בספר 'ראש הישיבה' פרקי הוד מחייו של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל מסופר, כי בשיחה אישית עם בנו, זקף הגרש"ר את כל הצלחתו הכבירה במשך חייו, לעמידה שלו בנסיונות בצעירותו, "ניסיונות גדולים מאד", כהגדרתו. [פרק ה' ע' 60].
ולעיל שם מסופר על חלק מהנסיונות שעמדו לו בצעירותו, כאשר החל ללמוד בגיל צעיר בישיבתו של הגרש"ש ומכל השיעורים על מסכת גיטין הבין שיעור אחד בלבד [בענין לשמה בגט], על אותם הימים סיפרה אם רבינו, שכשהיה שב לבית לאחר השיעור, היה יושב ובוכה וממאן לאכול, וכשנשאל על ידה מדוע אינו אוכל, היה משיב "איך אפשר לאכול? הרי עדיין לא הבנתי את שיעורו של רבי שמעון!".
ובאותם הימים שלא הבין את השיעורים של הגרש"ש תכפו השכנועים מבני משפחתו של רבי שמואל שנתפסו להשכלה, והכירו את כשרונותיו הברוכים והנדירים, וחפצו שילמד באוניברסיטה יוקרתית ויפתח את כישוריו ועי"כ יצמח למדען בעל שם או לפרופסור גדול.
היה עוד קרוב משפחה של הגרש"ר בארצה"ב שאמר לו שיממן לו את כל לימודי הרפואה הנדרשים, עד שייהפך לרופא גדול וכיוצא בזה. למשמע הדברים הגיב רבינו בשאלה: 'ספר שב שמעתתא' יש אצלכם שם באמריקה?" וסרב לנסוע.
למדתי מזה ב' דברים, א' שאפילו ראש ישיבה עם כישרון כה נדיר ואגדי, יהיו אף לו קשיים ונסיונות בלימודו. ב' שדווקא מכח העמידה בקשיים, בסבל ובנסיונות הם אלו שהצמיחו לנו את א' הראשי ישיבות הגדולים בתבל בדורות האחרונים.
-----------
בספר 'ראש הישיבה' – פרקי הוד מחייו של ראש ישיבת פוניבז' הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, מסופר [ע' 98-9] "על החשש שיקרא לעבודות הצבא, סיפר רבי שרגא גרוסברד: במשך שנתיים קיבל רבי שמואל פטור מן הצבא בתואנה שהוא סובל מכאבים בעיניו, אך בשנה השלישית נקבע שהוא כשיר לעבודות הצבא, והדבר גרם לסערה גדולה בישיבה.
לימים, כשנשאל רבינו, במה היה גורלו שונה משאר בני הישיבות באותה התקופה שהצליחו להפטר מעול הגיוס בתחבולות שונות, השיב: "לא הייתי מסוגל לשנות מן האמת".
למדתי מכך, שכביכול הפסיד רבי שמואל מדביקותו במידת האמת, בכך שחוייב הוא להתגייס לצבא בעוד ששאר חבריו הצליחו להשתמט בתחבולות מתחבולות שונות. אולם במבט כולל, אדרבא דבר זה היווה את הצלתו מגיא הבכא, משום שעל מנת להיפטר מעול הגיוס החליט הגר"ש לעזוב את ארץ מולדתו ולעלות אל ארץ הקודש.
------------
אני אספר עוד נקודה מר' שמואל שהתפעלתי ממנה, פעם נכנס אליו אדם גדול מאד, ודיבר בחריפות על הבעיות שיש במדינה, כל הענין של חוקים שהם נגד התורה וכו', ור' שמואל לא הגיב כלום.
כשהאיש הזה יצא, אמר לי ר' שמואל, בטח אתה מתפלא שאני לא הגבתי על זה כלום, אז אני אסביר לך. בזמן המלחמה [בתש"ח] הוא נסע מירושלים לפונוביז' להגיד שיעור, ובחזור תקפו אותם מחבלים, והיו שם חיילים [אז התחיל להיות צה"ל] שעמדו והגנו עליהם, ובזכותם הוא ניצל ממות. ומאז הוא לא יכול לדבר נגד המדינה.
