I sent this tshuva to a reform rabbi I know.
Her terse response:
Dear Ally,
Interesting.
My body - my choice.
Regards to your wife Joanne
[Note: My wife's name is NOT Joanne].
סימן שכח
באיסור להפיל עוברין והוא בכלל רציחה
יום שנכפל בו כי טוב לסדר ותחי רוח יעקב התש"מ בנ"י יצו"א.
ישאו הרים וגבעות שלום חיים וברכה וכט"ס אל ראש וראשון שבקדושה מזה בן מזה דזיו לי' כבר בתיא פ"ה ציס"ע ע"ה רבן של ישראל מחותני הגה"ק מוה"ר שמחה בונם אלטר שליט"א האדמו"ר מגור, ירושלים עיה"ק ת"ו.
אחדשגכ"ק שליט"א ביראת הכבוד והוקרה רבה כפי הכבוד הראוי.
את קסתי נתתי בידי לברכו ברכת מז"ט על אשר במלחמת הקודש ומסירת נפשו הטהורה זכה להיות מזכה הרבים ולבטל מעשה רצח בפרהסיא שהתרו הני בריוני ח"ו להפיל ילדים קודם הלידה ר"ל ומעשה שטן הצליחו בעונ"ה לאלפים נפשות שנאבדו מן העולם ע"י החוק הזה ומי יתן לנו תמורתם ואשרי לו למעכג"ק שזכה לקיים מצות לא תעמוד על דם כל הני נפלים ואמרו ז"ל כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא וי"ל לשון נפש אחת מישראל ולא קאמר כל המקיים אדם מישראל וי"ל דקאי אעובר במעי אמו עיין סנהדרין פ"ד ע"ב ואיצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למיכתב כל מכה נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה אין קטן לא כו' ואי כתב רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים אפילו בן שמנה צריכי ע"ש ובתוס' ד"ה ה"א אפילו נפלים ודו"ק. ומבואר דממכה נפש ה"א נפלים בכלל אם לא דאית לן קרא להדיא למעט נפלים ומינה מיהו דנפלים נקראו נפש וא"כ עובר קודם לידה מקרי נפש ולכן קאמר המקיים נפש אחת מישראל היינו אפילו עובר כאלו קיים עולם מלא וכ"ש כל הני שאין קץ לפעולתו וע"ד שנאמר (בראשית) קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ודרשו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) דמו ודם זרעיותיו א"כ במדה טובה דמרובה ממדת פורעניות ודאי דשכר דמו ודם זרעיותיו עד סוף כל הדורות הם בכלל.
ולעצם הדין של הפלת עוברין הנה כבר כתבתי שהיא מעשה רצח ודין רוצח לו ואמנם לפי שראיתי תשובה לידידי הגאון ר' אליעזר וואלדענבערג שליט"א בא"י שכתב למנהל ביה"ח שערי צדק וגם נדפס בחוברת אסיא מס' י"ג שמתיר להפיל עובר לאחר ג' חדשים כשנתברר ע"י בחינת הרופאים שהעובר חולה במחלת תיי-סקס והקדים שם שהריגת עוברין להרבה פוסקים הוא רק דרבנן ואפילו הוא מדאורייתא אינו רק משום גדר בבנינו של עולם אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל והביא ראי' ממהרי"ט סי' צ"ט ומשאילת יעב"ץ ועוד האריך ולפי שלפענ"ד דבריו הם תמוהים מאד אוסיף שנית לברר קצת הא הלכתא.
גרסי' בגמ' סנהדרין נ"ז ע"ב אשכח רב יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד כו' משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין ופרש"י הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כו' היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל ופריך מ"ט דר' ישמעאל דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופרש"י שופך דם האדם באדם שבתוך האדם דמו ישפך ובישראל אינו נהרג על העוברין ועיין רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ד ובמהרש"א בח"א סנהדרין הנ"ל. וי"ל כיון דעובר במעי אמו נקרא אדם אמאי בישראל פטור כיון דאדם הרג מ"ש ישראל מעכו"ם. והתוס' הקשו משום מי איכא עיין גם תוס' חולין דף ל"ג דמי איכא מידי כו' ולדידי קשה פשוט כיון דמקרי אדם, וראיתי ברא"ם עה"ת פ' משפטים עה"פ ולא יהי' אסון שהביא ממכילתא ולא יהי' אסון באשה כו' או אינו אלא ולא יהיה אסון בולדות ת"ל ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש וכתב הרא"ם ז"ל ואי בוולדות לאו נפש תחת נפש הוא דהא מכה היא ומת כתיב עד שיהא בן קיימא הראוי להיות איש ולא הנפלים, והולדות שבמעי אשה כ"ז שלא יצאו לאויר עולם בחזקת נפלים הם שהרי עדיין לא כלו חדשיהם ע"כ, והרמב"ם פ"ב מהל' רוצח כתב ההורג את הגדול כו' משמע דהורג את העובר פטור ושמא משום דכ"ז שלא יצא לאויר העולם יש לחוש בו שמא לא כלו חדשיו ולא הוי ראוי להיות איש והתראת ספק ל"ש התראה עכ"ל הרא"ם ע"ש. נראה דס"ל דטעם הפטור אינו משום דעובר לא הוה ולד ואינו מקרי רוצח על הריגת העובר אלא אדרבה הרי הוא כרוצח ממש אלא משום הת"ס הוא דנפטר ובזה מובן שפיר החילוק בין ישראל לעמים דבעכו"ם כיון דלא בעי התראה ונהרג מפי עד אחד ואפילו ע"פ הודאת עצמו ולכן שפיר נהרג גם בעובר דלא בעי לזה התראה כלל אבל בישראל דבעי התראה שפיר ס"ל דאין נהרגין על העוברין. ועיין כ"מ פ"ב מהל' רוצח דמשמע ג"כ קצת כן.
ונראה לפענ"ד להביא ראי' גדולה לדברינו מגמ' נדה ל"א ע"א תנא המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים ופריך מנא ידע אלא אמר אביי משמש והולך ושומר פתאים ה' ובכתבים (זוהר שמות דף ג') הביאו המג"א א"ח סי' ר"מ סק"ה והמשמש בליל צ' מיום שנתעברה הרי זה שופך דמים שאפשר להמית הולד, וכ"כ בפע"ח שער ט"ז פי"א. והנה מפורש דאפילו משמש כדרכו ואם ינוד הולד הרי זה שופך דמים שמא ימות הולד ואם נימא דלהמית העובר ליכא איסור תורה א"כ מאי שופך דמים איכא הכא ופשוט דאפילו לתי' הגמ' דשומר פתאים ה' לא גרע האיסור של שפיכות דמים אלא דכה"ג הו"ל אנוס וסומך על שומר פתאים ה' כיון דלא ברור הזיקא רק ספק הוא והו"ל ספק ספיקא שמא לאו יום צ' הוא ואפילו הוא יום צ' שמא לא ינוד הולד וכה"ג סמכינן אשומר פתאים וכבר הארכתי במקום אחר מתי אמרינן דסמכינן אשומר פתאים ואימתי לא סמכינן ואמרינן היכי דשכיח הזיקא אין סומכין על הנס והיכי אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע עיין משנה הלכות ח"ד סי' ק"צ וח"ה סי' קמ"ה רל"ב רל"ד רל"ה. עכ"פ מבואר דההורג עובר אפילו בן ג' חדשים הרי זה שופך דמים, ובגמ' יבמות מ"ב ע"א לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו גזרה שמא תעשה עוברה סנדל ופריך אי הכי דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו הכ"נ כו' אלא משום דחסה פרש"י שממעכו בשעת תשמיש דחסה לשון לחץ כו' ופריך אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה חייס עילויה ופריך הכא נמי חייס עילויה ופרש"י שאין אדם מתכוין להרוג נפש ע"כ והנה נמי מפורש דאפילו ממעך עובר בשעת תשמיש הורג נפש הוא ומבואר דההורג עובר הרי הוא בכלל הורג נפש ואפילו רק על ידי תשמיש שבמלאכתו עוסק ואפילו לקיים מצוה כ"ש להרגו ממש בידים דודאי בכלל רוצח גמור הוא. הן אמת דראיתי שדחקו לפרש דברי רש"י שאין כוונתו הורג נפש ממש אלא שיגרא דלישנא אבל לפענ"ד נראין הדברים כפשוטן.
אלא דלפ"ז פשוט דמש"כ התוס' סנהדרין נ"ט וחולין ל"ג דאע"ג דישראל פטור על העוברין מ"מ לא שרי אין הכוונה לא שרי סתם אלא לא שרי והו"ל בכלל הורג נפש אלא שב"ד של מטה אין עונשין עליו אי מטעם הרא"ם דהו"ל הת"ס או מטעמים אחרים אבל הכ"נ דבידי שמים עונשין עליו וא"כ אין חילוק בין ישראל לעכו"ם אלא לענין שב"נ נהרג עליו וישראל אינו נהרג אבל האיסור הוא רובץ על ישראל כמו על העכו"ם והרי הישראל הוא בכלל הורג נפש כעכו"ם.
