ונראה, בהקדם מה שצ"ב דברי הרמב"ם שפתח בהיתר לשכון בכל העולם וסיים במצרים באיסור להתישב, ואח"כ במש"כ בג' מקומות על ההזהרה, כ' לשוב, וכ"כ בה"ח לחזור למצרים, ולא כ' לישב או לשכון בה, וכן צ"ב ההקדמה דמותר לשכון בכל העולם, דמאי קמ"ל בזה, ופשיטא דלא אשכחן איסור אלא במצרים, ולמ"ל להקדים לזה היתר בכל העולם, וכן צ"ב מש"כ ומותר בו"ו החבור דעל מה קאי הרמב"ם שע"ז המשיך שמותר לשכון בכל העולם, וכן צ"ב סדר ההלכות שפתח הרמב"ם בה"ו בדיני כבוש רבים, שלכאורה הוא הקדמה להל' אר"י שכ' הרמב"ם להלן מה"ט ואילך, ומ"ט הפסיק הרמב"ם בדיני איסור ישיבה במצרים בין דיני אר"י שבה"ה ובהלכה ט'.
ונראה מזה, (ולעיל בה"ו נת' קצת בענין זה) שיסוד דין כבוש רבים שעי"ז חייל שם אר"י כמושנ"ת לעיל בה"ו, הוא שע"י הכבוש חייל במקום שם מקומן של ישראל, ועי"ז חייל במקום שם אר"י, וע"ז המשיך הרמב"ם בה"ז, שאע"פ שיסוד אר"י הוא מצד שזהו מקומן של ישראל, שמשו"ז ס"ד שאין היתר לישראל להיות אלא במקומן שנקבע שהוא באר"י, מ"מ מותר לשכון בכל העולם, ואין כאן איסור מצד מה שאין יושבין במקומן, ועיין בקרית ספר כאן, שכ' דין הרמב"ם בכבוש רבים, והוסיף ע"ז שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ורק אח"כ כ' אזהרה שנ"ט שלא לשכון בארץ מצרים, ומבואר כמושנ"ת, דדין מותר לשכון וכו' הוא המשך לדין כבוש רבים, שמשו"ז ס"ד איסור ע"י עצם דין אר"י כמקומן של ישראל, וע"ז קמ"ל מיוחדת דמ"מ מותר, ולפי"ז במש"כ הרמב"ם על האי היתר להוציא ממנו את ארץ מצרים, וכמבואר ג"כ כן בקרי"ס הנ"ל שכ' בהאי היתר חוץ מארץ מצרים, ורק אח"כ כ' הלאו דמצרים, מבואר מזה דבמצרים מלבד הלאו, יש בה החסרון שס"ד שישנו בכל העולם, והיינו מצד שאין זה מקומן של ישראל ע"י שמקומן באר"י, ודין אר"י הוי הפקעה מארץ מצרים וכמו שית' אי"ה להלן יסוד הדין, ומדוייקים היטב דברי הרמב"ם שאמנם כאן איסור נוסף של לישב בארץ מצרים קמ"ל ורק אח"כ במש"כ בג' מקומות כ' הרמב"ם את הלאו, וע"ז אמנם כ' לשון שלא לשוב ולחזור, וכמו שית' אי"ה להלן בה"ח הגדר בזה, דתרי דיני קמ"ל כאן הרמב"ם.