וביאר, שזה לא מפני שאני לא חושב כמוהו, אלא כל מה שהוא אמר זה נכון, והוא לא חידש כלום, אבל לדבר אני לא יכול.
תראו מהלך, זה היה עשרים שנה אחרי כן והוא לא מדבר... ודאי שהוא חשב כמוהו בכל, מי לא הכיר את ר' שמואל עם ההשקפות שלו, אבל לדבר הוא לא יכול כי הם הצילו אותו.
מה אנחנו היינו אומרים? הם הצילו אותי? הם גרמו לי את המלחמה! הציונים עשו את הכל...
כשאומרים כך, זה לא בגלל שמדברים בשכל, אלא בגלל שאדם לא מוכן לכופף ולבטל את עצמו.
----------
'ר'-שמואל'. די לומר ר'-שמואל, ובעולם הישיבות יודעים למי הכוונה. מרן רבי שמואל רוזובסקי. 'גדול מרבן שמו'.
משפט אחד, שהיה שגור על-פיו של ר' שמואל, מקפל בתוכו את אהבת-התורה העזה שהייתה לו. "הביאני אל בית היין", היה מצטט את הפסוק ב'שיר השירים'. "אדם שאוהב יין, די לו להיות בבית של יין, להריח את היין – וזה יגרום לו להיות שיכור ולהישאר שם. כל אחד צריך להיות 'שיכור' על התורה – וכך יימשך לבית-המדרש - לפחות כמו שיכור הנמשך לבית היין".
יפים הדברים למי שאמרם. רבי שמואל היה שמח עם התורה ומחדיר בתלמידיו את השמחה הזו. וכמים פנים אל פנים. בשיעוריו שלו, שהיו לשם דבר, לא היה מקום לסיכה. סדרת 'שיעורי רבי שמואל', היא רק מעט מן הטעם האמיתי.
אין זה סוד, כי הוא היה 'ראש לראשי הישיבות'. רבים מראשי הישיבות והמנהלים הרוחניים שבדור הם תלמידיו המובהקים.
תלמידו, המשגיח הגה"צ רבי דן סגל, סיפר פעם על ייחודיות שיעוריו של רבו: "הרב'ה רבי שמואל היה אומר: 'כשמדברים בלימוד אפשר לומר גם דברים שמצריכים לכווץ' את הראש, אבל בשיעור צריך לומר רק דברים חלקים'.
ועוד סיפר: "ר' שמואל יכול היה לחזור לתלמידים עשר פעמים על 'מהלך' – וזה היה כמו בפעם הראשונה. הוא היה בכל הריכוז כמו בפעם הראשונה. היה טופח עם האצבעות על הפה, הכול כמו בפעם הראשונה".
על דרך הכנת השיעור, העיד: "דקות אחדות לפני השיעור, כשכבר הכל היה מוכן אצלו, ראינו אותו מתהלך הלוך ושוב וחושב איך לסגנן את הדברים שיהיו מובנים לתלמידים. את מה להקדים ומה לאחר. והשקיע בזה יגיעה רבה".
אבל הדבר החשוב ביותר אצלו היה האמת. "פעם, בשיעור, ר' שמואל יישב קושיא של ה'קצות' בסתירת פסקי הש"ך. אחר-כך אמר: 'אמנם פסקי הש"ך מיושבים בזה, אבל מהלשון לא משמע כן', וחזר בו מדבריו בלא לחשוש לכבודו".
רבי נחמן טוקר אמר לנו: "פעם, בימי לימודי בפוניבז', שמעתי מרבי דן סגל הגדרה 'מיירעדיק'. הוא אמר לי: 'המתיקות בשיעורים של ר' שמואל, מחזקת אותי לא פחות מהשמוע'ס של ר' חצק'ל'..."
"למדתי גפ"ת – וכל-כך נהניתי"
ר' שמואל נודע בעולם התורה בשיעוריו העמוקים ובסברותיו המופלאות. אך הנאתו לא התמעטה כאשר למד גפ"ת.
