Wow is this chashuv!!!
בעוד שכל דת כוללת רק שני חלקים: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, הנה לנו יש עוד חלק שלישי, והחלק האחרון הזה הוא אולי בבחינת אחרון אחרון חביב, והוא מצוות שבין ישראל לעמו, בין ישראל היחיד לאומה הישראלית.
לסוג השלישי הזה יש גם חלק מסויים במצוות, כמו: מצות מינוי מלך וסנהדרין, שופטים ושוטרים, מלחמת מצוה ורשות, בניין ערי מקלט, וכדומה; ומצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל מצוות שבתורה, בוודאי ובוודאי שהיא שייכת בעיקרה לסוג השלישי הזה. בכל המצוות האלה אין בהן לכאורה לא משום ״למקום״ ולא משום ״לחבירו״, אבל יש בהן משום מצוות שבינו ובין האומה.
אומנם רואים אנו שערכו של הסוג השלישי הזה גדול מאוד. על כל העבירות ״יעבור ואל ייהרג חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים״ (רמב״ם, יסודי התורה ה, א-ב), ועל כל פנים אין אף מצות עשה אחת – בין מצוות עשה שבין אדם למקום ובין מצוות עשה שבין אדם לחבירו – שיהיה בה דין של ייהרג ואל יעבור, בעוד שבמלחמת מצוה – מצוה למסור את נפשו, כי אין מלחמה בלי מסירות נפש.
ועוד יותר: לפי שיטת רוב הראשונים, הכלל שעל כל עבירות שבתורה ״יעבור ואל ייהרג״ – אינו רק רשות, אלא גם חובה. כלומר, אסור לו להיות צדיק הרבה ולמסור את נפשו על זה, ואם הוא עושה כן הרי הוא בכלל של מאבד עצמו לדעת. ואולם, אם נופל ב״מלחמת רשות״ כגיבור בשדה קטל נחשב כ״קדוש״.
אין האדם מחוייב למסור את נפשו בשביל הצלת חבירו ממיתה, ואף לא בשביל הצלת רבים ממיתה, כי על זה נאמר: ״מאי חזית דדמא דידהו סומק טפי, דילמא דמא דידך סומק טפי״. אבל כשהדבר נוגע להצלת האומה, ואף בשביל הרמת כבוד האומה בלבד – מחוייב הוא אף במסירת נפש ממש.
מבחינה ידועה יש ערך עוד יותר חשוב למצוות שבין אדם לחבירו ממצוות שבין אדם למקום, כמו שאמרתי במקום אחר, שמה שאמרו חז״ל (שבת קכז, א): ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״ לא ללמד על עצמו יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו, כי המצוות שבין אדם לחבירו גדולות יותר ממצוות שבין אדם למקום, הגם שעל הכל נאמר (אבות ב, א), כמובן: ״והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצוות״.
ב״מדרש שמואל״ לאבות, מביא בשם הראשונים פירוש דברי רבי, שאמר (שם): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״, ואחר כך: ״והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה״ – שהכוונה, שאף על פי שכמובן צריך האדם להיזהר בכל המצוות בלי כל הבדל בין קלה לחמורה, ואסור לומר מצוה זו נאה ומצוה זו אינה נאה, אך אם מפני איזו סיבה שהיא אי־אפשר לו לקיים את כולן ורוצה לברר מהן רק חלק אחד – וזהו ״שיבור לו האדם״ – אז יתן את הבכור להמצוות שבין אדם לחבירו, מפני ״שיש בכלל מאתיים מנה״, ובמצוות שבין אדם לחבירו יש גם מצוות שבין אדם למקום, כי הלוא גם עליהן הוזהרנו מאת הגבורה.
ויש מקשים: איך הניח אברהם אבינו באמת מצות קבלת השכינה ועסק במצות הכנסת אורחים, הלוא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה, בלי הבדל בין גדולה לקטנה.
וביותר – לפי שיטת הרשב״א, שלא רק שהוא פטור – אלא גם אינו רשאי להניח את הראשונה מפני השניה. וטעמו ונימוקו עמו: כי הראשונה שהוא עוסק בה נחשבת לו לחובה, והשניה שפטור ממנה נחשבת רק לרשות, ואין דוחין חובה מפני הרשות (עיין סוכה כה, א; וברשב״א שם).
