VERY interesting!!! 😀👍
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא: [דעות ו' ה']
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. סתם שהאסור שנאה לכל אחד מישראל, ודבר חדש פירש בסמ"ק (י"ח) שעיקר חידוש הפסוק בעובר עבירה, שאין בו מצות ואהבת לרעך כמוך שאינו רעך, ומ"מ הוא בכלל לא תשנא את אחיך בלבבך, שאפילו עוברי עבירה אסור לשנוא בלב, ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו. ודבריו תמוהין שבפסחים (קי"ג:) מפורש שמותר לשנוא עוברי עבירה או אפילו מצוה לשנוא עוברי עבירה, והיאך פירש שאסור לא תשנא בלבבך היינו אפילו לעוברי עבירה שאסור לשנוא אותם.
אמנם המעיין בדבריו הלוא פירש שעיקר האסור לא תשנא בלב לבד, אבל אם מראה לו השנאה אין האי לאו, רק לא תקום ולא תטור וכדומה, ואם כן הא דמבואר בגמרא שמותר או מצוה לשנוא עוברי עבירה, היינו בפעולות ומעשים שירגיש ששונאו, אבל בלב לבד אין לנטור גם לו שנאה, ואין סתירה מהגמרא לשיטת הסמ"ק, שאסור לשנוא עוברי עבירה בלב, שבגמרא מיירי בפעולות וכגון לפרוק, ולשונא בודאי אין לפרוק לו קודם, שלהיפך מצוה להראות לו שנאה, אבל בלב אין לשנוא אותו אף שהוא עובר עבירה, וזהו יסוד שאסור מן התורה לשנוא בלב עוברי עבירה.
ונראה שזהו שיטת התוס' בפסחים שם שמפרשים שמצוה לפרוק לשונא לכוף יצרו, שלא יבוא לשנאה גמורה, וקשה הלוא מותר ומצוה לשנוא אותו, ולפי מה שבארנו אין לנטור לו שנאה בלב רק להראות לו השנאה, ולכן בפריקה שע"כ חייב לפרוק לשונא, מקדימו שלא יבא לשנוא אותו גם בלבבו שאסור מה"ת.
וזהו מוסר השכל שבזמנינו להיפך, כשנמצאים עם רשעים אנו מראים להם כאלו אנו עמם בידידות, ובלב שונאים אותם, והדין התורה להיפך, הם צריכים להרגיש בפעולתינו שאנו רחוקים מהם שיש לנו דרך אחר וע"כ שונאים אותם, אבל בלב אין לנו לשנוא אותם כלל שאין לשנוא שום אחד מישראל בלב.
וכל זה בשונא שמאמין בעיקרי הדת רק חוטא לתיאבון או טועה, אבל אם נתקלקל אצלו אחד מיסודות הדת ואמונה מצוה לשנאותו ולאבדו (רמב"ם בפיהמ"ש פרק חלק).
ובעיקר החידוש שאין לשנוא עוברי עבירה בלב מפורש בספר תניא מגרש"ז (פרק ל"ז) שאפילו המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו שמצוה לשנאותם, מצוה לאוהבם גם כן, שנאה מצד הרע ואהבה מצד הטוב, ולא אמר דוד תכלית שנאה שנאתים אלא למינים ואפיקורסים ע"ש, ומפורש גם ברמ"ק (תומר דבורה ספ"ב) שיכניס אהבה בלבו אפילו לרשעים, ורק כשאין מקבלים תוכחה ראוי להתרחק מהם.
והרמב"ם סתם שאסור לשנוא כל אחד ואחד מישראל בלבו, והיינו "כל אחד ואחד מישראל" ואף על פי שחטא ישראל הוא, ותמוה שבסוף הלכות רוצח מביא בעצמו שמצוה לשנוא עוברי עבירה אף שאינם מינים ואפיקורסים, וצ"ל שמצוה לשנוא עוברי עבירה היינו להראות לו שנאה, אבל בלב לבד אין לשנוא אחד מישראל שמאמין בעיקרי הדת.
(ואגב אני תמה מאד על הרמב"ם שם סוף הלכות רוצח שמפרש שמצוה לפרוק ולטעון לעוברי עבירה שיש בזה פיקוח נפש אם ישהה בשביל ממונו שיבוא לידי סכנה, ודבריו צע"ג היאך מצא שיש בפריקה וטעינה ענין פיקוח נפש, וגם היאך מפרש המצוה גם בשונא שיש בזה פיקוח נפש, ובגמרא מפרש הטעם לכוף את יצרו, ואולי מטעם זה מקדימו לאוהב, אבל עיקר המצוה בגדר פיקוח נפש, אבל צע"ג לומר שבפריקה וטעינה ענין פיקוח נפש ומי הכריח הרמב"ם לחדש כן, ומאד אני תמה שלא מצאתי במפרשים שיבארו הדברים).
ונראה עוד לעורר שברמ"א (יו"ד ש"מ ס"ק ה') מפורש שעוברי עבירה אפילו לתיאבון אין מתאבלין או מטמאין להם שדינם כמומרים לתיאבון, והדבר תמוה שלפי זה מי שעובר איסור אונאה ומרמה תמיד, או אפילו לשון הרע הפקר אצלו, ועובר לתיאבון תמיד אין מתאבלין עליו אחר מותו, ואם הוא כהן אסור לקרוביו לטמא לו, ובספר "עמק ברכה" תמה היאך מקילין להתאבל על אלו והניח בקושיא.
אמנם נראה שרק אם פורקים לתיאבון באיזה אסור, דינם כמומרים לתיאבון, אבל כשלא משמע להו אסור, שהיום כל אחד עושה כן, ודרך מסחר היום כן, וכן טוענים שמצוה לפרסם עושי רשע וכו' וכו' כל אחד מוצא תירוץ לתרץ ולהכשיר עצמו, אבל אינו עובר על אסור לאו לתיאבון, ולכן אין עליו אפילו דין רשע לפסול לעדות, וכל שכן דין מומר לתיאבון, וכעין זה ביאר הגרע"א וצ"ל במגלחי זקן בתער במקומות שנתפשט בעו"ה להיתר, שדומה להא דאמרינן בב"מ (ה.) שאין פוסלים אדם לעדות כשעובר בלא תחמוד מפני "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו" וכיון שמשמע להו שאין אסור, אף שאין הדין כך לא נקרא רשע, והוא הדין היום שנתפשטו אסורים אלו אף שהעונש חמור לא נקרא "רשע" וד"ז צ"ב. [דעת ומחשבה]