רבי משה-דוד ליפקוביץ' שמע פעם את רבי שמואל לוחש למרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך בפנים מוארות: "אתמול בלילה ישבתי ולמדתי גמרא, רש"י ותוספות – וכל-כך נהניתי".
השיבו מרן הרב שך: "אני נהנה ללמוד אפילו גמרא ורש"י בלי התוספות"...
ואכן, בהספדו על רבי שמואל, זעק מרן ראש-הישיבה: "כבר דיברתי עם הנפטר כמה פעמים על העניין הזה שלומדים חמישה-עשר דפים ב'זמן'. כל אחד משלה עצמו היום בלימוד 'בקיאות'. אבל האמת היא כי לא יודעים לא 'בקיאות' ולא 'עיון'. וה'לומדות' אינה 'לומדות'. לא לחינם פוקדים משברים באחדים מבני הישיבות. חייבים ללמוד כדרך שלמדו בדור שעבר, כי בלא זה נישאר 'עמי-ארצות'".
"יידיש בפוניבז', עברית בגרודנא"
סיפר לנו התלמיד הרב זלמן פרידמן: "ר' שמואל היה מוסר את ה'שיעור-כללי' בפוניבז' ביידיש, ובהמשך היה מוסר את אותו השיעור בגרודנא בעברית. זכיתי להיות חלק מקבוצה של עשרות תלמידים, היינו נוסעים אחריו במוניות כדי לשמוע את השיעור באשדוד, למרות שכבר שמענו אותו פעם אחת. כל פעם הייתה לדברים מתיקות מחודשת".
"איני יכול להוריד את הפראק"
רבי בן-ציון במברגר סיפר: "אחד מבוגרי הישיבה ירד מהדרך הנכונה ואף הפסיק לקיים מצוות. כעבור תקופה מסוימת חזר למוטב. שאל אותו אחד מחברי הישיבה: מה גרם לך לחזור למוטב? והשיבו: הדבר הראשון הוא שיחות המוסר ששמעתי בישיבה, והדבר השני הוא כשנזכרתי שוב ושוב בדמותו של ר' שמואל. אמנם אף פעם לא דיברתי איתו, אבל הדמות עצמה, הופעתו המרשימה, שכל כולו אמרה קידוש שם שמים, זו עמדה לנגד עיניי ובה הכרתי את אמיתות דרך התורה".
המשיך רבי בן-ציון: "רבינו דרש מכל בן תורה הנהגה ישרה, בנויה על אדני מוסר התורה, זהירות גם בלבוש ובסדר החיצוני. מעולם לא נמצא רבב על בגדיו, וכך הוא זכה לקדש שם שמים".
אכן, למרות שמעולם לא למד בסלבודקה, היה סלבודקאי ושיקף בהליכותיו את 'גדלות האדם'. הוא היה נכבד, התנהג כנסיך. הרשים בחיצוניותו, כמו בפנימיותו. וסיפרו עליו, כי בימים שהדרך לישיבה הייתה בחולות וכל התלמידים היו מגיעים לשיעורים עם נעליים מאובקות, היחיד שהיה נקי מכל רבב היה רבי שמואל".
סיפר תלמיד, שהיום מפאר את כותל המזרח של ראשי הישיבות: "פעם הלכתי עם רבי שמואל ברחובות ב"ב, והיה חם מאוד. הוא אמר לי: 'אילו יכולתי להוריד את הפראק, היה רווח לי'. מה הוא רצה להגיד לי בזה? שמתבייש? אלא לימד אותי שמפני שיודע את חשיבותו אינו רשאי לעשות זאת".
כשהמשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה הספידו, קרא עליו את דברי הגמרא: "חבל על האי שופרא דבלי בארעא".
"אוי! דער משגיח!"
"ההתבטלות ויראת-הכבוד שרחש ר' שמואל למשגיח רבי חצק'ל לוינשטיין, הייתה לשם דבר", סיפר תלמיד ידוע. "ר' שמואל היה גומר את ה'שיעור כללי' ותכף היה סדר מוסר. פעם אחת דיברתי איתו בלימוד אחרי השיעור ועברתי איתו במרפסת והמשגיח כבר הגיע לסדר מוסר והסתובב בהיכל הישיבה – שכך הייתה דרכו בתחילת סדר מוסר.
