An incredible idea. The first mitzva given to the Jews for the generations is Bris Milah. One a most basic level the mitzva is saying "You have urges - control yourself. You gave over part of that organ to Hashem and thus you are not free to act with it as you wish". There is arguably no stronger urge in man and this teaches about every urge. If one has to control his strongest urge then he is certainly expected to control weaker one's.
In our world this concept is almost gone. You want to do something - do it as long as it is not illegal or doesn't hurt another person. The Torah is a document of protest that tells us that we are BETTER than that. Every moment of being a Jew is an exercise in self-control. Controlling one's thoughts speech and actions.
Amazing Peirush:
תמים נגזר משורש ״תמם״,
שפירושו בדרך כלל: לחדול מלהתקיים; ובהרחבה גם: לחדול מלעשות, משנגמרה
העבודה ונשלמה המלאכה. בהרחבה נוספת, מתייחס ״תמים״ גם למצבים – כלומר,
לדבר במצב מושלם, שאין בו חסר ויתר. כגון דין ״תמים״ בהלכות קרבנות.
הערנו כבר (עיין פירוש לעיל ב, א) שהלשון העברית כוללת תחת שם אחד גם שלמות וגם חדילה מקיום. שהרי כל דבר שלם הוא חד־צדדי, וחדל מלהיות דבר זולתו.
אם תופסים את ״תמים״ רק כמושג יחסי, כמידה של אדם ביחס לקב״ה, כמו ב״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״ (דברים יח, יג)
וכדומה, הרי ש״תמים״ מציין את מי שכל שאיפתו לעבוד את ה׳, ואין לו כל רצון
אחר. הבריות יכולות בנקל לרמות אדם שכזה, שהרי דעתו נתונה כולה לעבודת ה׳;
ואף על פי כן ״הוֹלֵךְ בַּתּם יֵלֶךְ בֶּטַח״ (משלי י, ט).
במובן זה, ״תמים״ הוא טוב יחסי בלבד, ואפשר לדבר גם על ״תמים לעזאזל״. אך
בפסוקנו (״והיה תמים״) נראה בבירור ש״תמים״ הוא טוב מוחלט.
המשמעות הבסיסית של ״תמים״ היא שלילית
בעיקרה: ״עד כאן ולא יותר״ (קרוב ל״דמם״: להחריש; לסגת בענווה ולהמתין. וכן
״טמם״: להיות סתום).
נמצא שה״תמים״ הולך אל גבול המותר והמצוּוה,
אך שם הוא עוצר. הווי אומר: הוא נוהג בשליטה עצמית גם בצד החיובי וגם בצד
השלילי. ה״תמים״ הוא מי שמפיק את מלוא התועלת מהגבולות, מהתחום שייעד לו
הקב״ה, אך לעולם אינו עובר גבולות אלה. ה״תמים״ מקיים בעצמו: ״לא תוסיף״
ו״לא תגרע״ – ״לא יותר ולא פחות״.
מידת התמימות באופי האנושי מקבילה למידת
״שדי״. אין אחד מהנבראים – למעט האדם – היכול לעבור את התחום הנתון לו.
מאחר שהקב״ה קרא אליהם: ״די״, אין הם מסוגלים לעבור הלאה מגבולותיהם. אך
ליהודי נאמר: מרצונך החפשי אמור ״די״ לעצמך; במקום בו הקב״ה אמר לך ״די״,
שם אמור זאת אף אתה לעצמך. זוהי כל תמצית היהדות. כל התורה כולה אינה אלא
קריאת ״די״ שה׳ קרא לאדם.
חטא מכונה ״עברה״ (מלשון ״לעבור את הגבול״),
משום שאין אדם חוטא אלא אם עובר הוא את הגבולות שנקבעו ע״י ה׳. כל השאיפות
האנושיות, לרבות התאוות הגשמיות, קדושות וטהורות הן – ובלבד שאינן מפירות
את הגבולות שקבע ה׳. אין כל תכונה אנושית הטובה או רעה מצד עצמה. איסורי
התורה אינם דורשים להחניק או לדכא שום תכונה מחיינו, אלא קובעים לכל תכונה
את התחום הברור והמוגדר להתפתחותה. רק כאשר עוברים את הגבולות האלה (ובדרך
כלל, גם כשאין משיגים אותם), אז הופך מעשה אנושי לחטא. זהו יסודה של מערכת
האיסור וההיתר במבט היהדות: ״הנהג עצמך בחירות בתוך הגבולות שנקבעו ע״י
ה׳ ״.
זהו גם ההבדל שבין אברהם היהודי לאברהם
הקודם. לפני שנכרתה הברית עם אברהם, די היה בכך שכוונותיו היו לטובה. בעולם
הלא־יהודי, אפשר להצדיק כל מעשה ע״י כוונות טובות. אך ביהדות, אין די
בכוונות טובות. כוונות טובות חייבות להביא לידי מעשים, וקנה המידה לטוּב
המעשה נמצא בתורת ה׳, שהיא קריאת ״די״ היוצאת מפי ה׳. זוהי אמת עמוקה,
והניח אותה כבר ר׳ יהודה הלוי כיסוד לספר הכוזרי שלו (א, א).
עד לרגע זה, הוערך אברהם בשל טוהר נפשו וטוב לבו. עתה נדרש ממנו דבר יותר
נעלה: קיום מצוה; שעבוד עצמו מרצון לציווי ה׳; השגת מידת התמימות ברצונו
החפשי, אשר כל שאר הברואים מוכרחים ללכת בה מצד עצם טבעם.
כך אומרים גם חז״ל: ״בתחילה המליכו הקב״ה על רמ״ג אברים, ולבסוף המליכו על רמ״ח אברים, אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה״ (נדרים לב:).
עד כה שלט אברהם בשלמות על כל חלקי גופו, להוציא מאותם חושים שאנשים
רגילים משיגים שליטה שלמה ומוחלטת עליהם אך לעתים רחוקות מאד. עתה הוטל
עליו דבר חדש: דחפים וחושים ששאר בני אדם הולכים אחריהם בעיוורון, יימסרו –
בכח הברית – לשליטתו הריבונית של כח הרצון האנושי. אף העז שבדחפים ימסר
לשליטתו. לכולם תאמר, בשם ה׳: ״די!״ אין די לו ליהודי שיהיה אנושי; אלא בכל
העתים ובכל כחותיו עליו להיות ״של ה׳ ״ – ורק כך ישיג שלמות אנושית.
עליו לשעבד את פעולותיו לה׳ מתוך רצונו החפשי. על בסיס זה יסד ה׳ את היכל
עמו ובנה את בית ישראל.
