מהי ציונות

Not signing on every word but an interesting read. One of my "agendas" in life both on a personal and communal level is to open up the mind to seeing and appreciating different possibilities. We all have our narrative and reality is the story we told ourselves multiplied by the amount of times we tell ourselves the story. The "truth" is more broad and vast than we know. An interesting, informative, revealing experience would be to ask people "when was the last time you changed your mind about something?" It is hard for people to think in different ways b/c among other things their identity is bound up in their personal narrative. To change that would be SCARY. 

But also a "game changer". 

One caveat - I am a chossid [or try to be] of the Light of Israel, His Holiness Maran Harav Kook ztz"l and in my opinion he would agree with some of what is written here and disagree with other parts. He was close to Nevuah and a Kadosh Elyon.  

מושג "הציונות" גם הוא אחד המושגים שכה מרבים לדבר עליהם - בין מצד מחייביו ובין מצד שולליו - מבלי לדעתם ולהכירם.

אמנם כן, דברי אבות הציונות נלמדים כיום בבתי הספר בארץ (לרבות, הדתיים בחלקם הגדול) עוד יותר מן ה"חומש" - להבדיל, ואפילו יותר מן החשבון וההיסטוריה, ואף בארצות הגולה נישא ה"זייאניזם" בפי כל, אבל מעטים מאוד - אף בחוגי האינטליגנציה הגבוהה - יודעים על מה בעצם מדובר. גם שמה של התנועה (שאגב, ירד חינו בזמן האחרון בקרב הדור הצעיר בארץ) מטעה: "ציון" אינה אלא חלק משאיפותיה של הציונות, ואף לא חלק "שהנשמה תלויה בו". לא רק באמריקה דהאידנא אלא גם בארצות הגולה שלפני החורבן היו ציונים טובים ונלהבים שלא חשבו על עליה "ציונה", והיה זמן שאף הקו הציוני הרשמי ראה את "ציון" בחינת "לאו דווקא" - היה זה בעת הקונגרס הציוני השישי, כאשר אישר הקונגרס את תוכניתו של אבי הציונות ד"ר הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה שבאפריקה.

מעניין לציין כי "המזרחי", המפלגה הציונית הדתית תמכה אז בתוכניתו זו של הד"ר הרצל, אם הוזנחה תוכנית זו אח"כ, הרי שהדבר נעשה בעיקר מתוך החישוב התעמולתי (המוצדק) כי "התכנית הפלשתינאית" המקורית עשויה הרבה יותר לשבות את לב ההמונים.

לא היה כדאי להזכיר פרשה רחוקה זו אם לא על מנת להראות עי"כ שהייתה תקופה שהציונות דחתה כמעט כליל את עניין "ציון", היינו העלייה לא"י, ואף את השאיפה להקים בה מדינה - ואף על פי כן נשארה "ציונות" - ולא באי צדק. שכן ברעיון הציוני מהווה "ציון" לאמיתו של דבר אמצעי ולא מטרה.

המטרה בה"א הידיעה אשר אותו הציבה הציונות לפניה היא זו שהוגדרה פעמים אין ספורות ע"י הוגי דעותיה של הציונות מאז הורתה עד היום הזה. למן כתבי "אחד העם" ועד נאומי בן גוריון יכולים אנו לשמוע הגדרת מטרה זו, בניסוחים שונים אולם התוכן נשאר שווה תמיד: לשנות את מהותו של כלל ישראל!

כלל ישראל, לפי השקפת היהדות, מהווה יחידה שאינה ניתנת להגדרה שכן עצם מושג ההגדרה דורש כתנאי מוקדם שהדבר המוגדר יהא שייך לסוג כלשהו. כל הגדרה מורכבת מנקיבת שם הסוג שאליו משתייך הדבר ובציון אופיו המיוחד של הדבר המוגדר בתוך אותו הסוג. המושגים "אומה", "דת" וכו' כפי שהם מקובלים בשימוש היום (מבלי להיכנס לשרשן מבחינה לשונית או לפירושם בכתבי הקודש או דברי חז"ל) אינם אלא שאולים ומתורגמים מלשונות הגויים וממהלך מחשבתם ומתאימים רק לאומות העולם. כלל ישראל אינו מהווה "אומה" במובן המקובל של המילה. הוא אינו "אומה שונה" מיתר האומות בלבד, אלא אין שם האומה או היחידה הלאומית כפי המושג המקובל בעולם הגויי נופל עליו כלל. לפי השקפת היהדות מהווה עם ישראל ברייה מיוחדת לעצמה "עם זו יצרת לי" (ישעיה מ"ג, כא), "עם זו קנית" (שמות טו, טז) של הקב"ה. "מחשבתן של ישראל קודמת לכל דבר" כמארז"ל (בראשית רבה א, ב), ישראל כדברי אותו מדרש הם "עדתך קנית קדם" (תהילים ע"ד ב).

