הד"ר יצחק ברייער מהוגי דעותיה של אגודת ישראל הגדיר פעם את הציונות כ"בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הגדרה זו אינה בלתי מתאימה למדינת ישראל, הנהגת המדינה מיום הווסדה נוקטת בשיטה של עקירת התורה בצורה שיטתית, ללא רתיעה מפני שום אמצעים, כולל פיתויים, מרמה, כוח הזרוע, סחיטה ואפילו שפיכת דמים אם יש צורך בזה.
כוונת הדברים האלה, כאמור, איננה למנות את רשימת הפגיעות המכוונות בתורה כגון גיוס נשים, חוק שעות העבודה (המסמיך את שר העבודה "להתיר חילול שבת") וכל אותם המעשים שנעשו ללא שום תועלת, רק "להכעיס" כגון פרשת המועדון בירושלים, רצח סגלוב, פרשת הבריכה - ועל כולם: העברתם על דת אבותיהם של מאות אלפים יהודים - ובעיקר ילדים. כל הדברים הללו ראויים בלי ספק להירשם - ודווקא בצירוף מסמכים (המצויים לרוב) - אבל לא כאן המקום לעשות זאת.
ואף באותו השטח בו מתפארת המדינה ב"יהדותה": שטח השיפוט הרבני בענייני אישות, הרי לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שלרבנים בא"י (והמדובר על הרבנות הראשית המוכרת הרשמית) יש כיום פחות זכיות מאשר היו (ובחלקם עוד ישנם) בידי הרבנים ברוב ארצות אירופה עד למלחמת העולם האחרונה, אלא שאף יש להם זכיות פחות מאשר בימי ממשלת המנדט. זה לא כבר פרסם הד"ר גויטיין, אחד המשפטנים והדיפלומטים החשובים ביותר של המדינה, מאמר בו הוכיח כי זכיות הרבנים הללו ניתנו רק תוך שמירה על ה"סטאטוס קוו" של ימי המנדאט, וכי הן הולכות ומצטמקות משנה לשנה. מאז המאמר הזה, עוד חלו צמצומים נוספים בזכיות אלה.
כיוון שאנו עוסקים בפרק זה, כדאי להתעכב על עוד פרט אחד המעיד על היות המדינה כלי מבטאה הנאמן של הלאומנות: את עצם קיומו של "משרד הדתות". עם ייסודו של המשרד הזה ניתנה גושפנקא רשמית ונתבטאה בצורה בולטת ביותר העובדה כי הציונות - ועמה המדינה - רואה בתורה "דת" אחת מתוך רבות. עובדה זו עצמה, שצריכה הייתה בעצם לפקוח עיניים עוורות רבות - הרי לא זו בלבד שלא עשתה זאת, אלא שלמרבה הגיחוך עוד יש באלה המשתמשים בה כדי להוכיח על "דתיותה" של המדינה...
צא מכך את העובדה, כי משרד דתות זה, בה בשעה שלגבי "יתר הדתות" הוא נוהג מנהג אדמיניסטרטיבי גרידא, באורחם השגרתי של משרדים ממשלתיים בארצות אחרות, הרי ביחס ל"דת היהודית" הוא עושה מעשים של הפקרות ממש, מחבר תפילות, "טכסים דתיים", מתקן תקנות מתי לאמר הלל ומתי לאמר סליחות.
ה"מטכ"ל" של המשרד הזה על "הר ציון", המהווה אמנם מקום-משיכה לתיירים אמריקאים תמימים או לכמה תימנים תמימים עוד יותר - הצליח לאט לאט ליהפך נושא לצחוק ולגלוג בכל החוגים - ללא הבדל השקפה.
אכן, ה"חדר" הדתי הזה בבניין העבודה הזרה הגדול מעיד כמאה עדים על אופיו של הבית...
כאמור, לא מעניינינו הוא כאן למנות את כל התופעות האלה, ולתאר את פרטי "המצב הדתי" בארץ. לית מאן דפליג שהוא בשפל המצב, וכי יש כאן פעולה מתוכננת. השאלה העומדת לפנינו כאן היא כיצד לראות וכיצד להבין את התופעה הזאת.
טעות היא לחשוב, כי הבעיה נעוצה בכך שיש בארץ "רוב חילוני" ואילו היה "רוב דתי" היה המצב שונה.