ונראה מזה, (ולעיל בה"ו נת' קצת בענין זה) שיסוד דין כבוש רבים שעי"ז חייל שם אר"י כמושנ"ת לעיל בה"ו, הוא שע"י הכבוש חייל במקום שם מקומן של ישראל, ועי"ז חייל במקום שם אר"י, וע"ז המשיך הרמב"ם בה"ז, שאע"פ שיסוד אר"י הוא מצד שזהו מקומן של ישראל, שמשו"ז ס"ד שאין היתר לישראל להיות אלא במקומן שנקבע שהוא באר"י, מ"מ מותר לשכון בכל העולם, ואין כאן איסור מצד מה שאין יושבין במקומן, ועיין בקרית ספר כאן, שכ' דין הרמב"ם בכבוש רבים, והוסיף ע"ז שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ורק אח"כ כ' אזהרה שנ"ט שלא לשכון בארץ מצרים, ומבואר כמושנ"ת, דדין מותר לשכון וכו' הוא המשך לדין כבוש רבים, שמשו"ז ס"ד איסור ע"י עצם דין אר"י כמקומן של ישראל, וע"ז קמ"ל מיוחדת דמ"מ מותר, ולפי"ז במש"כ הרמב"ם על האי היתר להוציא ממנו את ארץ מצרים, וכמבואר ג"כ כן בקרי"ס הנ"ל שכ' בהאי היתר חוץ מארץ מצרים, ורק אח"כ כ' הלאו דמצרים, מבואר מזה דבמצרים מלבד הלאו, יש בה החסרון שס"ד שישנו בכל העולם, והיינו מצד שאין זה מקומן של ישראל ע"י שמקומן באר"י, ודין אר"י הוי הפקעה מארץ מצרים וכמו שית' אי"ה להלן יסוד הדין, ומדוייקים היטב דברי הרמב"ם שאמנם כאן איסור נוסף של לישב בארץ מצרים קמ"ל ורק אח"כ במש"כ בג' מקומות כ' הרמב"ם את הלאו, וע"ז אמנם כ' לשון שלא לשוב ולחזור, וכמו שית' אי"ה להלן בה"ח הגדר בזה, דתרי דיני קמ"ל כאן הרמב"ם.
ויסוד הענין י"ל מדברי הספרי פ' שפטים, (פי"ז ט"ז) עיי"ש במש"כ ולא ישיב את העם מצרימה וכו', וה' אמר לכם לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד, והלא דברים ק"ו ומה מצרים שהברית כרותה עלי' עבירה מחזירתם לשם, שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהם עאכו"כ, ע"כ, ואינו מובן מה ענין ברית לאיסור דמצרים, ואולי הכונה להא דסוטה דף לז: אין לך מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עלי' מ"ח בריתות, ועיין ג"כ בפסחים דף לח: ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני, עיי"ש, אבל מ"מ אינו מובן מ"ט נקט כאן ענין ברית דוקא, ובפרט צ"ב גירסת הגר"א שגרס ומה מצוה שהברית כרותה עלי' עבירה מחזירתם לשם ולא גרס ומה מצרים וכו', ואחרי שאמר מצוה מה הוסיף ממה שהברית כרותה עלי' (ואולי לומר בזה שאע"פ שהם אנוסים ע"י הגלות ואין כאן משום עבירה, אבל אי שמירת הברית אכתי איכא בזה). אכן בפשוטו הברית על אר"י קאי, כמוש"כ בקרא בראשית פט"ו י"ח ביום ההוא כרת ה' ברית וכו', עיי"ש, ושו"ר שכן פירש לה הנצי"ב בעמק הנצי"ב על הספרי שם, ומה ענין מצרים שהיא נגד ברית אר"י יותר משאר הגלויות, וכן מהו לשון מצוה והוא לאו ולא מצ"ע, ומבואר כנ"ל דמלבד הלאו דארץ מצרים, ברית דאר"י הוא דין בחיוב של אר"י ולא מצרים, ואין זה הלאו, אלא מצד דין אר"י הוא שע"ז יש בה תוספת שלא מצרים, והוא כנ"ל בדברי הרמב"ם, ועיין בכפתור ופרח (פ"י ע' לז:) שמבואר בדבריו בכלל הלאו ענין פחיתות מצרים ביחס לאר"י עיי"ש, ומזה סמך למש"כ שאר"י הפקעה ממצרים, שוודאי אין דעתו כמוש"כ לעיל מדברי הריטב"א ביומא דף לח: שהאיסור הוא רק מאר"י שלא בזמן הגלות שהרי כ' שם בפ"ה שלא מצא היתר לישיבת מצרים עיי"ש, אלא שכנ"ל דין נוסף שלגבי מצרים זהו מקום הישיבה, ועי"ז אסור לדור במצרים, וכמושנ"ת.