כלל ישראל, אומר ר' יהודה הלוי בכוזרי, מהווה סוג נפרד בבריאה, וההבדל בינו לבין יתר העמים הוא בדומה להבדל בין דומם וצומח או בין חי למדבר. החסידות (ליקוטי אמרים פרק ב) מדברת על "הנפש השנית בישראל" ומבארת שאם בגופם דומים בני ישראל לשאר בני אדם, הרי יש בהם אותה "הנפש השנית" העושה אותם למין נבדל.

וכן הוא אומר בזוהר (ח"ג עג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. הקב"ה, התורה וישראל עניינם אחד.

התורה היא היא המהווה את העם. רק עם מתן תורה נאמר (דברים כ"ז, ט) "היום הזה נהיית לעם"; לא נקראו "בני ישראל" עד סיני (חולין קיא ע"ב).

"אין אומתנו אומה אלא בתורתה" אומר ר' סעדיה גאון. בלי התורה לא רק שחסר משהו לכלל ישראל אלא הוא חדל מלהיות. התורה היא נשמתו ומהותו. לפי השקפת התורה לא רק שיהדות בלי תורה היא לקויה, אלא אינה קיימת כלל.

לפי השקפת היהדות אין כל זה פרי התפתחות היסטורית, אלא זוהי תכלית בריאת העולמות, וכל ילד יהודי הלומד חומש יזכור בוודאי את ה"רש"י" הראשון בחומש, בתחילת ספר בראשית (הלקוח לאמתו של דבר מדברי חז"ל): בשביל התורה שנקראה ראשית 1 ובשביל ישראל שנקראו ראשית 2 וכו'.

ה. ארץ הקודש ולשון הקודש

כשם שישראל עצמו הוא, לפי השקפת היהדות, חטיבה מיוחדת ויצירה אלקית לעצמו המהווה חלק עיקרי בתוך מעשי בראשית, כך גם יתר העניינים הקשורים באומות העולם במושג "האומה" מהווים גם הם מושגים שונים לגמרי מן המושגים המקבילים בעולם הגויי. "ארץ ושפה" בישראל אינם "נכס לאומי", כשם שהתורה אינה "דת" (כפי שעוד יבוא להלן) במובן המקובל בעולם.

אף ארץ ישראל "ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה" וגו' היא חלק מאותה כוונת בראשית, כפי המבואר באותו ה"רש"י" המפורסם בהתחלת ספר בראשית, ועוד תהא הזדמנות להרחיב את הדיבור על כך.

כן גם לשון הקודש היא הלשון בה ברא הקב"ה את עולמו. עשרה המאמרות שבהם נברא העולם - בלשון הקודש נאמרו, ועד היום הזה - כפי המבואר בייחוד בכתבי האר"י ז"ל. בספרי החסידות - מהווה לשון הקודש לא רק חלק מהבריאה אלא אף את קיומם של כל פרטי הנבראים בעולם:

... וכן כל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה... ומתלבשות באותו נברא להחיותו (תניא שער הייחוד והאמונה סוף פרק א).

כל העולם כולו הוא ברייה גשמית, כי כוונת בריאת העולמות, כדברי חז"ל, היא "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא), ולכן אף העניינים הרוחניים ביותר מלובשים בלבוש גשמי. גם מצוות התורה אף שמקורן מהמדרגות העליונות שבעצמות אין סוף ב"ה - מלובשות דווקא בלבוש גשמי ואין אדם יוצא ידי חובתו אלא כשהוא מקיים את המצוות בגשמיותן, בלבשו את הציצית העשויה מצמר גשמי, בהניחו את התפילין העשויה מעור בהמה גשמית. בנטלו את הלולב ואת האתרוג שהם דברים גשמיים, ובלעדי המעשה הגשמי לא יצא ידי חובתו אף אם ישיג את הסודות הנעלים ביותר הקשורים בתוכן המצוות האלה.

