן יהרג ואל יעבור, דעת בעל המאור ז"ל בסנהדרין שילהי פ' בן סורר בנכרי המאנס ישראל לעבור על אחד מג' עבירות אמנם הנכרי אונסו להנאת עצמו של הנכרי ולא כדי להעבירו על דת אינו חייב למסור נפשו ע"ז, וכ"ה דעת השאילתות ז"ל בשאי' מ"ב, והגר"א ז"ל בביאורו לשו"ע יור"ד סי' קנ"ז סק"ז כ' דכן הוא נמי דעת רש"י ז"ל, יעוש"ה.
אבל הרמב"ן ז"ל שם במלחמות פליג וס"ל דחייב למסור נפש ע"ז, וז"ל הרמב"ן ז"ל בא"ד, "תדע שהרי שלש עבירות אלו החמורות, לא מפני קדוש השם נאסרו, לפיכך אע"פ שאינו מתכוין להעבירו אסור, אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי, הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם". וכ"פ מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז ס"א.
והנה מדברי הרמב"ן ז"ל נמצינו למדים, דהא דבג' עבירות יהרג ואל יעבור אין זה משום מצות קידוש השם אלא משום חומר הנך עבירות, דחשוב להקב"ה מניעת העבירה יותר מאיבוד נפש מישראל, ולפיכך גם אם הגוי אונסו להנאת עצמו חייב למסור נפש כדי שלא לעבור על אחד מג' עבירות.
ומה"ט גם כשהגוי אונסו בצינעא לעבוד ע"ז חייב למסור נפשו משא"כ בשאר עבירות, והיינו נמי מהאי טעמא דבשאר עבירות דחיוב מסי"נ היינו משום מצות קידוש השם א"כ כ"ז בפרהסיא דאיכא קדוה"ש, אבל בצנעא דליכא קדוה"ש אינו חייב, אבל בג' עבירות דאין זה משום קדוה"ש אלא מחמת חומר העבירות, א"כ גם בצנעא חייב למנוע העבירה אפי' באיבוד נפשו.
והא דמסקינן בסנהדרין ע"ד ב' דגוי אינו חייב למסור נפשו גם על ג' עבירות [לבד משפ"ד דס"ל להמל"מ ז"ל הנ"ל דמשום סברא ד'מאי חזית' חייב למסור נפשו, והביא בשם מהר"ש יפה ז"ל דס"ל דגם בשפ"ד אינו חייב למסור נפשו], ואמאי לא נימא דכיון דחשוב להקב"ה מניעת העבירה והקב"ה לא חס בזה על איבוד נפש מישראל כ"ש על נפש גוי לא חס, היינו משום דהקב"ה חס על נפשו של ישראל מלהתגאל בעבירה חמורה שכזו. ועל נפשו של גוי אין הקב"ה חס, או משום דעבירה חמורה שכזו מביאה קלקול וטומאה בעולם וגוי אין בכחו לקלקל את העולם כל כך.
והשתא אי כנים אנו בע"ה בדברינו נראה לחדש, דעד כאן לא כ' הרמב"ם ז"ל דבמקום שדינו יעבור ואל יהרג אסור לו למסור נפשו, אלא בשאר מצוות דלא נאמר בהם כלל מצות קידוש ד' אלא אדרבא רצון התורה שיחיה ולא ימות ויוכל לקיים כל המצוות, וכשמוסר נפשו ע"ז הוא מבטל רצון הבורא יתברך שאדם יחיה ויקיים כל המצוות ולא ימסור נפשו על מצוה אחת. אבל בג' עבירות חמורות דמחמת חומר העבירה לא חס הקב"ה על איבוד נפש מישראל, א"כ גם לו יצויר ישראל שפטור ממצות קדוה"ש, מ"מ ודאי מותר לו למסור נפש ע"ז, דמקיים בזה רצון הבורא ית"ש שמעשה עבירה זו לא יעשה בשום אופן.
ומעתה לפי"ז יש ליישב קו' מהרי"ט ז"ל המובא בתחילת המאמר אהא דאאע"ה מסר נפשו אע"ג דגוי אינו מצווה על קדוה"ש, ולדברינו השתא ניחא מאד דכיון דהתם הוי עבירת ע"ז שנמרוד רצה לכופו לכפור בהשי"ת, ובזה גם הרמב"ם ז"ל מודה דנהי דאינו חייב בזה מ"מ פשיטא דמותר לו למסור נפש ולקדש שם שמים.
