זכיתי ללמוד אצל רבינו ג' חודשים לא-נשכחים. מראהו מראה איש אלקים קדוש ונורא.
זכורני איך היה לומד עד השעות הקטנות של הלילה בעיון נמרץ, מדי פעם היה מתהלך בבית המדרש הלוך-ושוב תפוס במחשבותיו. בערך בשעה 2-3 בלילה, היה 'מגרש' את המתמידים ללכת לישון.
באחד הלילות היה ליל הולדתי ה-20, וכנהוג נשארתי ער כל הלילה, בשעה שלוש הוא ניגש אלי למה אינני הולך לישון, השבתי לו שזהו 'ליל תיפח' שלי, ובירכני ברכות רבות, ואז שאלני מה אני לומד [כי לא למדתי אז מה שלמדו בישיבה, למדו אז בבא בתרא] והשבתי לו שאני לומד אלו מציאות דף פלוני, ראה שפתוח אצלי שיטה מקובצת, ותיכף החל לומר לשונות של הראשונים בעל פה מילה במילה, ואשתומם על המראה - לא האמנתי עד אז ששייך בדורנו כזו ידיעת התורה כשמלה ממש!
--------
סיפר לי חמי שליט"א שעוסק במשכנתאות, שכמה פעמים יצא לו לשבת עם הגר"ש זצוק"ל על תיקים סבוכים של תלמידים והיה מעורב לפרטי פרטים לא כמו אבא לבן אלא הרבה מעבר לזה.
סיפר ר' י.ב. פרידמן [העיתונאי וכו'] שהיה באירוע בטבריה בברית בשבת אצל ר' אברהם דב עם הגר"ש ולא היו שם ספרים, ונאלצו להמתין 4\3 שעה, והחליטו ללמוד ביחד, וסדר הדברים היה שר' שמואל אמר בע"פ את הזוהר [ונראה לי שהוסיף גם את התיקוני זוהר] על הפרשה ור' אברהם דב פירש .....
--------
לפני שנים רבינו היה מגיע לחתונות עם מחברת ביד. בהמתנה לחופה ולאחריה היה מוציא את המחברת וכותב וכותב. ללא ספר רק מהזכרון.
הקפדה יתירה היתה לו שלא יראו מה כותב. כשקראו בשמו לסידור חו"ק הכניס המחברת למעטפה והפקידה ביד תלמיד. נערות היתה אצל מקצת מן התלמידים. פעם הציצו וראו שזו היתה מחברת חידו"ת על תענית, ופעם אחרת היתה זו על קדשים. לדברי תלמידים מקורבים ישנם מאות מחברות כאלו, והכל מהזכרון.
בצעירותי היו מדברים איתו רבות בעניני הלכות שבת. כשהתגורר ב"גשר החיים" היה מונח על המדף ספר שש"כ. באחת הפעמים כשיצא מהחדר אחד הבחורים פתח את הספר והיו שם הערות ארוכות ממנו על הספר (על פסקי אביו הגרש"ז) כשחזר לחדר כנראה הבחין שמישהו הציץ בשש"כ, ובשבוע שלאחר מכן הספר כבר לא היה שם.
בהלכות שבת חלק על אביו בהרבה נקודות, אבל כששאלו אותו משהו היה נוהג לומר : אבי פוסק כך וכך. רק למקורבים יותר היה לפעמים מוסיף אבל לדעתי כך וכך.
כשהיו מדברים איתו בכל סוגיה -ישיבתית וסוגיה שלא נלמדת בישיבה הציטוט של לשונות הראשונים היה מבהיל. בכל ענין היה מונח בעומק העיון. עם הבנות בשרשי הסוגיה.
הזכרון היה פינומינאלי. פעם שאל את אחד מחשובי תלמידיו שהיה בשנות הארבעים: "אתה רושם מה שאתה לומד? חייבים לרשום הכל, אני חשבתי שלא צריכים לרשום כלום כי זוכרים הכל. בגיל ארבעים ראיתי שמתחילים לשכוח. אתה חייב לרשום הכל...."
פעם דברנו איתו בלימוד. ונשאלה ע"י מאן דהו שאלה בסוגיה. " כשהייתי בן 17 שאלתי את השאלה הזאת את הטשיבינער רב, והשיב כך וכך", השיב.