ברם, רק מצוות ד' היא העושה את האתרוג לאתרוג. אם ייטול אדם אתרוג כשר ומהודר בערב סוכות או למחרת הסוכות - אינו אלא אוחז פרי גשמי בידו שאין חשיבותו אלא כתפוח זהב או לימון. רק אם יטלנו בעת ובאופן המצווה בתורה - רק אז הוא מקיים את המצווה ורק אז הוא מתדבק ע"י מצווה זו בעצמות אין סוף ב"ה. הוא הדין ללימוד התורה עצמה: הלומד, למשל, את פרק "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר" מתוך הגמרא בבא בתרא או מתוך מפרשי התורה - הריהו לומד תורה ומקיים מצוות תלמוד תורה, והריהו באותה שעה בכל אותן הבחינות הנעלות של העוסק בדברי תורה שנתפרשו בדברי חז"ל, בספרי החסידות והקבלה וכו'. אולם העוסק באותה שאלה של השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר מתוך ספר החוקים של ארצות הברית, למשל, או ב"קודקס יוסטיניאנוס" של המשפט הרומי וכיו"ב - אף אם נניח שפסק הדין במשפט האמריקאי או הרומי יהיה אותו פסק הדין - אין כל מצווה או קדושה בלימודו, ואין בכך יותר מאשר אילו עסק, למשל, בתקנות המכס של ממשלת ארצות הברית.

גם בתורה מדובר על אותה החצר הגשמית ועל אותה גדר או מסיפס של עצים או אבנים גשמיים - אבל שם זוהי התגלות רצונו ית' וקדושה עליונה - משום שזהו חלק מן התורה. במילים אחרות: גם התורה וגם מצוותיה עוסקים אמנם בעניינים גשמיים, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה ע"ב), והיא באה להסדיר דווקא את חיינו בעולם הזה - אבל התורה עצמה היא דבר העומד למעלה מכל גשמיות.

אותו משל על דבר ההבדל בין לימוד פרק "השותפין", למשל, לבין קריאת החוק האמריקאי המקביל, כוחו יפה גם לגבי יתר העניינים הנ"ל. ארץ ישראל היא אמנם ארץ גשמית ככל ארצות אשר יש בה עצים ואבנים ונהרות ושדות וכרמים ובתים כבכל הארצות, אבל לא בכך נעשתה "ארץ הקודש". רק כאשר נכנס אליה ארון ברית ד' החלה קדושת הארץ, ורק על ידו היא ארץ הקודש.

לשון הקודש גם היא לשון בני אדם, אשר יש בה דקדוק, שמות, משפטים, משקלים וכו' כביתר הלשונות - אבל כל אלה הם לבושה הגשמי בלבד, ואילו תוכנה האמיתי, נשמתה, היא גבוהה ונעלה מאוד - בה ברא הקב"ה את עולמו ועל ידה מתקיימים כל הנבראים כנ"ל.

