(שבת ל.): "אמות באחד כשבת, א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמות בע"ש, א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח".
ההשגחה האלהית מטפלת ביחוד בסדר התולדה האנושית, שבכללה היא מכוונת להתעלות, להגיע את הכלל אל תכלית המעלה הנועדת לו מיוצרו. ע"כ הסיבות שהן גורמות שינויים עיקריים בההנהגה הכוללת, הן מדוייקות מאד בעתן ובזמנן. וכאשר כל תקופה שהנושא את דגל הנהגתה הוא בראשית מעשהו, עושה היא את פעולותיה באופן מורגש, בשינויים כבירים לפי רוח החדש המתחיל פעולתו בכח, ואח"כ לעת זקנה אז הפעולות הולכות ע"פ הכח הקדום של ימי הילדות הסוערים. וכן נחקק בחק ההנהגה העליונה שכה תתנהג האנושיות, בין בצעדיה המהירים בין בהליכתה האיטית ובהפסקת תנועותיה. ע"כ כאשר ע"פ סדרי ההנהגה הכללית היתה צריכה תקופה חדשה להיות מתחלת, תקופת שלמה, שכפי ערך תקופה מתחלת רבות הנה תנועותיה, אין לערוך את הערך שיש ברושם הכלל מהלך של יום אחד. כי הסבות של השינויים בדרכי החיים וגורמיהם תלויות זו בזו. ע"כ אף שמצד קישור הנפש של דוד המע"ה אל הכלל, חפץ הוא שלא תהיה מיתתו המסבבת לו מנוחה ועדן אלהי כראוי לצדיק כמוהו, שע"כ יאתה לפניו ביום המנוח והעדן יום השבת, רצונו אמנם היה שלא תסבב רושם הפכי בנוגע אל הכלל, כי הכלל הלא יתעצב ויחסר לו המנוח הראוי ביום הקדוש, והוא חפץ היה להביע עומק קישורו אל עם מרעיתו, כי הוא חושק שגם פטירתו מן העולם לא תהיה נחקקת בצורת יחידות, כ"א בערך הנצרך להשפעת הכלל כפי נטיתו ורגשו, ע"כ היתה מגמתו למות באחד בשבת.
אבל זהו רק מצד הנטיה הציבורית הנמצאת בנפשו הפרטית, אבל חיי הכלל הם מסודרים במהלך אחר, וכיון שכבר הגיע מלכות שלמה, שעתה תקופתו מתחלת, וכפי הנהוג בכל תקופה חדשה שינויים כבירים בסדרי החיים הציבוריים נכונים לה, א"א כלל לאחרה גם יום אחד, גם מלא נימא, בשביל איזה נטיה פרטית תהיה גדולה בערכה עד מאד. ע"כ פנה בקשתו להקדים את המאוחר, למות בע"ש. שמצב הנהגתו בערב יומו הלא היא הולכת בצעדים מתונים, בעיקרה היא יונקת מכח הפעולה הסוערת של הימים שהכח בהם מוכן יותר לפעולה, ושינויים כבירים אינם עלולים כ"כ בהם. ולעולם הלא ההליכה הכללית היא לפנים, לתכלית ההתעלות, אף שלפעמים אנו רואים ג"כ ירידה במהלך החיים הכלליים, נדע נאמנה שירידה זו צורך עליה היא, כי המגמה האלהית היא ההשתלמות וההשתבחות המוסרית והחומרית, ע"כ בהקדמת תקופה חדשה כללית אין כ"כ הפסד במיעוט זמן. אמנם כ"ז ניתן להאמר רק אם נשקיף רק על הערך הכללי, אבל כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל הגדול. ע"כ כאשר לפנינו יזדמנו שתי השקפות סותרות, מעבר מזה ערך של חיים חדשים כלליים, ולעבר מזה ערך חיים פרטיים גבוהים ורמים בערכם, עלינו להודות כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל. כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול, לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה. ועכשיו כיון שלפנינו ישנם מין חיים כאלה שהם שלמים עד מאד, שהם קדושים בתכלית הקדושה ורמים בחפץ עליון זך וטהור, הלא זה הפרט הוא הוא היסוד הכללי. ע"כ טוב יום אחד בחצריך, טוב יום אחד שאתה בתור איש פרטי קדוש אלקים אשר רוח ד' דבר בך, איש שרוה"ק דבקה בנפשו הטהורה ואתה יושב ועוסק בתורה לפני, שהיא אמנם השלמה פרטית, נעלה ונשגבה היא לפני, חביבה יותר מאותן הפעולות שהן רק מכשירים להוציא מתוך האוצר הכללי פרטים שלמים וחשובים שכמותך. הקרבנות הם בכללם מכוונים בעקרם לתכלית הרשמת כבוד שמים במושג הכללי, ביחוד ריבוי הקרבנות שלפי המושג המוסרי הפרטי כבר נאמרי "לא על זבחיך אוכיחך", ולא דברתי עם אבותיכם ע"ד עולה וזבח . שהמוסר המתעלה ומכיר חפץ השלמות העליונה הוא מגיע כבר עד התכלית הפנימית של הקרבנות, אמנם ביחש הכלל היא עבודת ד' קדושה ונעלה עד מאד. הכלל כולו, רק אז בהיות בית ד' נכון ונשא, כולו אומר כבוד ומורא ע"י הזבחים וכל סדרי העבודה ע"פ התורה, יכיר הערת הרגש של כבוד ד' וסוד המוסר הטהור הבנוי על החפץ הנצרך להתעצם בלב כל איש ללכת בדרכי ד', ע"כ אלף העולות של שלמה יש להן ערך כללי גדול, שמהתבוננות של הכלל כולו יצאו הפרטים הטובים.
אבל הפרט הרם הקדוש המתעצם כבר בשלמותו בדעת התורה באהבתה וידיעתה ובשלמות החשק לכל קודש, הוא הפרי עצמו היוצא כבר מכל העמל הכללי. ע"כ ודאי טוב יום אחד שאתה יושנ ועומק בתורה לפני, אף בהיותך כבר בלתי פועל מורגש בחיי הכלל, מאלף עולות של שלמה בנך, שהן כולן לתכלית ההדרכה הכללית לפי הכנת הכלל, שאלו אמנם הם מכשירים קדושים, אבל אתה בתור פרט שכבר נתעלה הנך עומד על יסוד התכלית עצמה, שראויה להיות חביבה ונאהבת מאד.