הגם שבשו"ת בית שלמה ח"מ סי' קל"ב ביאר בדברי התוס' שלהפיל עובר בישראל האיסור הוא כמו שאר איסורי ועברות שבתורה ולא מדין רציחה ע"ש ובשד"ח מע' א' בפאת השדה סי' נ"ב ובדברי מהרי"ט סי' צ"ז לכאורה נראה שהוא מדין חובל וכ"כ בד"ה ח"א סי' נ"ט או מספק פק"נ ע"ש ודו"ק. מ"מ לפמ"ש י"ל סתם משום הורג נשמה.
ובמש"כ מיושבים דברי הגר"א מטשעכענאוו בזכותא דאברהם שכתב ע"ד התוס' סנהדרין וחולין הנ"ל שכתבו דאע"ג דישראל פטור על העוברין מ"מ לא שרי והוסיף הגאון ז"ל וז"ל ואני מוסיף ע"ד שיש אפילו חיוב מיתה לשמים על העוברין דהא לא גרע ממוציא ז"ל שחייב מיתה לשמים ע"ש ולפמ"ש ודאי כן הוא וגדולה מינה דלדעתו ז"ל הוא רק מדין הוז"ל ולדעתנו הרי הוא בכלל הורג נפש גמור וכמ"ש בגמ' דהרי זה שופך דמים אלא דלא נהרג עליו בידי אדם וכנ"ל. והנה בס' יריעות שלמה דף פ"ח הקשה על דעת הגר"א מטשעכענאוו הנ"ל דא"כ יקשה לי' לר' נחוניא בן הקנה אליבא דאביי דס"ל דמבד"ש נמי פוטר מתשלומין מטעם קלבד"מ א"כ איך משכח"ל לדידיה דמשלם דמי ולדות הא קלבד"מ ואין לומר דבשוגג דהא מבואר בתוס' כתובות דף ל' ע"ב דלאביי גם בשוגג רנבה"ק פוטר מתשלומין דחיי"מ ביד"ש ועיין ילקה"ג יו"ד הל' טרפות דף מ"א ע"ב אות י"ב שתי' ע"פ דעת הר"ש פ"ז דתרומות וגם אני בעניותי כתבתי ליישב באופן אחר בספרי משנה הלכות ח"ו סי' ר"ד האמנם כעת נזכרתי מדברי התוס' סנהדרין פ"ד ע"ב ד"ה ה"א אפילו לנפלים שהקשו וז"ל תימא א"כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי"ל דה"א דהכא גזה"כ היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לרבי לעיל ע"ט ונתתה נפש תחת נפש א"נ נהי דהוה מיחייב אנפל לאחר שנולד קודם שנולד לא מיחייב ע"ש ולפ"ז שפיר מיושבת קושית היריעות שלמה. ומיהו שמעינן עוד דאי לאו קרא דממעט נפלים הו"א דנפלים בכלל מכה נפש הוא ונמצא דנפלים נמי נקראו נפש.
ונראה להביא ראי' מדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל פ' מצורע (פט"ו פסוק ט"ז) וז"ל וטעם טומאת שכבת זרע אע"פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת המת כי המקור מושחת והשורש לא יודע אם ישחת זרע או יהי' ממנו ולד נוצר ובזכרי טומאת המת בעזרת הממית והמחיה יתבאר לך הקרי ע"כ ועיין רמב"ן ריש פ' חקת בטעם טומאת המת בנשיקה. הנה ביאר לן הרמב"ן ז"ל נקודה יקרה שטומאת ש"ז היא כטומאת המת שהזרע היוצא ממנו אם לא יוצר ממנו ולד הרי הוא כאלו הרגו ובזה מובן מה שאמרו ז"ל שוחטי ילדים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי (נדה י"ג ע"א) אלא שע"י תשמיש כדרך כל הארץ לא אסרה תורה והבן. ומיהו לדידן מבואר דש"ז מטמא כטעם טומאת המת וא"כ פשוט דקדקו דברי הגר"א מטשעכענאוו דיש כאן איסור משום הש"ז וגדולה מזה והבן.
ועל השלישית אני בא דאיתא בזוהר פ' שמות וז"ל מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא דסתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דילי' אית מאן דקטיל בר נש והאי קטל בנוי תלתא בישין עביד כו' דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא ועל אלין רוחין דקודשא בכיא ווי לההוא בר נש ווי ליה טב ליה דלא יתברי בעלמא זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפרהסיא בפ"ו דאע"ג דגזרה אתגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא אשתכח ביניהון מאן דקטל עובר במעהא דאתתא כ"ש לבתר ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא ע"כ.
והנה מבואר מזוהר הקדוש דההורג עובר במעי אמו כהורג נפש שהרי כתב זכאין אינון ישראל שהיו במצרים בגלות ונשמרו משלשה דברים וחשיב אחד משלשה שאפילו נגזרה גזרה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ואפ"ה לא נמצא אחד ביניהם שהרג עובר במעי אשה וכ"ש אחר שנולד והנה מבואר דלהרוג עובר במעי אשה חשיב לי' בהדיה הריגת אדם וגם מדאמר להרוג במעי אשה וכ"ש לאחר שנולד משמע דדין אחד להם שתרוייהו בכלל הורג נפש הן וז"פ.
וראיתי רבים מספקים בדברי התוס' נדה מ"ד ע"ב שכתבו וא"ת את"ל דמותר להרגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת כו' וי"ל דמ"מ משום פק"נ מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו ונראה לכאורה דלחד תירוצא ס"ל דמותר להרגו עכ"פ כשהוא במעי אמו המתה וכבר האריכו בדבריהם רבותינו האחרונים עיין חו"י ושו"ת מהרי"ט סי' צ"ז וסי' צ"ט ובספרי משנה הלכות ח"ו סי' ר"ד. ולפענ"ד כבר הארכתי בביאור דבריהם ומ"מ נפלה בליבי דבר חדש בס"ד בדברי התוס' והוא דיש לחקור במי שנפל למים עמוקים ואין בידו לצאת משם בשום אופן ובא אדם והרגו שם תחת המים אי חייב ההורגו מיתה או דנימא כיון דממילא הי' מת גברא קטילא קטל ופטור עליו או כגון מי שנפל באש שמיד ישרף וכל שהי' חי עדיין בא אחד והרגו אי מחייב עליו מיתה או לא ולפענ"ד דכה"ג ליכא עליו חיוב מיתה לההורגו ולא נקרא רוצח הגם שאם הי' יכול להצילו ולא הצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך אבל חיוב מיתה של רוצח אין לו כלל ועיין סנהדרין ע"ז ע"ב אמר רבא דחפו לבור וסולם בבור ובא אחר וסלקו ואפילו הוא קדם וסילקו פטור דבעידנא דשדייה יכול לעלות הוא ואמר רבא זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פסקי גירי' ע"ש ומשום סלוק לא מצית לחיוביה דגרמא בעלמא הוא וכ"ש הוא חקירתן היכא דכבר הוא במקום שבודאי ימות בעוד רגע ואחד בא והורגו דלא מקרי רוצח, או יאמר דסוף סוף הרי חי הוא ואסור להורגו.
ונראה דבזה נסתפקו התוס' דמתחלה סברו דהאי תינוק במעי אמו הרי הוא כמונח בקופסא וההורגו חייב ושוב נסתפקו דאת"ל דלא הוי כמונח בקופסא אלא אדרבה כיון שאמו מתה והוא מונח בבטן אמו שבודאי ימות שם אם לא יחתכו הבטן ויוציאוהו א"כ כה"ג ודאי ימות ומותר להרגו בבטן אפילו מתה אמו והאי אפילו קאי דלא הוי כמונח בקופסא אפילו מתה אמו דלא כמו שסברו מתחלה אלא אדרבה הרי הוא מונח במקום צלמות והו"ל כאלו מת ומותר להורגו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה"ר לקרוע בטן האם וע"ז תי' דתרווייהו אמת דאפילו נימא מותר להרגו משום דכבר ודאי ימות מ"מ איכא כאן פק"נ שהרי הוא עובר ומחללין שבת בשביל העוברין נמי כמ"ש רבינו הבה"ג והראשונים דעימי' ולכן אפשר להיות תרווייהו אמת מותר להרגו כיון שהוא כבר כאלו מת בבטן אמו המתה מ"מ פק"נ איכא כאן ומי שיכול להצילו צריך להצילו אלא לענין רציחה מותר להרגו כלומר דאין בו דין רציחה ומיושבים שפיר דברי התוס' וח"ו שהתירו להמית עובר ואדרבה מדכתבו דמותר לחלל שבת בשביל פק"נ א"כ ס"ל דהו"ל דין של חי שמחללין שבת בשבילו והוא בכלל פק"נ ומקרי נפש והאיך מותר להרגו והם תרתי דסתרי אבל לפמ"ש אתי שפיר כנלפענ"ד כעת בדברי התוס' וזה לפענ"ד דבר חדש בס"ד.