האמת הזאת על מהותו המיוחדת, הבלתי ניתנת להגדרה של ישראל, תורתו, של ארץ הקודש ולשון הקודש - הייתה מובנת מאליה לכל יהודי ויהודי במשך כל שנות קיומו של ישראל. היו אמנם במשך כל תולדותינו יחידים או קבוצות - אף קבוצות גדולות לפעמים, שהשליכו מעליהם את עול התורה ומצוותיה, אם מתוך תאווה ואם אפילו בשאט נפש. אולם כל אלה - או עכ"פ רובם - לא פגעו ביסוד זה. גם הם ידעו כי על השאלה מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה" - אין תשובה אחרת אלא "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" (יונה א, ט). גם אלה שהשליכו מעליהם עול תורה יכלו לטעון רק אחת משתי טענות: או שטענו כי לדעתם צריך לחדול מלהיות יהודים, או שטענו, אם כי במרמה ובאי צדק, כי שיטתם גם היא נאמנה לתורה, בגלותם בה פנים שלא כהלכה. אם להביא דוגמאות מתקופות מאוחרות יותר, הרי כת ש"צ למשל, טענה כי דרכה היא כאילו "דרך התורה", והביאו כל מיני "ראיות" מדברי חז"ל, מהזוהר וכו', ולאידך טענו המתבוללים באשכנז כי הם "אשכנזים בני דת משה" וכי חפצים המה לבלתי החשב כ"יהודים" אלא כבני עם אחר השומר על מנהגי דת מיוחדים. אפילו הצדוקים, ובתקופה מאוחרת יותר - הקראים, טענו שהם הם המקיימים את התורה לאמיתה, כי גם כל אלה לא יכלו ולא העזו להכחיש בעובדת היסוד כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" וממילא ידעו כי אין ניתוק מהתורה אלא ע"י ניתוק מהאומה; וכי אין "יהדות" אלא תורה.

עד שבאה הציונות.

"ציונות" אינה כמובן אלא שם גרידא, שניתן לתנועה זו, אגב, רק כמה וכמה שנים לאחר היווסדה. שם זה, המזכיר לכל שומעיו את שמה המקודש של "ציון" סייע בהרבה להתפשטותה של התנועה הזאת בקרב יהודים תמימים, ולהגברת בלבול המוחות עד היום הזה - ועל כך עוד נייחד את הדיבור, עתה די לנו אם נאמר כי, כפי שיבין כל אדם, אין השם אומר כלום ואינו מעיד כלום 3. יתכן שאילו החליטו אותם האנשים שקבעו את השם "ציונות" לקרוא לעצמם בשם "נטורי קרתא", כי אז היו השמות הללו אומרים לא פחות ולא יותר מאשר היום. תמצית הציונות כמבואר לעיל, אינה "ציון". ארץ ישראל מהווה רק חלק ולא יסוד בציונות. תמצית הציונות היא "הלאומיות היהודית", או יותר מתאים יהא להשתמש במילה הלועזית הנאציונאליזם היהודי. (לשם נוחיות נשתמש להבא לציון המושג הזה בשם "לאומנות").

תנועת הלאומנות נוצרה בעולם קצת לפני הפרק בה נוסדה הציונות. לפני כן לא הייתה "הכרה לאומית" רווחת בין אומות העולם. הלאומנות בעולם נתעוררה לאחר שאיפתו של נאפוליון לכבוש את העולם, ולהכניע את האומות תחת עול הקיסרות הצרפתית. ברחוב היהודי הכתה תנועה דומה גלים רק כיובל שנים אחר כך. כי בימי נאפוליון לא הייתה קרקע לכך בקרב המוני היהודים, אשר הכרת התורה "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" הייתה מושרשת עמוק בלב כל איש ישראל.

רק על קרקע ההתבוללות וה"השכלה" שהיו תוצאות אי העמידה בניסיון האמנציפציה (שיווי הזכויות ליהודים) והחלישו את שמירת התורה בקרב יהודים רבים - יכלה הציונות להוולד.

מה חידוש חידשה התנועה הלאומנית היהודית?

טענתה הייתה, כי יהודים חייבים ליהפך לעם "ככל הגויים". כלומר כי ישראל שהיווה עד אז בלבם ובהכרתם של כל יהודי תבל חטיבה מיוחדת, בריאה מיוחדת של הקב"ה (כמבואר לעיל) צריך ליהפך למהות אחרת: ל"עם" כפי מושג "העם" בין יתר אומות העולם.

מהי הגדרת "העם" לפי המושג הגויי?

נביא לדוגמא את הגדרת המלון הגדול של Funk & Wagnalls Encyclopedia Britannica:

Nation -"An aggregation of people of common origin and language"

(קיבוץ אנשים בעלי מוצא ולשון משותפים).

או את הגדרת המלון הצרפתי המפורסם "לארוס" (Larousse) :

Nation: Reunion d'hommes habitant un meme territoire et ayant une origine et une langue commune ou des interets longtemps communs.

(קיבוץ אנשים הגרים באותו השטח ושהם בעלי מוצא משותף, לשון משותפת או עניינים משותפים משכבר הימים).

