צבי יחזקאלי
בשבוע האחרון שמעתי את השאלה 'מה יהיה?' כמעט מכל אדם שפגשתי. 'לאן זה הולך?', בנימה של ייאוש. השבוע זה היה חזק יותר. יום הזיכרון ויום העצמאות, וברקע קרבות על הדגל, על הזיכרון, ומלחמת פירוק נגד הממשלה. פירוק של כל מוסכמה. זו גם מלחמה על הדגל ועל הזיכרון וגם על העתיד. זה עולה מכל מסך ומכל מבט ברחוב, כך אני מרגיש כשמסתכלים עלי ברחוב. הכיפה והזקן, והחלוקה לשני מחנות. מציאות חדה וכואבת. בתוכי אני מסרב לחיות את החלוקה הזו, וכעת אני מתפנה לבדוק: מה קורה פה? על מה המריבה ואיפה אני בתוכה?
אז קודם כל, גם אני מופתע מהמלחמה ברחובות, מהשפה והשנאה כלפי מי שלא חושב אותו דבר. אבל המילים מעידות על מה שכנראה נצבר בבטן זה זמן רב. זה בירור כואב כמו בני זוג שהשכילו לבנות בית לתפארת וכעת הם בודקים את האהבה ואת המשותף, אחרי שהילדים גדלו.
בתור מי שחי בתוך התקשורת, אני לא מהמתווכחים. לא מאלה שמטיפים במי לתמוך. יש כאלה שעושים את זה יותר טוב ממני ולעיתים יותר חד, כואב ופוגע. אני לא שם. אני לא טוב בזה. מאז שחזרתי בתשובה, אני ממשיך לעבוד כעיתונאי שרואה את העולם הערבי, את הטרור ואת שכנינו, ובזה זה נגמר. דעתי לא ממש חשובה, אין לי עניין להילחם באף יהודי, אלא דווקא לספר לו איך אני רואה את העולם ומה אני מרגיש. אולי בעזרת השם יהיה כאן הרהור של תשובה שישנה את הכל, כמו שזה קרה אצלי.
מעולם לא ראיתי באולפני התקשורת או בכל פלטפורמת מלחמת המילים ברשתות, אדם שלפתע תוך כדי ויכוח נכנע, הרים ידיים ואמר לזה שמולו: וואלה השתכנעתי, אתה צודק. זה לא קורה בזירות התגוששות, זה קורה כשאדם נמצא עם עצמו בנקודת בחירה, התבוננות, סקירה של ההיסטוריה והבנת המצב. תכלס, בהתבודדות. ברגע שגיבוש הדעות הוא תוצאה של שיפוט בתחרות התקשורת אז זה כבר לא אמיתי. זה לא שייך אלי.
בתחילת חיי הבוגרים, גיבשתי את דעותיי על המצב הפוליטי ועל המציאות מההבנה שלי את המציאות דרך התקשורת. כשהתבגרתי מעט, בדקתי בעצמי את מה שסיפרו לי בעיתונים או מה שלמדתי באוניברסיטה. הלכתי בעצמי לחיות עם ערבים ולשמוע מה הם אומרים ולא מה אומרים עליהם. אותו דבר קרה כשבדקתי למה אנחנו בכלל נמצאים כאן בארץ ישראל, למה שונאים אותנו כל כך ועל מה בעצם אנחנו נלחמים כאן.
המפגש עם הנשמה היהודית של עצמי, עם התורה והמצוות, הוביל אותי לראות את הדברים במציאות לא רק דרך השכל, אלא דרך הלב היהודי שאיתו נולדתי. אז גם במקרה של מלחמת הרחוב של הרפורמה, אני עוצר רגע להתבונן. לא לגבש את דעותיי מהמזון המעובד שמציעה התקשורת אלא לשאול היכן קיים השורש של המזון.
את הבחירות שלי אני עושה מול הקדוש ברוך הוא בהתבודדות שעיקרה לדבר עם השם על מה אני מרגיש, חושב ורואה לנכון. אחר כך הלב היהודי בדרכו האיטית והאמיתית מוביל לתשובה, שהיא בדרך כלל פחות פופולרית ויותר אמיתית.