ואמנם גדר הדבר חזינן להדיא בדברי הריטב"א ביומא דף לח. הנ"ל וכמוש"כ לעיל את דבריו, ובשיירי קרבן לירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ח תמה עליו בסברת דבריו ומנ"ל כן, ועיין ג"כ במהרש"ל על הסמ"ג מש"כ כן והטעם בזה, עיי"ש, אכן בדברי הריטב"א מבואר להדיא הגדר שנת', שעיקר האיסור משום שישראל מקומו באר"י ולא במצרים, ובגלות ליכא להאי דינא, וכמו שסיים הריטב"א שעכשיו אין להאי דינא רק ביוצא מאר"י לחו"ל, וקודם הגלות איסור מצרים הוא כאיסור של לצאת מאר"י לחו"ל בזה"ז, שהוא מצד שמקומו בא"י, ואף כי לכאורה אין דעת הרמב"ם כן ביסוד הלאו, מ"מ האי דין נוסף ג"כ קיים, וכן הוא גם בזה"ז מדלא חילק בזה הרמב"ם, ומשום שסו"ס לגבי מצרים אר"י הוא המקום, כשם שגם בזה"ז איכא לדינא דאין יוצאין מאר"י לחו"ל, וכמושנ"ת.
ומבוארין היטב דברי הרדב"ז, דהיתר דצורך פרנסה הוא רק לגבי האיסור הנוסף, שעיקרו שמקומו באר"י ולא במצרים, וכל שיושב משום פרנסה אין זו ישיבה מחמת המקום אלא מחמת צרכו, ובכה"ג ליכא איסור, וסמך לדבר מה שגם מאר"י לחו"ל שרי משום פרנסה, וית' אי"ה להלן בה"ט, אבל מצד הלאו שהוא על עצם היותו במצרים לא הי' זה היתר, אם לא מטעם מש"כ הרדב"ז שכל האיסור אינה אלא בירידה למצרים, וכמו"כ ית' מש"כ הרדב"ז בת' אלף קמ"ח דסומכין לישב במצרים, כיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור, וכאשר תמצא ידינו נלך לאר"י, עיי"ש (וזוהי ג"כ כונתו כאן במש"כ בסוף דבריו וגם אני וכו' ושוב באתי לירושלים, דמה בעי בסיום דבריו, אכן כונתו דכשמצא ידו אמנם עלה לאר"י, ועי"ז שוב הותר במצרים) ועיין בשיי"ק שם שג"כ כ' כעי"ז, והיינו שאין זה היתר בלאו אבל אין זה ישוב של מקומו, ובכה"ג ליכא איסורא, ואע"פ שהרדב"ז כ' זה ליישב דעת הרמב"ם אחרי שהוכיח מדבריו דאיכא ג"כ לאו, מ"מ עיקר כונתו הוא לשיטתו שביאר לעיל.
ומבוארין היטב דברי הרדב"ז, דהיתר דצורך פרנסה הוא רק לגבי האיסור הנוסף, שעיקרו שמקומו באר"י ולא במצרים, וכל שיושב משום פרנסה אין זו ישיבה מחמת המקום אלא מחמת צרכו, ובכה"ג ליכא איסור, וסמך לדבר מה שגם מאר"י לחו"ל שרי משום פרנסה, וית' אי"ה להלן בה"ט, אבל מצד הלאו שהוא על עצם היותו במצרים לא הי' זה היתר, אם לא מטעם מש"כ הרדב"ז שכל האיסור אינה אלא בירידה למצרים, וכמו"כ ית' מש"כ הרדב"ז בת' אלף קמ"ח דסומכין לישב במצרים, כיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור, וכאשר תמצא ידינו נלך לאר"י, עיי"ש (וזוהי ג"כ כונתו כאן במש"כ בסוף דבריו וגם אני וכו' ושוב באתי לירושלים, דמה בעי בסיום דבריו, אכן כונתו דכשמצא ידו אמנם עלה לאר"י, ועי"ז שוב הותר במצרים) ועיין בשיי"ק שם שג"כ כ' כעי"ז, והיינו שאין זה היתר בלאו אבל אין זה ישוב של מקומו, ובכה"ג ליכא איסורא, ואע"פ שהרדב"ז כ' זה ליישב דעת הרמב"ם אחרי שהוכיח מדבריו דאיכא ג"כ לאו, מ"מ עיקר כונתו הוא לשיטתו שביאר לעיל.