בישראל - לא כל אלה מהווים את "העם". קיים אמנם "מוצא משותף", כשם שקיים "מוצא משותף" לכל המין האנושי מאדם וחוה. "המוצא המשותף" של ישראל החל עשרים דורות לאחר בריאת העולם, אולם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד בטרם נבראו שמים וארץ כבר עלה במחשבתו של הקב"ה כביכול ליצור לעצמו את ישראל ואת התורה, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה".

האנשים הגדולים ביותר בתולדות ישראל, בעורקיהם נזל דם של גזעים אחרים. דוד מלך ישראל שהוא "מלכא משיחא" זקנתו הייתה מואביה. ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא. שמעיה ואבטליון היו מצאצאיו של סנחריב מלך אשור (ר' גיטין נ"ז, ע"ב, סנהדרין צ"ו ע"ב) ואף מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (שם).

ובאשר לארץ - הלא, כמבואר לעיל, נתהווה ישראל לעם עוד בטרם נכנס לארץ בכלל, ואף לאחר כך, רק חלק קטן מימי קיומו ישב ישראל בארצו, ואף מאותה התקופה רק חלק קטן עוד יותר הייתה לו ממלכה עצמאית ממש.

והלשון - גם היא שימשה רק זמן קצר לפי הערך השפה המדוברת בעם. יש דעות 4 אשר לפיהן דיברו ישראל אף במצרים "מעין מצרית" ומדייקים מן הנאמר בדברי חז"ל שלא שינו את לשונם - כלומר בצורה שלילית ולא נאמר "שדברו בלשון הקודש". התורה עצמה ניתנה בשבעים לשון, והלא ידוע שאף חלק מכתבי הקודש וכן שני התלמודים, המדרשים ספר הזהר - נכתבו ארמית. רוב ספרי הרמב"ם - כולל פירושו על המשנה, ר' יהודה הלוי, רבנו בחיי ועוד ועוד - נכתבו ערבית.

ובאשר "להיסטוריה המשותפת" המובאת לעיתים כהגדרת מושג "העם" באומות העולם - הלא מובן שאין הכוונה יכולה להיות אלא להיסטוריה משותפת במאות האחרונות. ואילו "היסטוריה משותפת" שחדלה להיות משותפת לפני כאלפיים שנה - הריהי כיום נחלתם של עמים רבים המהווים בהווה עמים נפרדים אם לא אויבים. במאות הראשונות לפי הספירה האזרחית, שעה ש"ההיסטוריה המשותפת" שלנו התקרבה כבר לקצה - לא היו עדיין רוב עמי אירופה דהאידנא קיימים בתור כאלה. ולאידך גיסא, הרי מבחינה חיצונית לא הייתה מעולם "היסטוריה משותפת" ואף לא היו "קשרים מיוחדים" בין יהודי תימן ויהודי איטליה או רוסיה, למשל. אף "אינטרסים משותפים" לא היו, ולא אחת קרה שהאיטרסים של הקיבוצים היהודיים השונים היו - או יכלו להיות - אף מנוגדים זה לזה. בימי מלחמת העולם הראשונה, למשל, הרי היהודים תושבי מעצמות הברית - פרט אולי לרוסיה הצארית - ודאי שהיו מעונינים בניצחון מדינותיהם, ואילו היהודים תושבי הקיסרות האוסטרית-הונגרית היו מעונינים באמת ובתמים בניצחונו של "הקיר"ה" פראנץ יוסף השני.

לא כל ההגדרות הללו שהובאו לעיל - ולא כל הגדרה אחרת המקובלת להגדרת מושג "העם" בין אומות העולם תוכלנה אפוא לחול על ישראל.

לא אלה הם אפוא העושים את ישראל לעם, אם כי, כמבואר לעיל, יש בהם קדושה משל עצמם. כל אלה תופסים את מקומם אך ורק בתוך מסגרת התורה. מחוץ למסגרת התורה מאבדים הם את כל תכנם, כדוגמת האתרוג שלאחר סוכות שהובאה לעיל.