אבל באמת, התירוץ לקושייה זו נכלל במאמרם הנ״ל: ״גדולה הכנסת אורחים...״ גופא, כי הכלל של העוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק במצוות מסוג אחד, למשל, כשעוסק במצוה אחת של בין אדם לחבירו פטור הוא ממצוה שניה מסוג זה. דוגמה לדבר: ״פרוטה דרב יוסף״ (בבא קמא נו, ב), שמצות שומר אבידה פוטרת אותו מנתינת צדקה, ששתיהן הן מצוות שבין אדם לחבירו. וכן מצוה שבין אדם למקום פוטרת אותו ממצוה שניה מסוג זה, כמו שאמרו שם בסוכה, שילפינן מ״בלכתך בדרך״ – ״בלכת דידך הוא דמחייבת בקריאת שמע, הא בלכת דמצוה פטרת״.
אך אם המצוות אינן מסוג אחד, אחת היא בין אדם למקום והשניה היא בין אדם לחבירו, הרי כוחה של השניה, שבין אדם לחבירו, יפה לפטור אותו מן הראשונה, ממצוה שבין אדם למקום – אבל לא להיפך! כמו שפירש רש״י שם, בהא דשלוחי מצוה פטורים מן הסוכה ״כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולקיים מצות פדיון שבויים״. אבל אין אנו מוצאים בשום מקום שמצוה שבין אדם למקום תפטור אותו ממצוה שבין אדם לחבירו. ודבר פשוט הוא, ואינו צריך כלל לראייה, שמי שיעסוק בתלמוד תורה לא ייפטר מכוח זה מלתת רפתא לעניא הבא לבקש ממנו בעת לימודו, וכדומה.
גם רבא סובר בסנהדרין (כז, א), שדווקא אוכל נבלות לתאבון פסול, אבל אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות. ועיין שם, ״ורבא דאמר כרבי יוסי, דאמר מחומרא לקולא אמרינן, מקולא לחומרא לא אמרינן״, וכפירש״י: ״דאוכל נבלות רע לשמים ואינו רע לבריות, אבל מעיד שקר בממון – רע לשמים ורע לבריות״. כלומר, כדברינו, שיש בכלל מאתים מנה, וכל רע לבריות הוא גם רע לשמים.
כמו כן, יש ערך עוד יותר גדול לסוג שבין ישראל לעמו, כי גם בזה נאמר יש בכלל מאתים מנה. ובעוד שבמצוות שבין אדם לחבירו עושה הוא דבר ליחיד – הנה במצוות שבין ישראל לעמו עושה הוא דבר בשביל ״כל ישראל חברים״. ולא עוד, אלא שגם הוא בעצמו נכלל בזה, זאת אומרת, שעושה דבר גם לעצמו; ואם הכלל הוא: ״חייך קודמין לחיי חברך״ – הנה כשעושה מצוה שבין ישראל לעמו יש בזה גם משום ״חייך קודמין״, כי עושה בזה גם בעד חייו הוא.
ומנקודה זו אמרו בתוס׳ (שבת מט, א) על זה שאלישע בעל כנפים לא מסר את נפשו בשעה שגזרו שלא להניח תפילין – הלוא קיימא לן שבשעת גזרת המלכות מחוייבים אנו למסור את נפשנו אפילו על ערקתא דמסאני? – ״משום דבשינוי ערקתא דמסאני... דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת, והרבה ישראל שאין להן תפילין כמותו״.
רואים אנו עד היכן הדברים מגיעים – מצד אחד מצות תפילין האמורה מפורש בתורה, ומצד שני מנהג של ערקתא דמסאני שאין לזה שום מקור בתורה, ובכל זאת יש יתרון לערקתא דמסאני, מפני שכשהוא משנה את המנהג הזה, כאילו ״מוציא את עצמו מכלל ישראל״, אף על פי שאינו עושה בזה שום דבר רע – לא לשמים ולא לבריות.
ומנקודת השקפה זו אמרו: ״שקולה מצות ישוב ארץ ישראל ככל המצוות שבתורה״, ״והלוקח לו בית בארץ ישראל כותבין לו אונו ואפילו בשבת״ (בבא קמא פ, ב). ואין הבדל לאיזו מטרה ותכלית הוא קונה לו בית, ואפילו אם הוא קונה לו כדי לקבל שכר דירה הרבה, גם כן מותר לו אפילו לומר לנוכרי בשבת לכתוב עליו אונו. ועיין בתוס׳ (גיטין ח, ב) ״שלא התירו זה בשום מצוה אחרת״, ורק במצות ישוב ארץ ישראל, מפני שהיא המצוה היחידה שנשארה לנו לפליטה מכל החלק של מצוות שבין ישראל לעמו, אחרי שכל המצוות שהיו שייכות לחלק זה נתבטלו עם חורבן הבית.
