A very very sad article about divorce sometimes being necessary. Agreed and [I would think] quite obvious. [There are points in the article with which one can differ but that is not my point here].
There is an excellent book by Diane Medved [who is actually a frum lady married to the famous talk show host Michael Medved] called "Don't Divorce: Powerful Arguments for Saving and Revitalizing Your Marriage" that everyone who is considering divorce should read.
It is really a matter of choosing your poison. For some, רח"ל, their marriage is toxic. And while divorce will solve some problems, it creates new ones. Not to mention how many people regret it afterwards when it is often too late.
I heard a popular "social media influencer" say that every year he decides if he wants to continue. He never committed permanently. Only if he is happy at that time. Not? It's over...
A "wow" of a Torah that relates -
רש"ר הירש ויקרא כ':ט'
כי וגו' – שכן ה' גזר עונש על מי שעובר על חוקים אלה, ורק הציבור בכללותו יש לו להטיל עונש זה על היחיד. משום כך נתמנה הציבור בפסוק הקודם לעמוד על משמרת חוקי ה'.
נשווה עתה את איסור העריות בפרק יח עם עונשיהן האמורים בפרק הזה. ברור שהעיקרון הקובע את סדרן כאן, שונה מהעיקרון הקובע את סדרן בפרק יח.
בפרק יח נקבע סדר העריות על פי מושג השאֵר וקרבת הדם. לכן מתחיל הכתוב בערוות אב ואם, מוסיף עליה ערוות אשת אב, ולאחר מכן מביא את אחותו ובת בנו, אחות אביו ואחות אמו, ומוסיף אשת אחי האב – שהיא קִרבה דומה לאחות אביו. רק אז מזכיר הכתוב עריות משום חתנות – כגון כלתו, אשת אחיו, אישה ובתה, אחות אשתו – שבהן נובע האיסור מצירוף של קרבת דם וקשר נישואין. אחר כך מובא מצב הערווה המצוי גם במסגרת הנישואין, דהיינו נדה; ולבסוף איסור הערווה הנוצר ללא כל קרבת דם שהיא, אלא רק מחמת חתנות – הוי אומר אשת איש. חטאי עריות בלתי טבעיים, נזכרים אחרונים.
עיקרון שונה – ובחלקו מנוגד – קובע את סדר העריות כאן בפרק על העונשים. פסוקים י–טז מקבצים יחד אותן עריות שיש בהן חיוב מיתת בית דין, ואילו פסוקים יז–כא מביאים את חייבי הכריתות. לדעת ר' מאיר אליבא דר' עקיבא (סנהדרין נז:, נח.), "כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה – בן נח מוזהר עליה; אין בית דין של ישראל ממיתין עליה – אין בן נח מוזהר עליה" (עיין כסף משנה לרמב"ם הלכות מלכים ט, ה, ההולך בשיטה אחרת). לפי דעה זו, האיסורים הנזכרים בפסוקים י–טז מסדירים גם את חיי האישות של בני נח, ואילו חייבי הכריתות נובעים רק מקדושת ישראל. הלשון המשמשת בדרך כלל בהקשר לכריתות – היינו "מעמיה", "מקרב עמם" – תקבל לפי זה משמעות מיוחדת.
אך גם בתוך הקבוצה הראשונה, הכוללת חייבי מיתת בית דין, העיקרון המנחה שלפיו נקבע הסדר הוא שונה. כפי שאמרנו, פרק יח מציין את מושג השאֵר וקרבת הדם; ולכן אשת איש, האסורה אך ורק משום אישות, מסיימת את מניין העריות. אולם בפרקנו, אישות היא הרעיון השולט. לפיכך אשת איש – הנמנית אחרונה שם – כאן היא הראשונה (פסוק י). יתירה מכך, כל העריות המנויות כאן בקבוצת חייבי מיתת בית דין – אשת אביו (פסוק יא), כלתו (פסוק יב), חמותו (פסוק יד) – כולן אסורות מחמת אישות. העריות שנאסרו מחמת שאֵר ושיש בהן מיתת בית דין – כגון אמו, בתו, בת בתו, בת בנו – נכללות כאן בעונש רק מתוך דיוק המשמעות. העונש על אמו משתמע מהעונש על אשת אביו; והעונש על בתו, בת בתו, ובת בנו משתמע מהעונש על אישה ואמה (פסוק יד) (עיין סנהדרין נד., עה.–:).
ברור הוא שניסוח זה של עונשי העריות מבליט את מוסד הנישואין. מוסד הנישואין אינו רק עניין של מנהג מקובל ומוסכם; אלא הקשרים הנוצרים על ידי הנישואין הם מציאות ממשית, ודומים לקשרי קרבת דם. אשת אביו נחשבת לאם, ודבר ה' כולל בשם "אשת אביו" את האם עצמה. כלתו נחשבת לבתו, ודינה חמור אף יותר, שהרי כלתו בסקילה, ואילו בתו רק בשריפה – כמדויק מפסוק יד. חמות נחשבת גם היא לאם, ומבחינה אחת דינה חמור אף יותר; שכן אֵם חמותו היא ערווה, ואילו אם אמו היא "שניה". בת אשתו נחשבת לבת, ואילו בתו שלו אינה אלא כלולה בדין בת אשתו. יתירה מכך, בנוסף למניין העריות מחמת אישות, מזכיר הכתוב את חטאי העריות הבלתי טבעיים (פסוק יג ופסוק טו), ללמדנו, שהמחלל את היחסים שנוצרו על ידי נישואין, דינו כעושה חטא בלתי טבעי נגד הטבע.
התורה מטביעה חותם אלוקי על מוסד הנישואין ועל הקשרים הנוצרים על ידו, כדי שנעמוד נאמנים אליהם לפני ה'. לפיכך בראש ההלכות האלה מציגה התורה את דין הניאוף (פסוק י). שכן הנואף מחלל את הנישואין, אשר נתקדשו בחותמו של הקדוש ברוך הוא.
נחזור עתה לפסוקנו (פסוק ט). כאן מוצאים אנו את ההפך הגמור מכיבוד אב ואם, שהוא עקרון היסוד של קדושת החיים (לעיל יט, ב). וכבר ראינו שקיום עיקרון זה תלוי בשמירת קדושת דיני העריות שקדמו לו.
יחס הבנים להוריהם, ומוסד הנישואין, הם שני עמודי התווך של כל התפתחות אנושית וחברתית. אין תחליף ליסודות אלה, והם עומדים בראשיתה של הפרשה המונה את העונשים המוטלים על מחלל דיני העריות (פסוקים ט–י). על ידי חיוב הזרוע המשפטית של המדינה היהודית לשמור ולהגן על שתי המצוות האלה, מבהירה לנו התורה שאנו חייבים לבער מקרבנו את העבירות המערערות את עצם שורשי כל ההתפתחות האנושית. שכן השפעת ההורים וקדושת הנישואין הן התנאים הראשוניים לכל התפתחות אנושית.