"וכשר' שמואל ראה אותו הוא אמר: 'אוי! דער משגיח!'.
"ילדות הייתה בי, ושאלתי אותו: 'ואם המשגיח נמצא, אז מה?'
"'ר' שמואל נתן צעקה: 'וואס?' מיד הסתובב ורץ את המרפסת כדי שהמשגיח לא יראה אותו".
"ראיתיו מטאטא את בית-המדרש"
תלמידו, רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השרון, העיד: "הייתה תקופה כשלמדנו בבית-המדרש 'הייליגמן', לפני שהוקמה הישיבה, היה עוני גדול בישיבה ולא היה כסף לניקיון. ופעם ראיתי את ר' שמואל מחכה שכל התלמידים יילכו לארוחת צהריים, מוציא מטאטא ומנקה בעצמו את בית המדרש"...
"עוד מילה של תורה"
וסיפר רבי אברהם כהנמן, נשיא ישיבת פוניבז': "כשאבא ז"ל תכנן את הקמת הישיבה תקפוהו לפתע מיחושים בגרונו, והרופא חשש לחייו ואסר עליו לדבר זמן מה עד שיתברר הדבר. ואז, כשאבא היה במצב זה, כתב לי לנסוע לר' שמואל, שהיה אז אברך צעיר ולבקשו שיבוא אליו, וכשבא ר' שמואל אצל אבא, אז נהיה לראש הישיבה, ובזה נוצר היסוד והבסיס למעמדה של ישיבת פוניבז' בעולם היהודי היום".
עוד סיפר: "תמיד כשהייתי אצל ר' שמואל, הייתה לי מחשבה שאולי ה' משאיר אותו לנו אף שסובל ייסורים מרים כדי שנלמד ממנו עוד משהו. עוד הסבר, עוד מילה של תורה. וכמו אצל רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, וגם בשיא ייסוריו העיד לתלמידיו שכל ימיו היה מצטער ע"ז 'מתי יבוא לידי לקיים 'בכך נפשך'', כך גם ראש הישיבה היה יושב ומלמד בתורתו ובמעשיו עד נשימתו האחרונה".
"דווקא בשעה זו, הלימוד הוא הכרח"
רבי ברוך וייסבקר סיפר: "ראש הישיבה היה כל כולו תורה ורק תורה. כל צעדיו היו רק בתורה. כל מציאותו הפכה להיות מציאות של תורה. בלי זה אי אפשר להבין את העובדה שבשעות קשות של ייסורי נפש לא פסק פומיה מגירסא, באותה שמחה ובאותה מתיקות כמו בימים טובים.
"כששאל אותו אחד ממקורביו איך הוא יכול בשעה קשה זו ללמוד, הוא ענה לו: השאלה בטעות יסודה, הרי דווקא בשעה זו הלימוד הוא הכרח. כי איך אפשר לעמוד בייסורים בלי לעסוק בלימוד".
משכני אחריך נרוצה – לבית-המדרש
"גיוועלד", זעק ידידו, רבי משה שמואל שפירא, בהספדו במלאות השלושים לרבי שמואל. "כמה מתוקה הייתה תורתו של הגאון רבי שמואל ז"ל. איזו ערבות היו לדבריו. תמיד עם טעם נפלא. הוא אחז תמיד בלימוד של 'פה אל פה', בערבות הנפלאה".
וסיפר רבי משה-שמואל: "זכורני בשנים עברו, בלמדנו בישיבת פתח-תקוה, ואחר כך בבתי פוניבז', היו הכל שומעים את ר' שמואל פותח בשיר התורה בקולו המיוחד, ובפרט בשבת קודש, כששקט ברחובות, ממש כבמעמד הר סיני, 'ציפור לא צייץ ופרה לא געה'. קולו נשמע למרחוק משתפך בשירת הנשמה, שירה של תורה, עם כל הערבות והמתיקות. הוא פשוט לא יכול היה לנתק עצמו מן הטעם הנפלא של פה אל פה. לא יכול היה לקרוע עצמו מהרגשת 'נפשי יצאה בדברו'".