אז מה הולך כאן? שאל אותי חבר ערבי שכלל לא הבין מדוע יהודים יוצאים מגדרם לריב על בתי משפט ומינוי שופטים. שניה שלפני שרציתי להסביר לו מהשכל העיתונאי מה המצב, עצרתי. זכרתי את הבירור בהתבודדות. זו לא מלחמה על מה שזה נראה. זה קרב בין יהדות לישראליות. בין זהות דתית בת ארבעת אלפים שנה לבין זהות לאומית בת פחות ממאה שנה. מלחמה על ההגדרה – מי אתה? האם אתה יהודי או רק ישראלי. האם אתה חי בהגדרה הפנימית שלך או בהגדרה של איך שמגדירים אותך בעולם (בעולם המערבי, אצל הערבים אנחנו עדיין יהודים), האם אתה כמו כולם בעולם או יותר כמו הסבא והסבתא שלך?
הקרב כאן הוא על זהות, על השאלה הראשונה והבסיסית: מי אתה? וכאן עולה תשובה מעניינת. זה לא עניין של מחנות. אתה לא חייב להשתייך לאף אחד בקרבות הרחוב, אלא רק להגדיר לעצמך מי אתה ומה המטרה שלך. אם אתה קודם כל יהודי אז אתה גם ישראלי, בין אם אתה גר כאן או בארצות הברית. אבל אם אתה קודם כל ישראלי, סביר להניח שהזהות הזו תמחק את היהדות בהליכה אל כל מיני דגמים שחושבים שדת זה דבר שנעלם מהעולם.
לא אצל יהודים. זה לחלוטין לא קשור לקיום מצוות או לאמירת הלל כן או לא בבית הכנסת ביום העצמאות. זה קשור אם אתה רואה את בית הכנסת כמקום הכינוס שלך. על איזו זהות אתה רוצה לשמור, או יותר נכון: איזו זהות שמרה עליך יותר? היהדות היתה ללא ישראליות זה אלפיים שנה. ישראליות לא תתקיים ללא יהדות. יש כאן סיבה ותוצאה. זה הזיכרון ביום הזה. יום הזיכרון הוא לחללי צה"ל ופעולות הטרור, וזיכרון נוסף הוא שאויבינו רצו להילחם ביהדות שלנו. לעומת זאת את התעודה הכחולה הישראלית הם אפילו מעדיפים לשאת, זה שווה להם.
יהדות היא האויב שלהם, זו התזכורת שלי ביום הזיכרון. אני זוכר שהעצמאות שלנו היא בגלל העצמיות שלנו, לא בגלל שאיזו מעצמה הקיפה באיזה גבול איזה לאום עם אוכל מיוחד וצבעים על הדגל. העצמיות שלנו זה יציאת מצרים, הר סיני, המן, השואה והמלחמה כאן. זו הנשמה שלי. ולכן ביום העצמאות אני נזכר בעצמיות ושמח, ללא קשר איך המדינה מתפקדת (שזה עוד מרחב כואב וקשה). אני יודע שהמדינה כרגע היא ההגדרה הכי מציאותית ליהדות שלי ולשמירתה מפני מחיקתה על ידי אויבינו.
השורש מחזק אותי, ואילו המציאות של כן דגל-לא דגל, כן רפורמה או לא – מחלישה אותי. זה היה תמיד. אם היינו זוכרים את עצמיותינו, לא היינו ממהרים לתת את מפתחות הר הבית לאלו שנלחמים בנו, ובטח לא לנהוג חסד בארגוני הטרור שמדברים בערבית את האמת, שלא נשמעת בתרגום לעברית. זה הקרב. זה העימות. הוא בתוכי, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין ירושלים לתל אביב.
אין צורך לבחור צד ולצאת למלחמה, אלא לבחור תודעה ולצאת להתבוננות: האם מעצבים לי את התודעה מהמסכים או שאני בהתבודדות, בראייה היסטורית ארוכת שנים, מבין מה הולך כאן. האם האני שייך לנותנים או ללוקחים? למפרקי הערכים או בוני הערכים? כן, הבירור הזה לא פשוט. זה לא מוביל לשום מחנה ברור אלא לאותן מסקנות עתיקות. השם איתנו. אנחנו יהודים. זה קרה בכל שנות קיומנו ועובר עלינו כעת.
וברוח מסכת סוטה (הדף היומי), עוד לפני שנגיע לדף האחרון, ניזכר: המצב הוא כאוס כדי שנבין שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. משם תלך באיזו דרך שתבחר, וכולנו הולכים לאותו מקום. העניין הוא לא להתברבר.
