ציונות של חיבה – כיצד?
זוהי הציונות שתחילתה עוד בזמנו של אברהם אבינו ונמשכה בכל תקופת האבות, הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים וכו׳ וכו׳.
ציונות זו באה מתוך חיבה. היא ראתה בעולם הגדול והקטן רק חיבה ואהבה. א־לוהי ישראל הוא זה שעליו נאמר (דברים לג, ג): ״אַף חֹבֵב עַמִּים״, ובכל זאת הוא ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״. וכשם שבחר בעמו ישראל – כך בחר בארץ ישראל, אשר עיניו ״בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״, או כדברי ר׳ יהודה הלוי, ש״כל מי שנתנבא לא התנבא כי אם בה או בעבורה״.
והבחירות של אהבה האלה אינן מביאות לזכויות יתירות, אלא אדרבא, הן מטילות עלינו חובות של אהבה לכל האומות ולהשונות. ואם כי כולן שונאות אותנו – ״ולמה נקרא שמו: ׳הר סיני׳? מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו״ (על פי שבת פט, ב) – אין לנו להשיב להם בשנאה כנגד שנאה. אלא אדרבא, עלינו להתפלל עליהן, לדרוש שלומן וטובתן, ואף הקרבנו קורבנות עבורן. ואם התגברו הצרות עלינו עד לבלתי נשוא, עד שאמרנו: אבדנו, ומצאנו שוב ניחומים באהבה, ואמרנו: ״אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד׳ יוֹכִיחַ״ (משלי ג, יב).
נביאינו, לא היתה עיניהם צרה לראות את שבר בת עמם בלבד, אך הצטערו גם צער של כל אומה ולשון. ירמיהו שמע את קול ד׳ האומר אליו: ״נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ״ (ירמיהו א, ה), וישעיהו אומר: ״לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק״ (ישעיה טו, ה), ויונה שלא שמע את קול ד׳ ששלחו להחזיר למוטב את נינווה העיר הגדולה, אשר היו בה ״הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה״ (סוף יונה), אף על פי שאולי לא היה שם אף יהודי אחד, שאומנם מטעם זה סרב ללכת כדברי חז״ל (תנחומא שמיני, ט), בכל זאת, מפני שחשש שמא על ידי זה יעורר קטרוג על ישראל, בכל זאת נענש על זה בעונש חמור למאוד.
לא נעלמה מאיתנו גם אז המציאות המרה כמות שהיא. ידענו כי המלכות הרשעה, או יותר נכון – המלכויות הרשעיות מתגברות מיום ליום, אבל זה כוחה של האהבה, שהיא מביאה לידי אופטימיות יתירה, ואמונתנו היתה חזקה, שסוף־סוף ״עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה וממשלת זדון תעביר מן הארץ״.
ועם אופטימיות זו מצאנו תמיד טעם לשבח בכל מה שקרה לנו, תמיד ראינו בזה את ה״חיבה היתירה הנודעת לנו״, וכה מצאנו טעם גם בגלות, ואמרנו: ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים״ (פסחים פז, ב). ומכל שכן שבגאולה המקווה ראינו גאולת כל האנושות כולה ו״מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד׳ מִירוּשָׁלָםִ״ (ישעיה ב, ג) לכל העולם כולו. ואם כי לפעמים נפלטו מפי הנביא גם דברים קשים מאוד כנגד צוררינו ומנדינו, כמו: ״תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי״ (איכה א, כב) וכדומה, הנה תיכף הצטדק הנביא על זה בהצדקה של ״אין אדם נתפס על צערו״, והוסיף: ״כִּי רַבּוֹת אַנחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי״.
בקיצור, למרות כל האכזבות שהיו לנו לא התייאשנו אף לרגע מנצחונו העתידי של הצדק המוחלט, ולמרות כל השנאה הכבושה ששררה נגדנו לא הסחנו דעתינו אף לרגע מתעודת האהבה שלנו.