תלמיד אחר, שלמד עם רבי שמואל בבחרותו בלומז'א, סיפר: "מדי שבת, בשתיים צהריים, ר' שמואל היה מתחיל ללמוד באולם סמוך לפנימייה. הוא היה מתחיל ללמוד, עם המנגינה והערבות המיוחדת לו, ותוך רבע שעה כל האולם היה מתמלא בלומדים. לא היה צריך משגיח, לא ראש-ישיבה. הקול של ר' שמואל היה מושך את כולם לבית-המדרש".
"ראש של ברזל"
כשמנה הרב מבריסק את שבחם של ראשי הישיבות בארץ ישראל, אמר על ר' שמואל שהוא נולד להיות ראש ישיבה, "גיבארענער ראש ישיבה". "רואים לפעמים", הסביר רבי משה-שמואל, "פלוגת חיילים צועדת בסך, במשטר נפלא, רגל ברגל, יד ביד לכולם, מחזה יפה, אבל אין זה מעשה טבעי, כי אם כוחו של הרגל ואמון, משטר מלאכותי – כך גם ההבדל בין מי שהכשיר והתאים עצמו להיות ראש ישיבה, לבין מי שבאופן טבעי מעת לידתו הוכשר ונברא להיות מורה לרבים.
"ועוד שמעתי מהרב מבריסק שיש לר' שמואל 'אייזנע קופ' - ראש של ברזל, שכל דיבורו היה חזק, חד וברור. בכל סוגיא שלמד ולימד היה אור גדול של בהירות, דברים חזקים ומוצקים שאי אפשר להטותם לכאן או לכאן. ראש ישיבה המלמד לתלמידיו שמועה ברורה ובהירה עם טעם מתוק, ואפילו הדברים העמוקים היה מוציא שולחן ערוך וטוב, זו סגולה נפלאה בהעמדת תלמידים, במסירת תורה לדורותיה, בהכוונה בדרכי הלימוד, בגידול פירות נפלאים".
רבי רפאל שפירא הוסיף: "כשהרב מבריסק הגיע לארץ ישראל בתחילה הצטער מאוד באומרו כי אין לו עם מי לשוחח בדברי תורה. וכשבא אליו ר' שמואל עוד, שהיה אז בחור, שמח שמחה גדולה ואמר: 'לבחור כזה חיכיתי'. ומאז דאג להרבות עמו שיחה".
שש שעות ליישוב קושייה
תלמידו, רבי יהודה עדס, סיפר: "למשך תקופה היה סועד ארוחת צהריים בישיבה. פעם נכנסתי אליו בשעות אחה"צ והבחנתי שלא אכל מאומה, והסעודה הייתה מונחת כמות שהיא על השולחן.
"כששאלתיו מדוע לא אכל, ענה שבכל יום מיד בשעה שנכנס לחדרו, נכנסים אליו בחורים מהישיבה ומדברים איתו בלימוד באריכות, ולאחר מכן האוכל מצטנן ואי-אפשר לאוכלו.
"שאלתיו: ומדוע לא יאמר לבחורים שייכנסו יותר מאוחר, כי צריך לסעוד?
"השיבני רבי שמואל: 'קשה לי לדחות בחור שבא לדבר איתי בלימוד'.
"אמרתי לו: אני יכול להעיר לבחורים הללו, ואמר שבשום אופן לא מסכים.
"בסוף, לאחר כמה שבועות, הוריתי לעצמי היתר לדבר עם הבחורים הללו, למרות התנגדותו"...
ועוד סיפר הרב עדס: "זכורני שבעניין אחד הנוגע ליישוב קושיית רבי עקיבא איגר, עסק פעם אחת קרוב לשש שעות כדי למצות ולהכריע בסברא".