קודם כל יש לערער על כך מבחינה עובדתית. בניגוד למה שחושבים, יש גם כיום רוב דתי מכריע בארץ. החשבון הוא חשבון של סטטיסטיקה פשוטה: עם תום המנדאט היו בארץ כחצי מליון יהודים לערך וגם בהם אחוז דתי ניכר. כיום מתקרבת המדינה למליון השני. נוספו אפוא במדינה למעלה ממליון - כמעט מיליון וחצי - עולים. מאין באו העולים הללו? נכון הדבר, שהעולים הראשונים באו ממחנות "העקורים" (ד. פ.) באירופה וכן מכמה מארצות מזרח אירופה. גם בין אלה היה אחוז היהודים שומרי התורה די גדול. אולם כל העלייה האירופאית הזאת לא הגיעה ליותר מחצי מיליון, אף אם נצרף את העלייה החדשה מרומניה. כל היתר באו מארצות המזרח - והללו כולם שומרי תורה ומצוות במעט או הרבה. יש אפוא "רוב דתי" ואם אין הדבר ניכר בשלטון - הרי שגורמים אחדים לדבר, גורמים שבמשטר, בפוליטיקה וכו' שאינם מענייננו כאן.
מובן הדבר שהעובדה שהשלטון בארץ נמצא בידי אלה שאצלם הוא נמצא - מוסיפה חריפות ולפעמים אף אכזריות לבעיה, אבל לא בכך השורש, ולא זה הוא הגורם לקביעת היחס אל המדינה.
מה שנאמר לעיל לגבי הציונות, כוחו יפה שבעתיים גם כאן: לא על שום שהשלטון נמצא בידיים בלתי דתיות מנוגדת המדינה לתורה. אלא להפך: על שום שהמדינה כולה נוגדת את התורה, ממילא מובן שרק אנשים בלתי דתיים יכלו להיות מייסדיה ומנהיגיה; וה"דתיים" אינם אלא גרורים (כפי שעוד נשוב לבאר בפרק על "הציונות הדתית").
עצם קיומה של מדינה עם בית נבחרים שיוכל להחליט על ענייני תורה ומצוות ע"י הצבעה ברוב דעות מנוגד בתכלית הניגוד לתורה, אפילו אם ההצבעה תהיה תמיד "לטובת" התורה!
במילים אחרות: הטענה מדוע לא הקימו החרדים את המדינה וכו' מופרכת מעיקרא, ועד כמה שבלתי פופולארי הוא להגיד זאת כיום, הלא עובדה היא (כמו שנאמר לעיל לגבי הציונות) כי אילו היו החרדים בעלי הדעה המכרעת - לא היו מייסדים מדינה לעולם! עובדה כי - וגם זאת אוהבים להסתיר "ולהתבייש" כיום - כי גדולי ישראל די בכל אתר ואתר התנגדו במפורש להקמת מדינה יהודית. כפי הנזכר לעיל נתקבלה החלטה כזו אף בוועידת אגודת ישראל בשנת תרצ"ז - אף שאגודת ישראל לא היוותה גם אז את האגף "הקיצוני" ביותר לציונות - ואצ"ל אותם גדולי ישראל שעמדו "מימין" לאגודת ישראל...
כי המדינה אינה אלא חלק אורגאני מן הציונות ושלב טבעי ממנה, והיא לא יכלה לצמוח על קרקע אחר אלא זה של הציונות; המדינה מהווה שלב הבא בהשתלשלות ישרה מתהליך ה"נורמליזציה" או "שינוי הדמות" של כלל ישראל מ"עם זו יצרתי לי" ל"גוי ככל העמים"... הציונות, היא היא "הלאומנות היהודית" הרואה את עם ישראל כיחידה לאומית לפי מושג הגויים, והרואה גם את הגלות רק כפרי "תהליכים היסטוריים" ואת המדינה כ"פתרון בעיית היהודים".
וכשם שיש בכך זיוף ויותר מזיוף - מתוך השקפת היהדות - לראות בכלל ישראל "גוי ככל הגויים"; לראות בארץ ישראל את מולדתו הלאומית" של הגוי הזה; בלשון הקודש את "שפתו הלאומית", ובארץ הקודש את "מולדתו הלאומית" - כך ועוד יותר מזויף הוא להציג את המדינה כ"גאולה" או - בדרך פשרה - כ"אתחלתא דגאולה".
במילים אחרות: המדינה גם היא אינה אלא חוליה מאותה השרשרת של "שינויי הדמות" או "תרגום המושגים" מקדושה אלקית לחולין בלתי יהודי, למושגי אומות העולם.
אין פלא, כי לא הכל תופסים את ההבדלים הללו שאינם לכאורה אלא רוחניים. ולכן אין כל פלא כי בקרב חוגים רבים של שומרי מצוות נשתרר בלבול מוח שאין למעלה הימנו.