עד כאן הציונות מתוך חיבה, שאומנם לא תמיד התגשמה בפעולות ומעשים ונשארה לפעמים רק בתור אידיאה חבוייה וטמונה בלבבות שקשה היה להוציאה מכוח אל הפועל מפני חמת המציק. אבל ציונות זו כמעט שאין רשומה ניכר עתה, ועל מקומה באה הציונות מתוך שנאה, שאינה רואה בעולמה אלא שנאה לבד. הכוח המניע שלה בא לא מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות אלא מהמינים למיניהם ו״הסרת הטבעת״ שלהם. צוררי ישראל שבתקופת דרייפוס היו מחולליה הראשונים, הפוגרומים, המלחמה העולמית, גרבסקי בפולין, היטלר באשכנז ודומיהם הם עורקי החיים שלה. ״מדינת היהודים״ נכתבה תחת השפעת צוררי ישראל בצרפת שחפצו לעשות את דרייפוס בתור שעיר לעזאזל, וכל הצוררים שקמו אחריהם מסייעים – אם מעט ואם הרבה – בהתגשמותה של ״מדינת היהודים״ הנ״ל. ואם מקודם היו השמות ״אהבת ציון״ ו״חיבת ציון״ הנה נשמטו גם ה״אהבה״ וגם ה״חיבה״ ונשארה רק ציונות גרידא, שבזה הודגש אולי שלא במתכוון כי דבר אין לה לציונות החדשה – לא עם האהבה ולא עם החיבה, כי לא מפיהן אנו חיים ואין אנו מקבלים מהן שום יניקה, ולהיפך – פרנסתנו הרוחנית על הקנאה והשנאה.
יסוד היסודות בציונות של שנאה הוא שמלחמת לאומים זה בזה הוא דבר טבעי והכרחי וכך תשאר לעולם, ונוסף על מלחמת לאומים יש גם ״מלחמת מעמדות״ שכל מעמד נלחם בחבירו. הכוח הוא המושל בעולם, והצדק הוא רק עניין שהבטלנים מתגדרים בו, ומי שיש לו הכוח – לו הצדק. ואם רוצים אנו להתקיים בעולם – די לנו שנהיה גם אנחנו לכוח בעולם וכוח כפשוטו, ולא רק כמשמעו. כי גם זהו כלל גדול שהחזק שונא את החלש, ועל כן שונאות אומות העולם אותנו, וממילא כשגם לנו תהיה ארץ יתחשבו גם הן איתנו. לשיטה זו, כל מושג הצדק הוא רק עניין של גומלין: ״שמור לי ואשמור לך״. ואם רוצים אנו שהעולם יתייחס אלינו בצדק – צריכים אנחנו להיות במדרגה שאחרים יכולים לפנות גם אלינו בבקשה של ״שמור לי...״ ובזה בלבד די. ״שנאת עולם לעם עולם״? – לאו דווקא. יותר נכון לגרוס לפי דעתם: ״שנאת עולם לעם גלות״ וממילא, כשלא נהיה עם גלות תפסק השנאה לגמרי. ולא ייאמר עוד כדברי חז״ל: ״׳הר סיני׳ – מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו״, כי השנאה איננה תלוייה כלל בתורה, אך זוהי פשוט שנאת גיבורים לחלשים. והתרופה כאמור שגם אנחנו נהיה לגיבורים. ורגילה היא, ציונות השנאה, להשתמש בכל אופני השנאה המתבלטים נגדנו בכל המקומות, בתור ״תניא דמסייע״ לשיטתה. ועל כן היא מצהירה ומכריזה עליה מסוף העולם ועד סופו, כאילו היא ברכה אומרת על הפורעניות.
הרושם המתקבל מהציונות ממין השני הוא כאילו התייאשנו מכל משא ונפשנו מראשית היותנו בתור אומה שהיתה מיועדת ״לתקן עולם במלכות שדי״ ולהביא לידי ניצחון את יצר הטוב שבאדם על יצר הרע שבקרבו, שבשביל משא נפש זה באנו באש ובמים והקרבנו את הקורבנות הכי קשים. התייאשנו והכרזנו חיסול על כל זה. אין לה לציונות זו אלא מה שעיניה רואות במצב העכשווי, ואף על פי שכל עיקרה של היהדות בנוי על העתיד שעליו לתקן את ההווה, וכל מהותה היא שאיפה לשכלול ולשפור תכונתנו בפרט ותכונת האנושות בכלל, והגענו עד הנה רק מפני ״זה כוחנו לאלוהינו״ לבטל את ה״דיעבד״ מפני ה״לכתחילה״ המקווה – הנה הציונות ממין האחרון עושה מחק על כל זה, ומתחילה הכל מבראשית.
אם מתפלאים לפעמים מדוע הביאה הציונות ממין זה לשאיפה של ״ככל הגויים בית ישראל״ גם בדברים שאינם נוגעים כלל ישר לעצם הציונות אף לשיטתה – הנה באמת אין זו פליאה כלל, כי כל אלו המה דברים מסתעפים מעצם עצמותה, ממקור יניקתה המרכזית שהם אלילי השנאה והאיבה, אלילי המלחמה, אם מלחמת הגזעים או מלחמת המעמדות, והאלילים האלה המה יצורי רוחם של הגויים, שבהכרח הננו נעשים מושפעים מהם בכל.