בקיצור, יש עוד חלק שלישי במצוות – מצוות שבין ישראל לעמו, והחלק האחרון הזה הוא בכלל אחרון־אחרון חביב.
״ויחיד הדור״ שבדור הקודם – ר׳ יצחק אלחנן ספקטור זצ״ל, אמר בכוונת הכתוב (עמוס ט, י): ״בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי״ – שלחטאים מסוג השלישי הנ״ל, חטאים שבין ישראל לעמו – ״חטאי עמי״ – אין תשובה, כי אם יש תשובה על חטאים שבין ישראל למקום, כשמבקש סליחה ומחילה מד׳ יתברך שרק לו נוגעים החטאים; ואם יש גם עצה בחטאים שבין אדם לחבירו כשמבקש סליחה מהאדם שכלפיו חטא ומפייסו – אבל אין תקנה לחטאים שבין אדם לעמו, שהלוא, אין ביכולתו לבקש מחילה מכל אנשי האומה...
ואומנם, הגלות השפיעה בכלל לרעה בהרגשת החלק השלישי הנ״ל. על ידי הגלות קהתה ההרגשה שלנו, וגם במצות ישוב ארץ ישראל ראינו רק חוקה בלי טעם, ותקופת ההתבוללות מחקה לגמרי את החלק הזה, ועל כן הדגישו רק את דת משה, בלי ההוספה של ו״ישראל״.
האורתודוכסיה המערבית לחמה בחירוף נפש נגד המתבוללים שמחקו את ציון וירושלים מכל הסידור כדי להבליט ולסמל שדבר אין להם עם החלק השלישי הזה, ועלינו להודות להם גם בזה הרבה, אבל סוף־סוף גם הם לא עמדו על הגובה הראוי בחלק זה.
ועובדא היא, שהגאון הצדיק ר׳ שמשון רפאל הירש זצ״ל, שברם זכור הוא לטוב, שאלמלא הוא היתה התורה משתכחת מישראל במדינת גרמניה, ועמד בפרץ ונלחם כארי מלחמת ד׳ צבאות נגד המתבוללים למיניהם – גם הוא לא רצה לקבל את דעת הגאון הצדיק המופלא בדורו, ר׳ צבי הירש קלישר זצ״ל, שהוא, ביחד עם חבירו הגאון בוצינא קדישא ר׳ אליהו גרידיצר זצ״ל, הרימו על נס את החלק השלישי הזה, וכל תורת חייהם היתה להסביר למה שקולה מצות ישוב ארץ ישראל ככל המצוות שבתורה.
והוא, הרב ר׳ שמשון רפאל הירש זצ״ל, מתפאר בעצמו באחד ממכתביו, שהשיב את פני הרב קלישר ריקם, ששאף לבוא אליו כדי לשכנע אותו בגודל ערכה של מצות ישוב ארץ ישראל ולא רצה אפילו לקבלו, מפני שמה שהרב קלישר חושב למצוה הגדולה ביותר, הוא – הרב הירש – חושב לו לעבירה לא מעטה.
ואומנם, עד היום הזה עדיין השטן מרקד בתוכנו, ויש חלק מיראי ד׳ שאינם מחשיבים כל־כך את החלק השלישי הזה.
ואופייני הוא הדבר שאחד מגדולי ישראל כתב מקרוב – כשהיה וויכוח על עבודה עברית בארץ ישראל אם עלינו לעמוד על זה בכל התוקף, לבכר את עבודת אחינו בני ישראל על עבודת זרים – שעל פי ההלכה רק אם אין הבדל יותר מחומש בין עבודת היהודי לעבודת הזר עלינו לתת את העבודה ליהודי, מפני ש״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. כל זה מפני ההשקפה הצרה, שרואים בזה רק את החלק של מצוות שבין אדם לחבירו, ולא רואים שזה נכנס לגמרי בחלק אחר, בחלק שבין ישראל לעמו, שיש לו דינים אחרים לגמרי.
ועל כל פנים, התקופה האחרונה היא דווקא היתה ראוייה להיות המוכשרת ביותר מכל התקופות שלאחרי החורבן, להרים על נס את החלק השלישי של התורה, לולא התערבו בזה הנבוכים – נבוכי התקופה, וקלקלו לגמרי את השורה.
[לנבוכי התקופה]