וממוצא הדברים יש להוציא בע"ה הלכה מחודשת.
דהנה התוס' ביומא פ"ב א' ד"ה מה, כתבו דמי שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידו יהרגוהו אינו חייב למסור נפשו דהרי אינו עושה מעשה, והרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות סי' ד' כתב דה"ה בכופפין קומתו בע"כ לע"ז אינו חייב למסור נפשו ע"ז יעו"ש, והמנח"ח ז"ל במצוה רצ"ה אות כ"ג כ' דגם הרמב"ם ז"ל מודה לזה, ורש"י ז"ל ביומא פ"ב א' ד"ה אף נערה, כ' דאשה האנוסה ליבעל בקרקע עולם אינה חייבת למסור נפשה ע"ז דהוי שוא"ת.
והנה מדבריהם ז"ל נראה להדיא דודאי איכא עבירת רציחה ועבירת ע"ז אלא דליכא חיוב מסי"נ ע"ז, והרי אם יעשה כן מרצון ולא מאונס ודאי חייב מיתה וכדכ' התוס' ביומא שם בסוה"ד [עי' בדברי הגר"ח ז"ל בחי' רח"ה הל' יסוה"ת ובגליונות החזו"א ז"ל שם].
ומעתה להנ"ל נראה דגם לדעת הרמב"ם ז"ל דאסור לאדם למסור נפשו היכא דליכא חיוב מסי"נ, מ"מ בכה"ג מותר לו למסור נפשו שהגוי לא יזרקהו על התינוק, דכיון דאיכא בזה עבירת רציחה אלא דאינו חייב למסור נפשו ע"ז, וכיון דבמניעת העבירה איכא קידוש השם, מותר לו למסור נפשו ולקדש שם שמים וכנ"ל.
מיהו בגוף התירוץ יש להעיר, דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מיסוה"ת ה"ד כ' וז"ל "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם".
ומדבריו ז"ל למדנו דהא דעל ג' עבירות צריך למסור נפש היינו משום מצות קידוש השם דאם אינו מוסר נפשו ה"ה מחלל שם שמים, וצ"ע דכיון דדעת הרמב"ם ז"ל שם ה"ב דבג' עבירות גם היכא דהגוי אונסו להנאת עצמו של הגוי חייב למסור נפשו וכדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות ס"פ בן סורר, והרי דברי הרמב"ן ז"ל א"ש רק אם נימא דחיוב מסי"נ בג' עבירות אין זה משום קידוש השם אלא משום חומר העבירה וכדכ' הרמב"ן ז"ל להדיא וכנ"ל, וא"כ היאך הרמב"ם ז"ל זיכה שטרא לבי תרי.
אלא אם נימא, דודאי יסוד החיוב למסור נפש בג' עבירות היינו משום חומר העבירה ולא משום מצות קידוה"ש, אלא דממילא הוא דכל מי שאינו מוסר נפש הרי זה מוכיח דלא חס על כבוד הבורא ית"ש שאינו חס אפי' על איסוד נפש מישראל ובלבד שעבירה זו לא תיעשה ונמצא בזה גופא מחלל שם שמים.
דו"ק ותשכח דהרמב"ם ז"ל פתח בהא דמי שעבר ולא נהרג חילל שם שמים ולא הזכיר דביטל מצות עשה דקידוה"ש, ואח"כ כתב דאם הי' בפני עשרה מישראל ביטל מ"ע דקידוש השם, ומוכח דבצינעא הא דחייב למסור נפש אין זה משום מצות קדוה"ש, ורק בפרהסיא איכא נמי מצות קדוה"ש, אלא דאם עבר ולא נהרג חילל ש"ש, מדחזינן דרצון הבורא ית"ש שלא יעשה מעשה עבירה זו אפי' אם עי"ז יאבד נפש מישראל. ושו"ר דהמנח"ח ז"ל במצוה רצ"ה אות י"ג העיר על דברי הרמב"ם ז"ל דכ' דאם עבר ולא נהרג חילל ש"ש והניח בקושיא.