התנועה הלאומנית באה להחליף את דמותו של ישראל ולהפכו "עם ככל העמים", עם "שפה לאומית" - כלומר גרימה לדימויה של כללות האומה לאומות אחרות (בניגוד ל"התבוללות הפרטית" של המתבוללים בארצות מערב אירופה שדרשה דימוי כל יחיד לשכניו הבלתי יהודיים); גם הגדרה זו אינה מדויקת. כהתבוללות לאומית אפשר לראות, למשל, את מגמת השלטון הסובייטי להפוך את כל העמים אשר תחת השפעתו המדינית "למדינות דמוקרטיות עממיות" ואפילו עמים בעלי אופי השונה לגמרי מזה של הרוסים, כגון הטשכים או בני גרמניה המזרחית, אשר רוסיה רוצה להחדיר בהם את דפוס החיים הרוסים על השפעתו התרבותית. אולם מה שעשתה הציונות לישראל הוא הרבה יותר מזה: אין זו העברה מתרבות אחת לשניה, אלא שינוי מהותי, הוצאה בכוח מגדר "עם זו יצרתי לי" לגדר "עם ככל העמים" והרי זה (אם נשתמש במושגים הנזכרים בספר הכוזרי) כמי שהיה בא לכפות על בני אדם להתהלך על ארבע ולחיות חיים כחית השדה, ועם כל זה - להכריז כי זו היא האנושות הנכונה בה"א הידיעה.

במילים אחרות: החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית.

שינוי זה של הגדרת "ישראל" שאותו חידשה הציונות, כלל בתוכו ממילא, גם שינויי הגדרה אחרים. כפי שנתבאר לעיל, הפכה אפוא ארץ הקודש ל"מולדת לאומית", לשון הקודש ל"שפה לאומית" (ר' פרק על "לשון הקודש" להלן), והתורה הפכה ל-"דת". מושג ה"דת" כשלעצמו הוא מושג שאינו קיים בעולמה של היהדות, ואף לא בלשון הקודש. המושג "דת" כפי שמשתמשים בו היום אינו אלא ניסיון לתרגם את המושג הלועזי "רליגיה" שאי אפשר לתרגמו ללשון הקודש תרגום אמיתי, כי כאמור, אין מושג כזה קיים. כי אין בעברית מילה או מושג שיכלול בתוכו את תורת ישראל ואת פולחנם של העמים האחרים. המילה "דת" בלשון הקודש פירושה פקודה, צו "והדת ניתנה בשושן הבירה" (אסתר ג, טו) "דתי המלך" (שם ג, ח, עזרא ט, א). (מעניין לציין, דרך אגב, כי המילה "דת" נזכרת במקרא רק פעם ביחס לתורה: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) וגם שם נחלקו המפרשים על פירושה העצמי של המילה דת). בכתבי הקודש וכן בדברי חז"ל מדובר תמיד רק על תורת ד', אורייתא, רחמנא וכו' מצד אחד - להבדיל - על אלוהי העמים, אלילים, עבודה זרה וכו' מצד שני.

נוסף לזה מהווה ה"דת" בקרב העמים, בייחוד העמים המודרניים, עניין המוגבל לשטח מסוים של החיים, שאין לו קשר ליתר שטחי החיים והחברה. אין צורך להדגיש כי גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד לגישה היהודית. "התורה היא תורת חיים" השליטה על כל שטחי החיים הן של היחיד והן של הציבור הלכות טוען ונטען, הלכות דיינים וכו' הן חלק בלתי נפרד מן התורה לא פחות מהלכות תפילין, למשל, אותם החלקים המקבילים למה שנחשב ל"דת" בקרב העמים (להבדיל) מהווים רק חלק זעום מהתורה - ואף לא את החלק החשוב ביותר שבה. בית הכנסת, למשל, הוא אמנם עניין חשוב ומרכזי בחיי העם, אבל יוצא אדם ידי חובתו גם בהתפללו ביחידות. נשים פטורות בכלל מתפילה בנוסח הקבוע.

עם הפיכת ישראל ל"עם ככל העמים" הפכה ממילא, בפי התעמולה הציונית, גם התורה ל"דת ככל הדתות" שהיא עניין פרטי ליחידים או לקבוצות, וששטח תחולתה מצטמצם בשטח הפולחני והצרמוניאלי. לפי שיטת הציונות יכל אפוא יהודי להתייחס ל"דת" זו ביחס חיובי, יכל הוא להתייחס אליה ביחס שלילי או ביחס אדיש - אין זה מוסיף ואין זה גורע מ"יהדותו" כלום.