'כוח השמיעה'
תלמידו, רבי יששכר מאיר, העיד: "רבי שמואל היה המאחד של כל בתי המדרש, החל מרבו המובהק רבי שמעון שקופ, ממשיך הדורות הקודמים, מילא בכישרונותיו המופלאים בורו מים ולא איבד טיפה, אלא אדרבה – היה מעיין ההולך ומתגבר. אבל המעלה הגדולה שלו הייתה, שהיה לו את הכוח השמיעה, גם בדברים מפורסמים וותיקים לשמוע ולברר שוב ושוב, ואפילו מקטני תלמידיו.
"וסיפרו לי בני ביתו שפעם, כאשר הראו לו שבריטב"א הנדפס מחדש, מבואר חידוש שהעלה הוא בדברי הרמב"ן, אמר לבני ביתו, שיוציאו משקה וישתו 'לחיים'. שמחת חייו והוויית מציאותו הייתה תורה וחידושי תורה".
--------
לא בכדי חיבבוהו ראשי הישיבה המעטירה והיה לבבת עינם כל ימי שבתו בין כותלי בי מדרשא
ואף לאחר מכן. רבנו עצמו סיפר פעם באחד השיחים, שבימי בחרותו לא היה מתפלל תפילת שחרית
בהיכל הישיבה, כי אם בשטיבלאך של פא"י ברח' דסלר. הסיבה לכך היתה, כי מורו ורבו מרן הגאון
רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל היה מתפלל גם הוא בשטיבלאך, כי היתה דרכו להתפלל במתינות
כמונה מעות, ורבנו היה מתאר את התענוג הרוחני שהיה לו לשמוע אותו משתפך בתפילתו כבן
המתחטא לפני אביו, במיוחד באמירת פסוקי דזמרה שהיה אומרם בנוסח מעורר מלא מתיקות,
ורבנו שאהב לשמעו בתפילתו הלך להתפלל יחד אתו בשטיבלאך. רבנו ציין שבעקבות תפילתו
האיטית של הגר"ש רוזובסקי, היה עובר ממניין למניין כדי להתפלל את שאר חלקי התפילה במניין,
וגם הוא היה עובר יחד אתו ועוקב אחריו בדביקות תלמיד לרב לחזות בנועם עבודתו שבלב זו תפילה.
לימים, כשסיפר זאת רבנו פעם לצוות אחת הישיבות החשובות בארה"ב שנכנסו אליו בימי
ביקורו באמריקה בשנת תשע"ד, ביקש לרמוז להם שאכן חשוב מאד להשקיע כוחות מרובים בחינוך
התלמידים לתורה ואהבתה, לעיין בה ולפלפל במעמקי הסוגיות, אך לא פחות חשוב להשקיע בחינוכם
לעבודת התפילה, באמרו שכולם עוסקים תדיר בגדלותו התורנית של הגר"ש רוזובסקי ובחלקו הרב
בראשות ישיבת פוניבז', אך באותה מידה מן הראוי להנחיל לדור הצעיר גם את הפנים הנוספות שהיו
לו בעבודת השי"ת ובהשתפכות נפשו לפני אביו שבשמים בתפילה.
לימים, כשרבנו זיע"א התחיל להנהיג את העדה הק' הגיע למסור שיעור כללי בהיכל ישיבתנו
הק', וכדרכו בקודש נאמר השיעור בעומק העיון בסוגיא הנלמדת ועם זאת ב"קול ה' בהדר", בבהירות
מופלאה ובנעימות וערבות נדירה שהנחילה והשרישה אהבת תורה עצומה בלב התלמידים, לאחר
מסירת השיעור ביקש אחד הרמי"ם בישיבה שהתפעל עד עמקי נפשו מהשיעור בכללותו ומצורת
המסירה המיוחדת בפרט, לשאול את רבנו היכן קיבל את דרכו המיוחדת במסירת שיעורי עיון,
תשובתו של רבנו זיע"א היתה "זכיתי לשמוע שיעורים תמידין כסדרן מהגאון רבי שמואל רוזובסקי
זצוק"ל, אצלו למדנו גם את עומק הסברא בבהירות מפליאה, וגם את אופן מסירת שיעורים..."