נתיב א
ולא אוכל מלעבור מה שראיתי לידי"נ הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א בקונ' לתורה והוראה ח"ז שיצא לפרש דברי התוס' נדה הנ"ל וכתב שהוא ט"ס ובמקום מותר להרגו בבטן צ"ל פטור ההורגו בבטן ע"ש ולפענ"ד מלבד שאין זה נכון שהרי כל הגאונים הראשונים והאחרונים טרחו להבין דברי התוס' כמו החו"י סי' ל"א והגריעב"ץ ועיין בעטרת חכמים להגר"ב טעם א"ע סי' א' דפי' כפשוטם דאפילו איסור ליכא ובשו"ת תורת חסד לובלין א"ע סי' מ"ב אות ה' פי' דאנן לא קיי"ל כרבי ישמעאל דאמר ב"נ נהרג על העוברין ועיין בצפנת פענח ח"א סי' נ"ט ועיין גם בשו"ת אחיעזר ח"ג סוס"י ס"ה דיצא ג"כ לומר כן דלא קיי"ל כרבי ישמעאל גם בהעמק שאלה שאילת קס"ז האריך בדברי התוס' נדה ופשיטא ליה דלדעתם ליכא איסור רציחה וכן הביא בשם שאר פוסקים וא"כ פשוט דכיון דכל הני פוסקים הביאו דברי התוס' כפשוטם ח"ו לומר דט"ס הוא בתוס' מה שלא אמרוהו כל הפוסקים ובר מן דין הג"ה זו אין לו מובן בהמשך דברי התוס' ע"ש.
ורש"י סנהדרין ע"ב ד"ה יצא ראשו באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא החי' פושטת ידה וחותכתו ומוציאו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעין בו להורגו דהוי ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ע"ש. והנה דייק רש"י ז"ל המקשה לילד ומסוכנת דוקא שאמו מסוכנת וגם דייק וניתן להורגו ולהציל את אמו משמע דאי לאו שאמו מסוכנת ולא יכול להציל את אמו אז אסור להורגו מצד עצמו אלא דאעפ"כ לא נקרא נפש עד שיהא בו דין דאין דוחין נפש מפני נפש וא"כ מבואר מדברי רש"י דעובר אסור להרוג אם לא משום סכנת האם.
והרמב"ן נדה מ"ד כתב דהא דתנן וההורגו חייב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם וה"נ אמרינן בסנהדרין האשה שמקשה לילד מביאין סכין יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות והקשה מגמ' ערכין דמביאין סכין ומחללין שבת משום הצלת נפשות ותי' דהתם לאו משום הצלת נפשות אלא התורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה ועיין חידושי הרשב"א שם, ובשו"ת שרידי אש רצה לומר דלהרמב"ן שם נראה דאין איסור מה"ת להרוג את העובר ומ"מ מחללין עליו את השבת והגר"מ פיינשטיין בקונט' הנ"ל הקשה עליו, ואני מצאתי לרבינו הרמב"ן שבת ק"ז ע"ב ד"ה הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו ק"ל דגוזז ותולש כנף מן העוף וכן הנוטל שערו ושפמו ליכא משום עוקר דבר מגדולו ופי' וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב וה"ק אע"ג דהאי עובר לית ביה בדידי' נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו דלא מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דחלש כשותא מהיזמי חייב ה"נ בבע"ח חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא נטילת נשמה מאבר אחד ע"ש ועיין רשב"א שהביאו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכותיו ע"ש והמאירי כתב ודלדל עובר שבמעיה ר"ל שעוקרו ממקומו אעפ"י שלא הוציאו חייב משום עוקר דבר מגדולו ואפילו לא מת שאלו מת הי' חייב משום נטילת נשמה ומ"מ גדולי הדורות מפרשים אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר נטילת נשמה כדכתיב ולא יהי' אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה ע"כ.
והנה נראה לכאורה בזה מחלוקת הראשונים דדעת הרמב"ן והרשב"א וכן נראה דעת הרמב"ם פי"א מה"ש ה"א שחייב על העובר משום נט"נ ועיין ה"ה שם הושיט ידו למעי בהמה כו' ופי' הרמב"ן ז"ל שהוא חייב משום נטילת נשמה וכו' וכן עיקר וזהו דעת רבינו ופרש"י דלדל עקר כשהפילתו ע"י דלדול זה עכ"ל (נראה דהוא דלא כדעת גדולי הדורות דאינו חייב אנטילת נשמה), ולדעת המאירי דמת חייב משום נטילת נשמה משמע לגמרי ולהרמב"ן ורשב"א צ"ל דהגם דלענין שבת חייב משום נטילת נשמה מ"מ לענין רציחה לא מקרי נפש דליחייב מיתה הגם דנטילת נשמה איכא דס"ל מידי דהוה אחובל דהו"ל נמי נטילת נשמה וזה לכאורה מתאים לשיטת מהרי"ט הובא בסמוך ודו"ק. אלא דמ"מ מדברי הרמב"ם שכלל דלדל עובר עם שאר נטילת נשמה שמתו נראה לכאורה דס"ל דהו"ל בכלל נטילת נשמה ממש ודו"ק.
נתיב ב
וכרגע נפל מילתא בליבאי לפמ"ש האריז"ל בשמונה שערים שער רוה"ק תקון ד' לכתוב קמיע לאשה המתקשה לילד הנה האיש הזה גורם להוציא העובר ההוא שלא בזמנו ועי"כ גורם לו או מיתה טרם זמן הראוי לו או בא לידי עניות לפיכך צריך להתענות מ"ה ימים כנגד שם הוי"ה דאלפי"ן שהוא בגימ' אדם ולפי ששפך דם האד"ם שהוא בגי' מ"ד יתענה יום אחד עוד להשלים המנין אדם עכל"ק ועיין דברי תורה (לאדמו"ר ממונקאטש) ח"ג אות ל' ובס' הקנה (קארעץ) בדף מ"ז ע"ב.
ובגמ' מ"ק י"ח ע"א ונדה י"ז תניא שלשה דברים נאמרו בצפרנים הקוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע טעמא מאי שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל הרי דהוי רשע אפילו רק על זריקת צפרנים שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפילו ואלו לא הי' בזה רק דין היזק ממון וליכא איסור א"כ כה"ג דאיכא כמה ס"ס ודאי אין לחוש ולקראו בשביל זה רשע ודו"ק. שוב ראיתי בגהש"ס מו"ק הנ"ל שציין לתוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא וכונתו כיון דהוי רשע א"כ ע"כ בישראל נמי אסור וק"ל.
גם מדברי הרמב"ם שכתב במקשה לילד דמותר לחתוך העובר קודם שהוציא ראשו כדי להציל האם מפני שהוא כרודף אחריה להורגה אבל בלאו הכי הי' אסור להורגו משמע דעיקר ההיתר להרוג התינוק במעי אמו משום שהוא כרודף אבל בלאו הכי אסור להורגו והו"ל רוצח ההורגו בלאו הכי.
נתיב ג
ולולי דמסתפינא נלפענ"ד לומר עוד דבר דהנה אמרו ז"ל עד מ' יום מיא בעלמא הוא עיין יבמות ס"ט ע"ב וא"כ יש לעיין מתי הוא הגבול של הורג עובר ובמ"ש לעיל עכ"פ מבואר דבשלשה חדשים כבר יש לו דין עובר וההורגו בכלל הורג נפש כגמ' נדה הנ"ל דליל צ' הוא שלשה חדשים, אמנם אשר נראה לפמ"ש במקום אחר דההורג נפש מישראל יש בו ב' ענינים של רציחה, א) במה שהורג אדם ברציחת הגוף ועל הגוף הוא הנקרא רוצח ולכן מיד שעשאו טריפה נתחייב עליו בשביל רציחה, ב) על שאבד נשמה מן העוה"ז שהיתה בידה לסגל מצות ומעשים טובים שהי' ראוי זה עוד לקיים. ולכן ההורג את הטריפה פטור מד"א דלאחר שנעשה טריפה כבר אינו בגדר רציחה דכבר נהרג הגוף והו"ל לגבי דין רציחה גברא קטילא קטל ומיהו ההורג את הטריפה חייב בדיני שמים דסוף סוף איבד נשמה זו מן העולם וביטל מצות ומעשים טובים ועיין סנהדרין ע"ח וביד רמ"ה שם וז"ל אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה כגון שיש בו סימני טריפה נראין לעינים שהוא פטור דגברא קטילא קטיל דאפילו נפש כל דהו ליכא אבל היאך קמא דשוייה טריפה מסתברא דחיובא מחייב ע"כ. ומבואר דמי שעשאו לחבירו טריפה הרי הוא חייב עליו מיתה וכן נראה מתוס' סנהדרין ט' ע"ב ד"ה לרצונו. ועוד כמה מקומות. והנה פשוט דאעפ"כ ההורג את הטריפה חייב מיתה ביד"ש וב"ד מכניסין אותו לכיפה וע"כ משום שאבד נשמה מן העולם שהיתה מסוגלת לעשות מצות ומע"ט וכבר הבאתי לרבינו הרדב"ז במצ"ד טעם דבשחיטת חוץ חייב כרת שאפשר שנתגלגלה נשמה בבהמה זו וע"י ששחטה בחוץ גרם לנשמה זאת שלא תתקן וכרתה מן העולם מדה כנגד מדה חייב כרת עליה.
