אמר הרמב"ם בפרק א' מהלכות דעות סוף ה"ז - כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום וגו' ולפי שהשמות הללו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך השם והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו'.
מתוך דברי הרמב"ם מתבאר לנו כי אין הכוונה ב'דרך השם' לאותה הדרך אשר השם רוצה שנלך בה אלא שהכוונה היא לאותה הדרך אשר השם כביכול הולך בה. לאחר דלייתה של מרגניתא זו הננו מוצאים תחתיה עוד מרגניתא: כי סוד האבהות של אברהם אבינו הוא קיום העניין של ההליכה בדבריו יתברך שהרי זה הוא המשך לשון הכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו.
והנה לאחר מכאן בשעת מתן תורה נעשה עניין זה של ההליכה בדרכיו לאחת המצוות ממניין תרי"ג ומתעוררת בכאן השאלה מפני מה נתייחדה דוקא מצוה זו של ההליכה בדבריו לשמש אבן הפינה לכל בנין אבהותו של אברהם אבינו. תשובתה של שאלה זו גנוזה היא בהבלטת קו היסוד של עניין ההליכה בדרכיו כי הנה יתכן שראובן ילך בדרכיו של שמעון בכדי להתדמות לשמעון ובכל זאת לא יכלול הדימוי הזה בתוכו את עצם הרצון להתדמות. כלומר עצם עובדת היות ראובן בדמותו של שמעון אינה נכנסת בכללה של הדמות הזו שהרי את הרצון להתדמות לא מצא ראובן אצל שמעון. וכאן אנו מגיעים להבלטת קו היסוד במצות הליכה בדרכיו של מקום והיינו כי במצוה זו של הליכה בדרכיו של מקום אין הדבר כן אלא שגם עצם רצון הדימוי מכלל הדימוי הוא וטעם הדבר הוא מפני שגם חובת ההתדמות ליוצרנו וגם אפשרות ההתדמות ליוצרנו יונקות הן מתוך הנהגת הקב"ה להתדמות כביכול אלינו באופן כי גם עצם רצונה של הצורה להתדמות ליוצרה יש לו מקור בהתדמות היוצר אל הצורה. (עיין ילקוט בראשית א' על הפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דאיתא שם בזה הלשון 'כל המדות בטלו מדה במדה לא בטלו' ודוק היטב בלשון זה שהוא מורה באצבע על יסוד דברינו).
קו היסוד במצות הליכה בדרכיו של מקום הוא כי ההשתוקקות ללכת בדרכיו של מקום אינה דומה להשתוקקות לקיום מצוות כלל דהמשתוקק לקיים מצות תפלין וכדומה הרי השתוקקות זו עומדת לגמרי מחוץ לגוף הקיום ואינה אלא שאיפה לקיום אבל המשתוקק ללכת במדותיו של מקום הרי הוא מגשים את הדימוי בתשוקה זו עצמה דתשוקה זו עצמה יש לה דוגמא במידות הקב"ה להתנהג במדה כנגד מדה כי המידה הזו להתנהג ב'מידה כנגד מידה' הוא רצונו של הקב"ה להתדמות אלינו כביכול באופן דקו היסוד של מצות ההלכה במדותיו של מקום הוא מידתו של הקב"ה להתנהג עם ברואיו במהלך 'מידה כנגד מידה'. [מרן רה"י זצ"ל]
