ר' נ.א.
"על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים".
בימים האחרונים עלה לי פירוש חדש למשפט זה (אם כי אני מודה שהוא לא ממש ה"פשט").
יש לנו חובה לדעת מה קורה סביבנו.
הבנת המאורעות בזמן אמת אינה רק סיפוק יצר הסקרנות, אלא יש בכוחה לעצב את המציאות, כי במדינה דמוקרטית לציבור יש אמירה, יש לו השפעה רבה, ולכן הציבור הזה צריך לדאוג להיות מעודכן (באנגלית יש לכך מילה מדויקת יותר: informed).
אולי זה נשמע לחלקכם מובן מאליו, אבל יש תתי־חברות שבהן פשוט לא רוצים לדעת. (ואולי מדויק יותר לומר שבכל תת־חברה יש נושאים מסוימים שביחס אליהם מעדיפים לא לדעת.)
חוסר האמון בכלי התקשורת לסוגיהם הפך להיות כל כך עמוק, עד שפשוט מעדיפים לחטוא ב"לא יודעים".
טוב, אני מקווה שבזמננו כבר לא צריך להסביר שצריכת תקשורת בלי להכיר את ההטיות השונות ואת האג'נדות היא נאיביות, אבל הינזרות מוחלטת אינה הפתרון, אלא יש לעודד צריכה ביקורתית. ובוודאי שאין להסתפק בקבלת מידע רק ממקור אחד, שקרוב לרוחך, כי הוא כנראה מוטה.
ומילא אם האנשים הללו, שלא דואגים להתעדכן ולהבין מה קורה סביבם, לא היו מביעים שום דעה בענייני השעה, אבל טבע האדם הוא דווקא כן להביע דעה ולהתערב במציאות, וזה החטא המשלים, ב"יודעים" – כשאנשים שלא למדו את החומר, אנשים שבחרו לא לדעת, מציגים את עצמם כיודעים.
**
התעוררתי לעניין זה בשבוע שעבר, בו ציינו 22 שנה לפיגועי ה-9/11. צפיתי בריאיון עם וולטר קרונקייט, שהיה "מר טלוויזיה" בארה"ב, איש תקשורת אמין ושקול. הוא שבישר לאומה האמריקאית בקול שבור אך סמכותי על הירצחו של הנשיא קנדי, ועל עוד שלל אירועים היסטוריים, בזמן אמת וביושר.
הריאיון עמו נערך זמן מה אחרי הפיגועים, כשארה"ב שקלה כיצד להגיב, ורוחות מלחמה היו באוויר. במסגרת זה הייתה אווירה של סודיות סביב התוכניות שהתגבשו. קרונקייט, שהיה פטריוט ואחראי, הכיר בחשיבות שמירת הסודיות, אך הוא טען בתוקף שיש דרך לעשות זאת ועדיין לדאוג שהציבור יהיה informed, ושזו לא רק זכות הציבור לדעת אלא גם חובתו. כדי לתמוך בדבריו, הוא הביא דוגמה שצריכה להיות קרובה ללבנו כיהודים:
"כששחררנו את מחנות ההשמדה והריכוז בגרמניה, הביאו לשם את התושבים מן העיירות הסמוכות, גרמנים יפי־תואר, והם התייפחו מבכי כשהם ראו את המחזות, הם לא ידעו מה מתרחש שם מאחורי החומות הללו. אני מאמין שחלקם באמת לא ידעו, אולי רבים מהם לא ידעו."
בשלב הזה היה נשמע לי שקרונקייט מבקש לסנגר על הציבור הגרמני הרחב, שלא היה שותף בפועל לזוועות שמדינתם ביצעה, אך אז הוא המשיך ואמר בתקיפות:
"אבל הם היו אשמים בדיוק באותה מידה כמו הנאצים עצמם על מה שקרה!"
מדוע?
"כי הם מחאו כפיים כשהיטלר סגר להם את העיתונים ואת הרדיו, והם אמרו 'אנחנו לא צריכים לדעת, אנחנו סומכים על הממשלה שלנו'. הם נעשו אשמים כשהם עשו זאת. אנחנו מוכרחים לדעת, זאת חובתנו!"
**
חשוב לזכור שיש אנשים שנוח להם שלא נדע, כגון אנשים שנגועים בשחיתות או עברייני מין. הרבה פעמים ראיתי שנעשה מאמץ מכוון מצדם שלא נדע, שלא נשאל את השאלות המתבקשות.
אז זה נכון שצריכת תקשורת היא מאתגרת בהיבטים כגון שמירת הלשון, צניעות וסתם היגררות לבטלנות וצריכת־יתר, אבל הפתרון אינו לעצום עיניים ולא לדעת, כי הדברים הגרועים ביותר מתרחשים בחשיכה.