עיין רמב"ם פ"ב מהל' רוצח וש"ה ה"ח ובגמ' סנהדרין ע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור ובס' מלחמת מצוה להתשב"ץ כ' ענין הפטור כבר ביארתיו בהקדמה שאין הכוונה שיהא מותר לעשות הדבר ההוא אך שהוא פטור מדיני אדם אבל אסור וחייב בדיני שמים וכו' ועם כל זה הרי היתה רשות ביד ב"ד להרוג ולהרוג לגדור הדבר גם להכניס לכיפה ולהאכיל לחם שעורים וכו'.
ומעתה י"ל דקודם מ' יום דהגם דהוה מיא בעלמא מ"מ הרי אמרו בגמ' סנהדרין צ"א ע"ב וא"ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א"ל משעת יצירה א"ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי ופרש"י וכי אפשר לחתיכה כו' וה"ה אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטפה מסרחת שוב אינה מולדת כו' ופקודתך שמרה רוחי משעת פקידה נשמר רוחו ע"כ. מבואר דהנשמה נתונה מיד בשעת זריעה וכיון שניתנה הנשמה הו"ל כהורג את הטריפה ולפ"ז הגם שאמרו ביבמות ס"ט ע"ב דעד מ' יום מיא בעלמא הוא היינו דאין לו דין עובר לענין תרומה ואינו חייב עליו נמי מדין הורג אדם שעובר כבר יש לו דין גוף לאחר מ' יום דלאחר מ' יום שהוא כבר מרוקם בבשר יש לו דין עובר לענין לאסרה לאכול בתרומה אבל לענין השחתה אסור מיד משעת הזריעה כיון שכבר נכנסה הנשמה בו בקיצור משעת זריעה עד מ' יום המפיל הולד חייב כהורג את הטריפה ולאחר מ' יום חייב כהורג אדם באדם אלא דפטור ממיתת ב"ד כמ"ש לעיל.
ובזה יש לכוין לשון הרמב"ם פ"ח מה' תרומות ה"ג בת כהן שבא עליה ישראל כו' היתה נשואה לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום ואם הוכר עוברה הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום שכל המ' יום אינו עובר אלא מיא בעלמא הוא חשוב ויש לדייק ששינה מלשון הגמ' שאמרו סתם עד מ' יום מיא בעלמא הוא והרמב"ם הוסיף תיבות שכל המ' יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב וצ"ב ולהנ"ל אתי שפיר דודאי הכי נמי הרי הנשמה נתונה בו משעת פקידה ולא הוה סתם מים בעלמא אלא לענין זה לא חשוב עובר לפסול אמו לתרומה ולדבר זה כמים הוא יחשב אבל לא הוה ליה דין מים לכל דבר לענין להרגו ח"ו. ומצאתי בבית האוצר מערכת א' אות ד' שכתב ג"כ לחלק דעד ארבעים יום הוא נקרא נפש ומארבעים נקרא אדם דשם אדם הוא תואר על הגוף וקודם מ' יום נקרא רק נפש לבד כיון שעדיין לא נתרקם הגוף בבשר וגידין ועצמות ע"ש וכבר הארכתי בזה ובזה מיושב דפעמים נקרא עובר ופעמים נפש דהני תרי מיני נינהו אלא דקצת צ"ע לשון הרמ"ה שהבאתי לעיל.
ובמה שכתבנו נראה לכוין נמי לשון הזוהר שהבאנו לעיל וז"ל מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא איתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא דסתיר בנינא דקב"ה ואומנותא דיליה אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי ולבסוף סיים לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא ולמה כתב בתחלת דבריו ההוא עוברא דמתעברא איתתיה וי"ל דבריש דבריו מיירי באשה שנתעברה ועדיין קודם מ' יום גרם לולד ח"ו לקטל האי חייב משום דסתיר בניינא דקב"ה ולבסוף מיירי שכבר העובר לאחר מ' יום קרי ליה סתם דקטל עוברא ודוק כי קצרתי.
נתיב ד
וידידי תלמיד ישיבתנו הרה"ג מהרז"ל העירני מגמ' מנחות צ"ט ע"ב ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרו תרוייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת כו' ומשמע דהנשמה לא ניתנה עד ארבעים יום וזה דלא כאנטונינוס ודלא כרבי, וכבר ראיתי בבית האוצר הנ"ל שהביא דברי כק"ז בג"א עה"ת דברים פכ"ה פ"ב וז"ל אמנם נראה כי וודאי הי' ראוי ללקות מ' כנגד מ' יום של יצירת הולד וביום האחרון הוא יום המ' מקבל הולד הנשמה ובכל ל"ט הוא בריאת הגוף כו' ע"ש ומשמע דס"ל דהנשמה לא נתנה בו עד מ' יום ולכאורה ראי' לדבריו מגמ' מנחות הנ"ל. וא"כ י"ל דעד ארבעים יום מיא בעלמא כפשוטו. אלא דא"כ לכאורה יהיו דברי גמ' אלו סותרין דברי אנטונינוס ורבי.
ברם לאחר העיון לא קשה מידי ופירוש הדברים דרש"י מנחות הנ"ל פי' נוצרה בארבעים צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל) ע"כ. הנה שפי' דהאי נוצרה לארבעים הכוונה דצורת הולד נוצרה לארבעים ונראה דהרגיש בקושיתנו דלא תקשה דהנשמה נתנה בשעת פקידה ולכן פי' דהאי נוצרה קאי אצורת הולד והדין עמו דהרי הנשמה לאו יצירה היא אלא ניטלת מן הגוף שכל הנשמות שם וניתנת בשעת הזריעה ולא שייך יצירה בנשמה ולכן פי' נוצרה אצורת הולד וכלומר שהנשמה שנתנה בטפה זו ונתעכבה שם בטפה זו עד מ' יום וביום מ' נוצרה בצורת הולד וכל אלו מ' יום נקראו יצירה ומשך מ' יום אלו הנשמה היתה שם קשורה בטפה בלא צורת הולד, והמדייק בלשון הג"א יראה דזה נמי כוונתו שכתב וביום האחרון הוא יום המ' מקבל הולד הנשמה ע"כ ופי' שהנשמה מרחפת שם על יצירה זו הדקה כל מ' יום קשורה על הטפה וביום האחרון שהוא היום המ' כבר מקבל היצירה זו שהוא העובר את הנשמה שהיתה שם מקודם אלא שלא הי' מקום וכח קבלה ביצירה זו קודם מ' שהיתה קלה כמים בעלמא ולכן מיום מ' ואילך כבר נוצרה היצירה שהנשמה נתקבלה בה ועד עכשיו היתה הנשמה קשורה בטיפה וע"ד שאמרו מרחפת ע"פ המים.
ומה מתק בזה לשון רש"י סנהדרין צ"א הנ"ל שכתב ואמר לו אנטונינוס לרבי וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו ג' ימים בלא מלח שאינה מסרחת וה"נ אלו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת ע"כ ע"ש והכוונה דע"כ צריך שהנשמה תהי' קשורה בטיפה זו שלא תסרח עד יום מ' שאז תתלבש הנשמה בצורה זו של העובר וכיון שמשחית טיפה זו אפילו קודם מ' הרי הוא הורג נפש שהוא הנשמה שנתנה בטיפה זו וקשורה בה עד יום מ' וזה לפענ"ד ברור מאד. וממילא פשוט דגם קודם מ' יש בו איסור ח"ו להפיל הולד שהוא ג"כ בכלל רציחה כמו ההורג הטריפה שהורג את הנשמה או להרדב"ז בשחוטי חוץ והכ"נ כן הוא פשוט וברור' אלא דהמשחית קודם מ' יום הו"ל משחית נשמה בלי גוף שהוא כהורג את הטריפה ולאחר מ' יום כמשחית עובר גוף ונשמה ותרוייהו הוי בכלל רוצח אלא דהכא פטור קודם מ' מדין דלא הוי גוף אלא נשמה והוי כהורג את הטריפה וממ' ואילך פטור מטעם הת"ס או מאיזה טעם שיהי' אבל הו"ל בכלל הורג נפש בכל אופן.
