סיפור נפלא סיפר הגרא"מ שך זצוק"ל בהספדו על הרה"ק מסאטמר.
פעם נכנס יהודי להסאטמר רב והתאונן על מצבו הקשה, העניות והדחקות אצלו אין לשער, הבעלי חובות דוחקים, אשתו חולה, וילדיו וכו', הרבי נאנח והצטער מאד למצבו הקשה של היהודי, ומיד נתן לו את הכסף שהיה זקוק.
כעבור שעה או שתיים נכנס הגבאי אל הרבי בזעם וטענתו בפיו, היהודי שהיה כאן הוא נוכל, הוא רימה את הרבי, הכל בסדר אצלו, אשתו בריאה, ילדיו בסדר.
מיד נאנח הרבי אנחת רווחה, ואמר, ב"ה כל כך דאגתי לו, אני כל כך שמח לשמוע שהכל טוב אצלו...
פעם בשמועס הגרצ"מ זילברברג למד ממעשה זה כמה דברים בעבודת השם, היה נורא ממש לראות איך שפירק את המעשה והתגובה של רביה"ק מסאטמאר ברצינות כזו. (דרך אגב, זכורני שסיפר מעשה זה שאותו אחד שיקר שביתו חולה ובא הגבאי וסיפר שהוא שקר גמור וביתו של אותו אחד בריאה, ואמר הסאטמאר רב זי"ע ברך השם שאין בת ישראל סובלת...)
ועיקר הדברים שלמד מכאן, חוץ מהעניין שיהודי צריך להיות כלל ישראל'דיג ולהרגיש ושיהיה אכפת לו מכל אחד ואחד מישראל כגופו ממש (להיפך מהטענות שטענו נגדו בכמה מיני מקומות), אבל עוד דבר שלמד מזה הוא איך שיהודי צריך להיות דבוק בהשם, וכל דבר שקורה איתו הוא מיד חושב מה הקב"ה רוצה כרגע. כשבא הגבאי וסיפר שכל המעשה היה שקר והרי הפסיד הרבי ממון, מה שחשב הרבי באותו זמן הוא רק 'ברוך השם שאין בת ישראל סובלת'. בחינה של אתה היא ראשון - כשנתן הכסף לשם צדקה לאותו אחד מכיון שהיה אכפת לו מרצון השם שציוה על הצדקה ולסבול בעול עם חבירו, ואתה היא אחרון - גם כשהתברר לבסוף שלא היה צדקה, מה שחשב הוא מסבל של יהודי, כרצון השם.