הוגה הדעות של הציונות בה"א הידיעה - "אחד העם" - אשר דבריו נלמדים כיום ברוב בתי הספר בארץ - לרבות הדתיים - הגדיר עמדה זו בצורה בלתי משתמעת לתרי אנפין:

"יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי כך הקשר ביני ובין עמי" (על פרשת דרכים, כרך א, עמוד קל"ב).בצדק ובהגיון גמור באו הוגי דעות אחרים של הציונות ואף הוסיפו לאמר, כי אבן הבוחן ל"יהדות" היא מידת קידום האינטרסים הלאומיים. כיוון שהיהודים "ההולכים אחרי הרבנים" מתנגדים אפוא ל"אינטרסים לאומיים" אלה - הריהם יהודים פסולים, ואילו - כפי הגדרתו של י.ח. ברנר (הפועל הצעיר, יפו, כרך כ"ה) - יכל אדם

"להיות יהודי טוב ולהתייחס עם זה ברטט נפש רליגיוזי אל הליגנדה הנוצרית על בן וכו' שנשלח לבני האדם ובדמו כפר עוון הדורות..."שכן, אין הוא נוגד את "האינטרס הלאומי". אל לשכוח כי היה זה כבר לפני למעלה מיובל שנים, שעה שאיש לא חלם כי השקפות קיצוניות אלה תיהפכנה מציאות באורח כה מהיר...

נכון הדבר ש"אחד העם" התנגד לדעות אלה של ברנר וחבריו, אבל אם מקבלים את הציונות - כלומר את הלאומנות היהודית כבסיס, אין כאן אלא מסקנה הגיונית מעמדה זו.

בעצם לא השתנה הרבה יותר מאשר הביטויים הסגנוניים מימי האידיולוגיה הציונית הנ"ל ועד ימינו. ברנר וחבריו לא היו בעצם רק חלוציהם של "הכנעניים" דהאידנא, אלא אף אבותיה החוקיים והאמיתיים של האידיולוגיה ה"ישראלית" או הציונית הרשמית של ימינו, כפי שעוד נשוב לבאר.

מובן הדבר לפי השקפת היהדות, הרי זוהי הגרועה שבכפירות, זוהי עקירת התורה במלא מובן המילה - ומנקודת מבט זו אין הבדל אם היחס ל"דת" הוא חיובי או שלילי! (מובן - ובייחוד לפי הדעה האומרת "מצוות אין צריכות כוונה" - כי יותר טוב כאשר מקיימים את המצוות בפועל, אבל אין בכך נפקא מינה לגבי העמדה כלפי השיטה, ורק על זו מדובר ברגע זה) הרי זו בחינת "מעיקרא דדינא פירכא".

הרואה בתורה "דת" לפי מושגי העמים, המודה שה"דת" היא רק בחינת "רשות", רק חלק מה"יהדות" וכי יש גם "יהדות בלי דת" כשם שיש "אנגליות בלי פרוטסטנטיות" - אף אם בעצמו הוא מתייחס בחיוביות ל"דת" זו ומקיים מצוותיה - הרי זה הוא ניגודו העיקרי האמיתית ליהדות ורק אח"כ בא חשבון המצוות והעברות הפרטיות!

משל למה הדבר דומה? נביא משל מן המציאות העגומה של ימינו שלצערנו אינה כיום בגדר משל בלבד... יש באמריקה (ולצערנו לא רק באמריקה...) העורכים מסיבות לכבוד ניט"ל ומגישים לכבוד זה בשר כשר למהדרין. ודאי שיותר טוב שיהודי - בכל מצב שהוא - אוכל סעודה כשרה, נוטל ידיו, מברך "המוציא", אוכל ויושב כשראשו מכוסה, מברך ברכת המזון וכו' - אבל עצם הסעודה היא פסולה, עצם הסעודה היא לכל הפחות אביזרייהו דעבודה זרה וכשרותה של הסעודה אינה מוסיפה אלא צחוק וגיחוך מר.

[יהדות התורה והמדינה]