ולפמ"ש אתי שפיר דאי נימא דעד מ' יום מיא בעלמא ממש ואינו חייב כלום א"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא המוצז"ל שראוי להזריע חייב מיתה לשמים וכל שאין ראוי להזריע אין חייב עליו א"כ עיקר החיוב משום שראוי להזריע ולאחר שכבר הזריע ועשה פעולת ומעשה הזריעה שכבר נזרעה וגודלת פטור עליה אם משחיתה בתמיה הרי עיקר החיוב של הוצז"ל מהאי טעמא הוא אבל פשוט כמ"ש דעד מ' נמי בכלל משחית הוא וגרע ממוצז"ל ששם הוא משחית רק הזרע שראוי להזריע ולהביא הנשמה והו"ל גורם דאכתי ליכא נשמה והכא כבר איכא נשמה והמשחית הוא מכרית הנשמה מטיפה זו.
ועל ארבעה אשוב לפמ"ש בגמ' סוטה כ"ו ר"מ אומר לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית ובירושלמי הובא בתוס' שם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תשיג גבול עולים אשר גבלו הראשונים ובשדה יתומים אל תבוא וכתב הב"מ בצלעות הבית סי' ה' דתקנה זו של מינקת חבירו דינא הוא מעיקרא ומטעם פיסוק חיות של תינוק דלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו ממי שזכה בפריסת מצודה והכא במצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתם לגרש אם עבר ונשא וכן מצאתי ת"ל במס' סוטה בירושלמי כו' וזה לא שייך אלא במעוברת ודאי ולא בתוך ג' שעדיין לא זכה העובר כלל וכעין זה כתב הח"ס א"ע סי' קמ"ו בביאור דברי המ"ל ובח"ס א"ע ח"ר סי' ל' ל"א ל"ב ל"ג הביא ג"כ דברי הב"מ וכתב דיתומים לאו דוקא אלא ה"ה גרושה וזונה ועיין תוי"ט פאה פ"ה מ"ו ופ"ז מ"ג עה"פ אל תשיג והנה אי עובר במעי אמו מותר להרגו מאי שייך כאן אל תשיג גבול עולים ובשדה יתומים לא יבא ופסקינן חיותי' דתינוק והא מותר להרגו וכ"ש לפסוק חיותי' דליכא הריגה כלל.
ואין להקשות דסוף סוף האיך זכה עובר במה שהוא והא קיי"ל ערכין דף ז' ע"א וב"ב קמ"ב תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ואמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב דווקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא וא"כ אין לעובר שום זכי' ועיין רמב"ם פ"א מהל' נחלות ובטש"ע ח"מ סי' רע"ו ס"ה ברמ"א שם שבוש הוא דאדרבה הרי אמרו שם הטעם דהוא מיית ברישא אבל היכא דלא מת הכי נמי דמנחיל וכ"כ התוס' ב"ב להדיא דהא דאמרינן בפרק המקשה השוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי היינו דוקא כששחטה או הרגה שאז היא מתה תחילה וא"ת א"כ אמאי נקט בן יומו עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכ"כ הרמב"ם פ"א מהל' נחלות ועיין סמ"ע ח"מ הנ"ל ובבאה"ט וא"כ עכ"פ נקטינן העובר שהוא יורש וזוכה ומנחיל ושפיר זכה לעצמו ואחרים אסורים לפסוק חיותו וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מותר להרגו ואסור להפסיק חיותו וגם מדקרא לי' יתום משמע דבכלל גברא הוא.
והנה התוס' סוטה הנ"ל ד"ה מעוברת עצמו או שותה הקשו אמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן פ"ק דערכין דף ז' האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין עד שתלד התם גזירת הכתוב היא ומתו גם שניהם לרבות את הולד אבל הכא נמתין לה ומבואר דאסור להרגו דאי נימא דליכא איסור למה נמתין עד שתלד וראיתי מקשין מדברי התוס' לשאילת יעב"ץ שרצה לחדש דבהרתה לזנונים שלא תלד ממזר מותר להפילו שהרי בר מות היא ממילא והרי הכא נמי מיירי בזינתה דסוטה היא ואפ"ה אמרו למה לא נמתין מלהמיתו. עכ"פ מבואר מדברי התוס' דאסור להרוג העובר ואדרבה נראה עוד מדאמרו בגמ' ערכין הנ"ל ומתו גם שניהם לרבות את הולד משמע דאי לאו הריבוי היינו אומרים שלא להמית הולד הרי מבואר דעל הולד נמי איכא איסור להמיתו מדכתבה תורה ומתו גם שניהם דכמיתת זו כן זו ששניהם דין מיתה להם. ועיין ש"מ ערכין הנ"ל שהקשו ממתני' דאהלות דמשמע כל זמן שלא הוציא את ראשו היה מותר להרגו וכיון שמותר להרגו אמאי מחללין עליו את השבת ותי' משום ספק"נ ומותר להרגו משום דדוחין ספק נפש מפני ודאי נפש ע"ש דלכן מצילין את אמו במיתתו והכי אמרינן בגוסס וכו' מבואר דודאי איכא איסור רק דהוי ספק פק"נ אבל איכא בדליכא פק"נ ודאי הרי ההורגו הוא הרוצח ופשוט.
והנה המהרי"ט בתשובה סי' צ"ז כתב נמי בפשיטות דלהרוג עובר הוא משם ליתא דרציחה וראי' מערכין דף ז' ופ' שביעי דאהלות אשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש משמע דאי לאו משום סכנת האם יש בחיי הולד בית מיחוש והיכי אמרינן בערכין דהורגין את הולד בידים מפני ניוול האם ועוד קשה דהתם גופי' מייתי דמחללין עליו השבת דספק נפשות דוחה את השבת אלמא דספק נפשות חשיב כיון דדוחה את השבת ועוד דאמרינן ב"נ נהרג על העוברין ותי' דיוצא ליהרג שאני כדאמרינן בפ' כיצד מערימין דמשום ניוול דאמו מקדמינן ליה מיתה אי נמי עובר כירך אמו דמי ואשה שמתה שאני שהוא חי ומתה אמו הרי הוא כילוד דלא חשיב אדם שהוא באדם אלא כמי שיצא לאויר העולם וסיים עכ"פ לנפלים דין נפשות לפקוח פלוגתא וספק נפשות להקל להחיותן כל שכן שלא לפגוע בהם ומינה ילפינן דגוים נפלים שלהם איסורא איכא למ"ד הכא בישראל מחללין שבת עליהן. וסיים ומיהו תימא דלא חשיבי נפש ובגוים שרי לגמרי מ"מ להתעסק עמהם שיפילום קעבר אלפני עור לפי שהם מוזהרים אנפלים ע"כ.
אמנם המהרי"ט בסי' צ"ט שנשאל אם מותר להתעסק עם גוי' א' להתעבר או שתפיל אם יש בזה איסור מחמת איבוד נפשות והשיב דלהתעסק עמהם שתתעבר בשכר מותר ושכן בזכרונו שראה בתשובת הרשב"א שהעיד על הרמב"ן ז"ל שנתעסק עם גוי' אחת שתתעבר בשכר, ולהתעסק שתפיל פרי בטנה איבוד נפשות אין כאן דאפילו בישראל נפלים לאו נפש הוא וממון הוא דחייב רחמנא דמי וולדות לבעל ע"ש ודברים אלו סתראי נינהו ממה שכתב בסי' צ"ז וכבר הקשו רבותינו האחרונים סתירת הדברים.
ומה שנלפענ"ד לולי דמסתפינא ליישב דברי המהרי"ט דהנה באמת המהרי"ט ז"ל בתשובה צ"ז בסופו שם סיים ג"כ וז"ל ומיהו תימא דלא חשיבי נפש ובגוים שרי לגמרי מ"מ להתעסק עמהם שיפילום קעבר על לפנ"ע והדברים מתמיהים שהרי בסמוך שם כתב דב"נ נהרג על העוברין והאיך כתב ובגוים שרי לגמרי אי לאו משום לפנ"ע אבל נראה פשוט דהא דקאמר ובגוים שרי לגמרי כלומר דישראל להתעסק לגוי להפיל שרי לגמרי מדין נפש דרק בעובר ישראל הוא בדין ספק"נ להחמיר אבל בעובר עכו"ם מותר לו לישראל להפילו ואין בו איסור מדין הורג נפש אלא משום לפנ"ע לא תתן מכשול וזה לפענ"ד ברור בס"ד והנה סיים שם אם לא שיש שם רופאים אחרים שיאמרו להם דלא קעבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא כדאמרינן התם ע"כ. מבואר דס"ל דאפילו לפנ"ע ליכא אלא היכא דליכא שם רופאים אחרים שיכולה הגוי' לומר להם להפיל אבל אם יש שם רופאים אחרים אז מותר לגמרי לישראל להתעסק עם הגוים שיפילו.