על ידי זה אבדנו לאט־לאט את אמת המידה ההיסטורית שלנו. נפסק הקשר שקשר אותנו לעבר שלנו. ואם לפעמים ״גדולה הסרת טבעת יותר ממ״ח נביאים וז׳ נביאות״ (מגילה יד, א), אבל לפעמים הסרת טבעת זו משכחת לנו לגמרי את כל דברי הנביאים והנביאות והננו מתחילים הכל מבראשית. הלוא גם ההנחה המוסרית שכל השנאה אלינו היא רק מחמת שהננו בגלות וכשתתבטל הסיבה הזאת ממילא יתבטל המסובב – גם הנחה זו הלוא מופרכת היא, לא רק מתורתנו ומנביאינו – אלא גם מההיסטוריה שלנו. גם בתקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני היינו עם יושב על אדמתו ככל העמים, ובכל זאת כולם קמו נגדנו וכולם ביקשו עלילות עלינו וגם אז מורגשת היתה שנאה מיוחדת נגדנו מלבד השנאה הרגילה שבין אומה לאומה. באמת, רק מעמד הר סיני עשה אותנו לשנואים, כאמור. ובכוונה אמרו: ״סיני״ ולא מתן תורה, להדגיש כי גם אלה שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות, אינם יכולים להשתחרר לגמרי מהשפעת מעמד הר סיני שעמדו עליו אבותיהם. או כדברי חז״ל במקום אחר: למה נקרא אברהם בשם העברי, מפני ״שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר״ (בראשית רבה מב, ח). וגם אם נשב על אדמתנו גם כן לא נהיה בתוך כלל האומות, אלא תמיד נמצא בעבר אחר.
האם יחס הממשלה המנדטורית וחבר הלאומים לישוב היהודי בארץ ישראל שיושב לו ב״בית הלאומי״ שלו, מחד גיסא, ולישוב הערבי שם שאינו יושב כלל ב״בית הלאומי״ שלו, מאידך גיסא – האם היחס הזה אינו מאמת את הפירוש של השם עברי שלנו הנ״ל, ש״כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר״. וזה היה צריך ללמד אותנו בינה, כי אומנם גם כשנזכה ל״בית לאומי״ אמיתי ובמלוא מובן המילה הזאת – גם אז לא יכניסו אותנו לגמרי במחיצתם של כל הלאומים האחרים, ותמיד נשאר ב״עבר אחר״ מהם. קיומנו הלאומי יהיה בטוח אז רק אם נלך בשיטתנו העתיקה, שיטת האהבה, במקום השנאה של כל העולם כולו, שיטת האמונה בניצחון הצדק המוחלט על הרשעות והזדון, מתוך ההכרה שסוף־סוף האלילים כרות יכרתון ובכלל זה גם אלילי הלאומים ואלילי המעמדות.
אלה היו תכסיסי המלחמה שלנו בגלות ואלה צריכים להישאר גם תכסיסי המלחמה שלנו בארץ ישראל. או יותר נכון, שדווקא בארץ ישראל זקוקים אנו לאותם התכסיסים עוד יותר מבגלות. כי כלל גדול הוא ש״אין קטיגור נעשה סניגור״ ו״משורש נחש יצא צפע״ – ומשנאה אי־אפשר שתיוולד אהבה. ואותה הציונות שהורתה ולידתה באה משנאה, אם כי מהשנאה של אחרים אלינו, לא תוכל להביא לידי אהבה גם בינינו לבין עצמנו גופא.
ומכאן אולי מקור השנאה הכבושה השוררת במחננו גופא בין המפלגות השונות שבתוך הציונות בעצמה, שאף על פי שכולן עומדות בשתי רגליהן על בסיס הפרוגרמה הבזילאית, בכל זאת, מה גדולה השנאה המקוללת שביניהן, ובאנו לידי כך עד שכל אחת חושדת בחברתה בכל החשדים שבעולם, כי כאמור – שנאה מולידה שנאה.
בקיצור – עלינו להחזיר שוב את העטרה ליושנה, ובמקום ציונות מתוך שנאה לחזור שוב לציונות מתוך חיבה; עלינו להוסיף שוב אותה מילה שנשמטה מתוך הציונות, השמטת אהבה וחיבה: ״אהבת ציון״ ו״חיבת ציון״.
[לנבוכי התקופה]