לשבחם של ראשי המדינה ומייסדיה יש לאמר כי הם לא הסתירו מעולם את כוונתם. בן גוריון בנאומיו מכריז השכם והערב על מגמת המדינה "להקים עם חדש" ועל צבא ההגנה שמגמתו העיקרית להיות "בית היוצר" ל"עם חדש" זה.
כותב הדברים האלה הביע עוד לפני כמעט עשר שנים את הדעה, כי בכיוון זה יש לראות גם את הכוונה האמיתית בהעלתם לארץ של קראים, שומרונים, שבתאים ובני כל מיני כתות שאינם נחשבים ליהודים על פי ההלכה, ואת עידוד פעולת הרפורמה בארץ, דבר שאין בו כל צורך אובייקטיבי ואין כל דרישה כזאת נשמעת מאיזה צד שהוא בין תושבי הארץ.
המחלוקת שפרצה בזמן האחרון מסביב לשאלה "מי הוא יהודי" דומה והיא עשויה להבליט אפילו למוכי סנוורים, את מגמת היסוד של המדינה "לשנות את דמותו של ישראל". שכן, לפי ההשקפה הציונית הרואה בישראל "גוי ככל הגויים" מוצדקת עמדתם של חוגי השלטון בנידון זה במאת אחוזים. גישה זו רואה - לפי מתכונת הגויים - את ה"לאומיות" כגורם נפרד וחשוב יותר מן ה"דתיות", ומדוע זה יתחשבו במעצורים שמטילה ה"דת" לשם קביעת הזהות ה"הלאומית". כלום לא ראינו, למשל, שאחד מגדולי הסופרים הגרמניים היה דווקא צרפתי בשם שאמיסו? הלא אין העולם כיום מאמין ב"תורת הגזע". וההשתייכות "הלאומית" - לפי מושגי הגויים היא זהות "תרבותית" בעיקרה. מדוע לא יוכל אפוא בן אם קטולית להיות "ישראלי" או אפילו "יהודי" טוב, אף אם הוא משתייך לכנסייה הקטולית?
מבלי כל רצון להיכנס לפולמוס המפלגתי-מדיני מסביב לשאלה זו, אפשר לאמר לכל הדעות כי הויכוח מסביב לשאלה זו - ועצם הצגתה של השאלה מסמלת ומבליטה את מהותה האמיתית של המדינה ככלי ביצועה של הציונות.
על רקע זה עלינו להבין את היווצרו של החוג שרגילים לקרוא לו "כנעניים", בשמות ובגלגולים שונים מבחינה ארגונית ומדינית מהווה החוג הזה כמות זעומה ביותר. "העברים הצעירים", "האיחוד השמי", אנשי "א" - וכל יתר השמות שנקרא בהם החוג הזה - לא היוו אף פעם ארגון רב-חברים ובעל השפעה מדינית. אולם מבחינה רוחנית השקפתית, הרי זוהי המגמה היסודית הרווחת בחלק גדול - אם לא ברוב האינטליגנציה ה"צברית", בין שמודים בכך בין אם לא. תמצית השקפתו של החוג הזה היא: היישוב היהודי בארץ מהווה יחידה לאומית נפרדת, שקשריה עם יהדות העולם תרבותיים בלבד. על חטיבה זו לשאוף להשתלב מבחינה תרבותית ומבחינות אחרות בין עמי המרחב השמי. במילים אחרות, הרי זוהי הטפה לפרישה מכלל ישראל בתור יחידה "דתית".
צעירים אלה, לאמיתו של דבר, אינם אלא כאותו תינוק בסיפור המפורסם הקורא: "המלך ערום!" שיטתם אינה אליבא דאמת אלא מסקנה הגיונית מן ההשקפה הציונית. בהיותם צעירים שכבר גדלו באווירה "חופשית", הריהם גלויי לב יותר, ומודים באמת יסודית אחת אשר בה אין הציונים "הרשמיים" חפצים להודות והיא, כי אין יהדות אלא תורה, כיוון שגודלו וחונכו תוך יחס שלילי אל התורה - הרי שרק הגיונית היא טענתם, שאם כן, חפצים הם להיפטר גם מן ה"יהדות".
ביסודו של דבר, קו ישר הוא המוביל מראשוני הציונות כגון ברדיצ'בסקי וברנר (ראה לעיל) עד ל"כנענים" - "נוער הזהב" של המדינה בהווה.
[יהדות התורה והמדינה א. צימר]