אבל כי כן נלפענ"ד ליכא סתירה בדברי המהרי"ט דבסי' צ"ט השאלה היתה בגוי' אי מותר להפילה וכתב אי יש בדבר איסור מחמת איבוד נפשות דוקא למעיין שם וז"ל וששאלתם אם מותר להתעסק כו' עם גוי' או להתעבר או שתפיל אם יש בדבר משום איבוד נפשות שהם גוים הרי התנה בפירוש משום איבוד נפשות ושהם גוים וע"ז השיב דלהוליד ליכא איסור כרשב"א ורמב"ן ולהתעסק להפיל בגוים נמי ליכא איסור דלא מקרי נפש וע"ז הביא כמה ראיות דעובר לא מקרי נפש וממילא לגבי עכו"ם ליכא איסור לשיטתו כלומר שישראל יפיל ולד גוי' ואזיל לשיטתו ממש מתשו' צ"ז דבעכו"ם שרי דלאו נפש הוא וז"ב מאד בס"ד.
אלא שהוסיף שם המהרי"ט ז"ל דאפילו לישראל נפלים לאו נפש הוא כלומר דהרי בתשובה דלעיל הביא מחלוקת בזה אי נפל בכלל נפש שסיים וז"ל הרי דדבר זה אכתי לנפלים דין נפשות לפקוח פלוגתא הוא וספק נפשות להקל להחיותן כל שכן שלא לפגוע בהם ומינה ילפינן לנפלים דגוים דלמאן דאמר הכא מחללין עליהם שבת בדידהו מיהת איסורא איכא ע"כ. וכוונתו כיון דהוא מחלוקת אי נפל בכלל נפש הוא ולכן הכריע דכיון דספק נפשות להקל להחיותן היינו דמחללין שבת להחיותן משום ספק נפשות כ"ש שלא לפגוע בהם כלומר להרגן דודאי הו"ל ספק נפשות להחמיר ואסור להורגן דהו"ל ספק נפשות וספק רוצח וכיון דעלתה לו כך לפ"ז אם נחזיק בשיטה זו דנפלים הו"ל ספק נפשות א"כ בעכו"ם נמי איכא איסורא לישראל להרוג נפל עכו"ם משום ספק נפשות וזה שכתב בדידהו מיהת איסורא איכא. ושוב תמה על זה דבעכו"ם כיון דלא חשיבי נפש היל"ל ליזל לקולא דבגוים שרי לגמרי מדין ספק כיון דלא מקרי נפש והכריע לעצמו דהגם דלגבי ישראל הכריע לאיסור מכח ספק נפשות להחמיר אבל בעכו"ם הכריע דשרי לגמרי וז"פ וברור מאד. אמנם בתשובה צ"ט שם הוסיף כיון דכל עיקר מה שהכריע בסי' צ"ז לאיסור הוא מכח ספק נפשות להקל להחיותן ולהחמיר ליגע בהם א"כ היכא דהאם צריכה לה אזלינן להיפוך לפי דעת השיטות השניות אפילו בישראל נפלים לאו נפש הוא וכמ"ש לעיל בתשובה צ"ז אלא שאפ"ה הכריע לאיסור מכח ספק פק"נ אבל היכא דהוא משום צורך אמו אז הכריע כה"ג כהשיטות דלא מקרי נפש ולצורך נראה לי' שמותר להתעסק עמהם שתפלנה כיון דרפואת אמו הוא.
בקיצור היסוד שיסד המהרי"ט הוא דנפל ספיקא דדינא הוא אי מקרי נפש אי לא וספק פק"נ הוא ולגבי ישראל אזיל בספק"נ להחמיר שלא ליגע בו ח"ו שמא יהי' רוצח גמור וזה כל שבאנו להפיל ולד בסתם, על לא דבר' אבל היכא דגורם מחלה להאם ואמו צריכה לרפואה אז מספיקא לא מחמרינן עליה בשביל ספיקו של הולד כיון דרפואת אמו הוא אז לא משגחינן בספיקו של הולד אבל בעכו"ם שלעולם ס"ל דלאו נפש הוא ולא אזלינן לחומרא ולעולם שרי וא"כ בגוי' מותר אפילו לכתחילה להתעסק עמהם להפיל אלא שצ"ע דלא הוי בכלל לפנ"ע שכתב לעיל וצ"ל דמיירי שיש רופאים אחרים, או שכאן לא דיבר מענין לפנ"ע אלא מדין איבוד נפשות שהם גוים וכמו שהביא בשאלה וז"ב מאד.
נתיב ה
וראיתי לידי"נ מרן הגאון הצדיק פוסק הדור מוה"ר משה פיינשטיין שליט"א בקונט' לתורה והוראה חוברת ז' שיצא לחלוק על דברי מהרי"ט והביא סתירת התשובות וכתב שהתשובה בסי' צ"ט מזוייפת היא ואיזה זייפן הכניס בתשו' מהרי"ט והאריך שם בדף 15 לסתור דברי מהרי"ט השניות ולפמ"ש לפענ"ד צדקו דברי המהרי"ט והם מרועה אחד ניתנו והדברים ראויים למי שאמרם. אלא שראיתי שם דבר אחד מה שרציתי להעיר עליו שכתב מרן הגר"מ וז"ל שלכן מה שהביא שם מתשובת הרשב"א שהרמב"ן התעסק עם נכרית אחת להפיל עוברה, ניחא מה שאנחנו אין מוצאין אותה בתשובות הרשב"א, וראיתי בתשובת הגרא"י אונטערמאן ז"ל הנדפסת בנועם חלק ששי שגם הוא חפש ולא מצא בתשובות הרשב"א דבר שכיון שהוא ממזייף אחד כתב גם זה לשקר ולהטעות ולא נצטרך לומר שתשובה זו ראה אותה בכת"י ולא בדפוס, אבל אם תשובה זו אמת נראה לי נכון מש"כ הגרא"י אונטערמאן שם דהיה זה קודם ארבעים יום וחמור ישראל מב"נ קודם ארבעים יום שאף שלישראל אסור דהרי בר"ן יומא פ"ב הובא ברמב"ן בשם בה"ג שמחללין שבת בשביל סכנת ולד לחודיה אף בפחות מארבעים יום שא"כ ודאי שאסור להפילו כדכתבתי לעיל שלא היה שייך להתיר חלול שבת אם היה מותר להפילו וכדכתב כן גם החו"י דלומר מותר להרגו ומותר לחלל שבת אין לו שחר (ועיין גם ש"מ ערכין ז' שכתב גם כן) מ"מ לבן נח מותר קודם ארבעים מטעם דלישראל איכא איסור גם בשביל מה שיהיה מזה נפש ובבן נח ליכא האיסור אלא כשהוא עתה נפש קצת שאין זה אלא לאחר ארבעים יום. אבל יש לפקפק בזה דמאחר דכל האיסור בישראל בעוברין הוא ממה שנאסר לבני נח מכללא דמי איכא מידי וכיון שלב"נ מותר משום דכתיב האיסור בלשון שופך דם האדם באדם דמו ישפך שנצטרך לפרש שאדם לא מקרי אלא אחר ארבעים יום כדכתב הגרא"י אונטערמאן בתשובתו א"כ מנלן לאסור בישראל גם בפחות שאף שאיכא טעמא מ"מ הא אין לנו לאסור בעצמו, אך שנאסר בישראל גם בישראל אף שהוא מצד הכללא דמי איכא מידי שייך שיהי הטעם האיסור משני טעמים למאי דסברי התוס' חולין דף ל"ג באיסור אבמה"ח לב"נ שהוא בטמאות ואף לר"מ משום דאף שהוא מטעם אחר נמי הוא כהכללא שא"כ שייך שלישראל אחר שידעינן מזה שנאסר לב"נ דגם לישראל שיהי' מטעם אחר וכ"ש ששייך שלישראל יהיה שני טעמים, שלכן אם הוא אמת כהתשובה שהובא שם שהתעסק להפיל עובר שבמעי נכרית הוא בפחות מארבעים יום כסברת הגרא"י אונטערמאן וצ"ע לדינא עכל"ה.
ולפענ"ד לאחר בקשת סליחת הגאון שליט"א אין כאן סתירה בין התשובות ולאו שטרא זייפא הוא אלא תורת משה אמת תרוייהו תשובות מרועה אחד ניתנו ומר בר רב אשי חתים עלה כמ"ש שעל תרוייהו חתם עצמו הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה אלא מה שאני מוסיף כאן מה שתמה מתשובת הרמב"ן והרשב"א שהיא ג"כ תשובה מזוייפת ח"ו לומר כן אבל האמת שתשובת הרשב"א אמיתית היא מובא בא"ח יו"ד חלק שני הל' ע"ז דף 229 וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בתשובה רופא ישראל מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה והוי כמילדת דמותר משום איבה וכן העידו על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא עצמו כן, והובאו דבריו בב"ה יו"ד סי' קנ"ד והוסיף הב"ה וז"ל אני מצאתי כתוב שכ' לו הר"ר יונה על מעשה זה תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק עכ"ל הנה מבואר שזה הוא תשובת הרשב"א שהעיד על הרמב"ן ז"ל שנתעסק עם גויה להתעבר ולאו זייפא הוא ח"ו ובשו"ת הרשב"א ח"א שלפנינו חסר תשובה זו מכח הצענזורא וז"ש המהרי"ט וז"ל וזכורני שראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה שהעיד על הרמב"ן ז"ל שנתעסק עם גויה אחת שתתעבר בשכר, אמנם מה שהוסיף המהרי"ט ז"ל שם וז"ל ולהתעסק עמה שתפיל פרי בטנה איבוד נפשות אין כאן וכו' זה כבר אינו מתשובת הרשב"א הנ"ל אלא המהרי"ט חוזר על דבריו הראשונים שהרי שתי שאלות שאלוהו אחת אם מותר להתעסק עמה להתעבר והשנית אם מותר להתעסק עמה להפיל ועל שאלה הראשונה כתב דמותר וסיים בתשובת הרשב"א בשם הרמב"ן ושוב השיב על שאלה שניה והתחיל ולהתעסק עמה שתפיל פרי בטנה כו' הוא שאלה שניה ואין זה המשך מתשובת הרשב"א הנ"ל אלא הי' צריך לעשות נקודה קודם ולהתעסק עמה שתפיל פרי בטנה וזה פשוט ואז אתי שפיר הכל וכנראה דבזה שגה ג"כ הגרא"י אונטערמאן ז"ל אשר הביאו הגרמ"פ שליט"א ואין לי הנועם הששי לעיין שם בדבריו עכ"פ לעניננו פשוט דצדקו דברי המהרי"ט ואין כאן זיוף לא מצד תשובת הרשב"א ולא מצד תשובותיו ואין כאן סתירה בדבריו כלל לפענ"ד אלא הכל יבא בשלום ופלא אהני תרי גאוני ששגגו כל כך בדברי רבינו הגדול המהרי"ט ועשאוהו כטועה ומזוייף ח"ו והם לפענ"ד דברים פשוטים כמ"ש.
אלא דלפ"ז ליכא שום ראי' וחילוק מה שרצה הגרמ"פ לחלק וכן הגרא"י אונטערמאן דהי' זה קודם ארבעים ולחלק בב"נ בין קודם ארבעים לאחר ארבעים ולאחר ארבעים חמור ב"נ מישראל וקודם ארבעים חמור ישראל מב"נ והם דברים מוקשי הבנה שיהיו תרי הפכים בנושא אחד וגם בגמ' לא מחלק בב"נ בין קודם ארבעים לאחר ארבעים כלל, אלא די"ל דכיון דאמרו ב"נ נהרג על העוברין וקודם מ' אכתי לא מקרי עובר ומ"מ לא צריך לזה וכמ"ש בס"ד, דהאי ולהתעסק הם דברי מהרי"ט ולא דברי הרשב"א כלל והמהרי"ט לשיטתי' דס"ל דבעכו"ם לגבי ישראל ליכא איסור להפיל כלומר שישראל יפיל לנכרית ולזה קאמר דמותר להתעסק אבל הנכרי בעצמו מודה דאסור לעולם וחייב עליו דלא מצינו למהרי"ט שיחלק בנכרי בין קודם מ' לאחר מ' כנלפענ"ד.
ומיהו להלכה צדקו דברי הגרמ"פ שליט"א בנדון הולדות שלפי דעת הרופאים לא יחיו שנים רבות אשר נולדים במחלה תיי-סקס ר"ל שאפילו שנודע ע"י הבדיקות בעובר שאפשר עתה להעמיד אם יהי' הולד כזה אסור להרגו כיון דליכא סכנה להאם והולד אסור להרגו כל שהוא ולד, מלבד שההפלה בעצם היא סכנה להאם וכמ"ש כבר במקום אחר ראי' מגמ' שבת ל"ב אהא דאמרו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן רב פפא אמר אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי ופרש"י אבב בזיוני במקום שיש הפסד ועוני לא אחי ולא מרחמי כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה ע"כ ע"ש והארכתי דכל לידה סכנה הוא אלא דהתם כיון דמקיימת בזה מצות פ"ו שומר מצוה לא ידע דבר רע וזכות המצוה מגין עליה אבל להפיל ח"ו הוא רק סכנה בלא מצוה ומי ימליץ וילמד זכות עליה, אבל בר מן דין אסור להפיל הולד שהרי אסור להרגו מצד עצמו ואפילו לפי שיטת מהרי"ט שמיקל בסכנה לאמו ואפילו אין הסכנה מבוררת אבל מ"מ כה"ג דליכא שום סכנה לאמו ודאי הרי זה בכלל רוצח ואין נפ"מ בין עובר לעובר כיון שהיסוד שעובר בעצם הוא האיסור וז"פ. ועיין משנה הלכות ח"ה סי' רל"ג מה שהארכתי קצת בדברי החו"י המפורסמים בזה והשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג התמוהין.
נתיב ו
ואשר נלפענ"ד לולי דמסתפינא לחדש דבר חדש דבישראל פטור על העוברין דלא מקרי נפש ועכו"ם דחייב משום דשופך דם האדם מקרי ונפש לא מקרי לפמ"ש בספר הקנה (קארעץ) שכל דבריו נתגלו לו מפי אליהו זכור לטוב וכתב בדף מ"ז ע"ב וז"ל וצ"ל כי באותו רגע שהאשה יולדת מלמטה הנשמה נשלמת למעלה ומשתלחת מן המלכות אל פני אדם ובעת שהנשמה משתלחת היא משתלחת לאחד מי"ב שבטים ותסובב על שם י"ב משם תקבל כל העתידות לבא עליו ולפיכך ראוי לך לדעת מהו שאמרו חז"ל שנוטל המלאך הזרע בידו והולך לפני השם ואומר לו ולד זה מה תהא עליו עני או עשיר גבור או חלש ואלו צדיק ורשע לא קאמר וכו' ע"ש.
והנראה מזה כי רק באותה רגע שהאשה יולדת מלמטה הנשמה נשלמת מלמעלה ומשתלחת מן המלכות אל פני אדם ולא קודם לכן וצ"ל דהא נשמה היא נשמת ישראל קדישא שיצאה מן הגוף שאין להם לעכו"ם אבל נשמת החיים הוא ניתן משעת פקידה כמו שאמר אנטונינוס לרבי דאל"כ תקשה ליה מן הגמ' הנ"ל דאמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייע ליה וז"פ ועיין תוס' ע"ז דף ה' ד"ה אין בן דוד בא דנשמות של ישראל ושל עובדי כוכבים אינם בגוף אחד ולפ"ז י"ל טעם פשוט למה ב"נ נהרג על עוברין דלב"נ החיוב רציחה הוא על האדם וכל שניתן בו חיות נפש בהמית משעת פקידה כבר הוא ראוי להיות אדם וחייב עליו אבל בישראל בעי נפש אדם ואותו נפש אינו באה רק ברגע שהאשה יולדת מלמטה ועד התם לא נקרא רק אדם ולכן ב"נ נהרג עליו וישראל לא נהרג על העוברין דלא מקרי נפש עד שתקבל הנשמה בשעת לידה וקודם לידה הו"ל דינו כישראל שהרג את העכו"ם דעכו"ם מקרי רוצח ולא ישראל. והרי אפילו ישראל שהורג עכו"ם אינו נהרג עליו והכ"נ בעובר שהוא כן. ויש להאריך בזה אמנם הוא דבר חדש.
ולפי טעם זה יש ליישב קושית הפוסקים למה בשיצא ראשו קיי"ל דאין דוחין נפש מפני נפש וקודם לזה אמרינן דחייה קודמין לחייו, גם מדקרי ליה קודמין לחייו משמע דחיים קרי ליה ואמאי חייה קודמין ובפרט אם יהי' הולד זכר עיין שלהי הוריות האיש קודם לאשה ועיין ס"ח סי' תרע"א יותר עון ההורג בחור ממי שהורג זקן וזקנה אמנם לפמ"ש אתי שפיר דכל שהוא קודם הלידה הרי אין לו נשמת ישראל הקדושה שבאה אליו אחר הלידה או בשעת לידה רק נשמת חיים וע"ז רק ב"נ נהרג ולא ישראל ולכן מיד שיצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש.
ועיין גיטין כ"א ע"ב בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה ופרש"י דשייך במצוות ואינו רשאי לחבול בו וכו' מבואר דמטעם דשייך במצות אסור לחבול בו ובעכו"ם כה"ג הי' שרי ובעובר ישראל נמי צ"ל כעין זה דבעובר אכתי לא שייך במצות ולא הוי רק בגדר האדם באדם בלא מצות אלא שמ"מ יש בו איסור של האדם באדם ולא נפש. שוב נתיישבתי בדיוק לשון בעל הקנה שכתב הנשמה נשלמת וא"כ פירושו שכבר אותה נשמה ניתנה בולד אלא שלא נשלמה בכל ההשלמה שצריך לה ולפ"ז ליכא לחדש ככל מה שכתבתי אלא הדברים כפשוטן ומה שישראל פטור צ"ל הטעמים שכבר נאמרו או משום שאכתי לא נשלמה לגמרי והו"ל כעין חצי שיעור ובעכו"ם חייב ובישראל פטור ודו"ק היטב ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.
בקיצור העולה לדידן דלהפיל אשה מהריונה מיד אחר שנקלט הזרע הרי הוא איסור גמור של רציחה בין לישראל ובין לעכו"ם אלא שהב"נ נהרג על העוברין ובישראל פטור הוא או דהו"ל הת"ס או משום דכל שלא יצא לעולם אכתי לא הוה ליה חזקת חיים יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל פשוט דזה רק לענין מיתת ב"ד אבל לענין איסור הו"ל דין הורג כמבואר בש"ס ובזוהר הקדוש ובפוסקים וח"ו להקל בזה אפילו זיז כ"ש. ובעונ"ה נתקלקלו הדורות והרי בזמן שביהמ"ק קיים אם הי' רוצח בעדים והתראה והביאוהו לב"ד ואפ"ה לא היו יכולין לדונו אלא בסנהדרין של כ"ג ושפטו העדה והצילו העדה וכהיום כל אחד נוטל בידו לפסוק בדיני נפשות להרוג נפשות ח"ו או להחיות בלי שום אחריות כלל וכלל והרי הוא ח"ו בכלל רוצח ממש ומ"ש נפשות אלו מאלו לענין נפש מי הוא זה אשר בידו לפסוק מיתה לנפש מישראל, ואפילו הוא עובר, והגם שבמקום סכנה לאם התירו האמנם דבר זה כבר או משום דין רודף שנוהג גם בזה"ז וכמ"ש הרמב"ם ז"ל או משום חיי האם שהאם בסכנה והו"ל דוחין ספק מפני ודאי במקום שבלאו הכי ממילא תרוייהו ימותו אבל שלא במקום סכנה חס מלהזכיר.
נתיב ז
ולא אוכל להתעלם מה שעל לבי ע"ד שנאמר משלי י"ב כ"ה דאגה בלב איש ישחנה ואמרו בגמ' יומא ע"ה אל תקרי ישחנה אלא ישיחנה לאחרים ואומר אני אבל אשמים אנחנו על העון הפלילי הזה ומאין יצא להם להרשעים להתיר רציחה בפרהסיא האמנם כבר הגידו לנו מגידי אמת צדיקים מדורות שלפנינו שאם בן תורה אחד מתרשל בנט"י בביה"מ או בכיוצא בזה הרי זה פועל ועושה רושם אשר ח"ו רשע מעבר לים מחלל שבת או כיוצא בזה בעבירה גדולה והנה בזמנים אחרונים ראה ראינו אשר במחנה השכינה בני תורה ויראי ה' תלמידים וחסידים ואפילו רבנים וראשי ישיבות התחילו לחפש אחר התירים שאינם התירים ולהקל ביסוד היסודות מצות פ"ו בתירוצים שונים פעם תירוץ מחמת חולשת הדורות, והשני מחמת רבוי הבנים שעי"ז לא יוכלו להחזיקם ולגדלם כראוי להם והשלישי מיט א פרומען יצה"ר שאם יהי' לו הרבה בנים לא יוכל ללמוד תורה שאשתו היא המביאה הפרנסה ויצטרך לבטל מלימוד התורה וכ"ש לאחר שכבר קיימו פ"ו בבן ובת מדאורייתא ואין עליהם עוד חיוב דאורייתא. ורביעי כי לאהבת אשתו רוצה לחסוך אותה מצער הריון ולידה וצער גידול בנים שאין לה כח לכל זה. ומצאו להם לזה רבנים מקילים אשר מקלם יגיד להם ועל כל דבר בשאלת פיו אומר הן וככה אח"כ אנשים אלו משחיתים זרע לבטלה וגורמין לבטל המצוה והרי אמרו ז"ל שוחטי ילדים אל תקרא שוחטי אלא סוחטי ילדים וא"כ כיון שח"ו שבן תורה או איש ירא אלקים מיקל לעצמו בזה ח"ו הגם שהוא דרך אישות מ"מ עושה איסור אח"כ גורם שהחפשים בעונ"ה מתירין לגמרי כי הם אינם מבינים להבחין בין איסור לאיסור וע"ד שהבאנו לעיל ולכן לפענ"ד ההפקרות בעניני אישות אשר התירו ח"ו לעכב הריון בטענות כוזביות הוא אשר הביא שהחפשים כבר החליטו ר"ל להאפשרות כזה של רציחה.
ובספרי משנה הלכות ח"ה סי' ר"י הארכתי בס"ד לבטל טענת המשחיתים האלו, א) טענת הללו שכבר קיימו מצות פ"ו מה"ת הרי גמ' מפורשת היא ביבמות ס"א ע"ב בבקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידיך ודרשו ז"ל דחייב לישא אשה בת בנים אפילו בזקנותו כל שבידו להוליד בנים בלי שום חולק עיין א"ע סי' א' ס"ח ומצוה זו מ"ע דרבנן היא אלא שנחלקו אי חייב למכור ס"ת בשביל מצוה זו עיין בי"ש שם ולדעת קצת פוסקים אפילו דמצות של בערב היא דרבנן מ"מ לענין חיוב הוא אבל אם קיים המצוה והוליד בנים קיים בהם מ"ע דאורייתא הגם שכבר יש לו בן ובת עיין אמרי דוד על תרי"ג, ב) גם הא טענתא דמשום פרנסה ובשביל פרנסה ממעט בבנים ח"ו אין כדאי לטפל בה והקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל מקרני ראמים ועד ביצי כנים ולהדיא מבואר בס"ח אל יחשוב צדיק כשהוא עני אם אבא על אשתי שתתעבר ממני ואנא אקח לפרנסה זה מחוסרי אמנה כל מי שחושב כי הקב"ה מזמין בדדי האשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו וכו' ע"ש סי' תקי"ט וסי' תק"כ.
ומה שטוענים משום צער האשה הנה פשוט שאין לנו להיות רחמנים יותר מהקב"ה והוא הוא האב הרחמן האמיתי והגם כי ודאי חייב אדם לחוס על אשתו שהיא כגופו ועל צערה אבל ח"ו שבשביל זה לעבור על איסורים שהם ח"ו בכלל מיתה בידי שמים ואם תצטער האשה להתענות ביוה"כ נתיר לה לאכול שלא תצטער ואם תצטער על איזה דבר בשבת נתיר לה לחלל שבת שלא תצטער וכדומה לזה חס מלהזכיר דברים אלו ובאמת כי רואים כמה נשים שמתרעמות על צער גידול בניהם אשר בו בעת הם הולכים לעבודה לכל היום או להיות מורה עם ילדים זרים כל היום, והולכים לחתונות ורוקדים ונעורים רוב הלילה ואין מתאוננים על זה רק שאם לפעמים בנה מתעורר בלילה והיא צריכה להשתיקו זה כבר אין ביכולתה לסבול וכשצריכה לקום בלילה ולשתק בניה זהו צער גדול לה והארכתי שם בס"ד בגודל האיסור לעכב ההריון אשר בעונ"ה הוא מעשה ער ואונן וכל הצרות ר"ל באים בשביל זה. ואשרי לו למי שיכול לתקן העול הזה.
ובזה הנני חוזר על הראשונות ואבקש סליחה ממעכג"ק מחותני אדמו"ר מרן שליט"א על שהטרחתיו במכתבי זה כי לא מרמות רוחי כתבתי אלא מחמת אהבה וידידות יתירה הרגשתי לכתוב מכתב ברכה למעכג"ק על אשר אזר מתניו ולחם בכל כחו נגד החוק המאוס הזה ובזכות אבותיו הקדושים (עיין ברכות י' ע"ב) א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה כו' משמים זיכוהו במצוה גדולה כזו, וי"ר שיזכה עוד להרבות בקדושה וטהרה ולנהל עדתו עדת קודש עדי יבא ינון ולו יקהת עמים מחותנו אוהבו מוקירו ומכבדו בכל הכבוד אסקופה הנדרסת תחת כפות רגלי חכמים ותלמידיהם קשור באהבתו בלב ונפש
מנשה בן רחל לאה