וכל זה עדיין אינו מתקרב לגאונות בחסד. מאות ואולי אלפים מרגישים באופן אישי יתומים. באיזה מסירות היה מטפל בכל הבעיות, איך הגיעה דרגתו העצומה לנושא בעול. יכול היה לבכות עם תלמיד, עם יתומים , עם אלמנות. לשבת בניחום אבלים ולומר את המילה הנכונה. לשבת בניחום אבלים 40 דקות ולנחם ולנחם. ואחרי יומיים להגיע שוב לעשר דקות רק בגלל שליבו הרחום הרגיש צורך להשתתף שוב. ללכת בהלויה של אנשים שהכיר היכרות לא עמוקה מההספדים עד אחרי הקבורה.
יכול היה להרים טלפונים על גבי טלפונים ולהתחנן על נפשו של תלמיד ספרדי בישיבה, ללחוץ על מנהל סמינר עקשן בנושא בת שלא התקבלה.
ועוד לא דברנו על גדול המחנכים. תבע מתלמידיו לעלות ולהתעלות. לא ויתר. ראה מתפקידו להיות המלאך האומר גדל. גדל בתורה, גדל בהליכות חיים, גדל במבט של תורה. (וזו גם הסיבה העיקרית של אלו שהיו מבעטים,,, וד"ל). ידע לפעמים ל"עקוץ" כדי לחדד את המסר. אבל כמה אהבה ודאגה אמיתית היו בדבריו. אוי לנו כי אבדנו.
עוד יסופרו בעז"ה בצורה מסודרת עובדות והנהגות שקשה לתפוס שבן אנוש מתקופתינו הגיע לפסגות כאלו, בתורה ויראה וחסד ודאגת אמת לכל אחד ואחד.
----------
לפני עשר שנים הבאתי לו את הספרים 'עין יצחק', אז הוא פתח וראה שיש שם 'ספק דאורייתא לחומרא' שיש שם 100 'נפקא מינות'. פתח את הספר והתחיל לספר שלפני 68 שנה, הוא למד אצל מרן בשכונת מקור חיים, בישיבה של הרב שלום שבדרון, מרן היה שם רב, למדו שם חכם משה צדקה והרב צבי סימן טוב. הרב היה קורא איתם יחד את הגמרא.
הוא סיפר לי, כשהיה הולך לשיעורים של הרב, הוא זוכר את השיעור של מרן שדיבר על ספק דאורייתא, התחיל לצטט לי את כל מה שמרן אמר בשיעור, היה פלא פלאים, ציטט את כל מה שהרב אמר בשיעור.
כשהוא בא לנחם את מרן על פטירתו של אחי הגאון רבי יעקב זצ"ל, ישבו ודיברו שעה ארוכה, ענייני השקפה. איבדנו אותו, היה תלמיד חכם גדול שקוע בלימוד, גאון עצום.
----------
סיפור אחד שמאפיין משהו מהגדלות בתורה הבלתי נתפסת.
בצעירותי היתה תקופה שעסקנו מעט בעניני זרעים. בהעדר ת"ח מזומנים לנו שמונחים בסוגיות אלו , נכנסנו לר' שמואל לדבר איתו בלימוד בסוגיות. תמיד היה מיד מונח בסוגיה. די היה להביא לו את דברי הר"ש בקצרה וכבר דבר מתוך הענין ממש. כמה פעמים שהר"ש הביא ירושלמי ודברנו על הירושלמי, טען שהוא לא מכיר כזה ירושלמי. תמיד פתח את הגמ' עיין בר"ש והסביר מה הפשט בירושלמי והיכן טעינו.
באחת הפעמים כששאלתי על הירושלמי שמובא בר"ש, השיב שהוא לא זוכר כזה ירושלמי. כדרכו, לקח את הגמרא ועיין בפנים. לפתע החויר כסיד, והרגשתי שהוא בזעזוע . הוא היה מנותק לחלוטין ואחרי מספר שניות פלט: "כן יש כזה ירושלמי". הוא חזר בלהט כמה פעמים בקול רם על הירושלמי בפנים, אבל לא היה רגוע. איך שכח ירושלמי מפורש ? כמה דקות א"א היה לדבר איתו. כשסגר הגמ' אמר בינו לבינו: צריך לחזור על כל זרעים מחדש.....
בררתי סמוך למעשה אצל מקורביו והם העידו שתקופה ארוכה קודם לכן לא עסק כלל בזרעים. אבל לשכוח ירושלמי מפורש?! זה לא עלתה על דעתו שהדבר אפשרי.
---------
א. החברותא שלי גרם פעם לפציעתו (בטעות גמורה כמובן מאד), זה היה קשה וכואב ושיתק אותו בבית לתקופה. אח"כ כשהגיע אליו בוש ונכלם לבקש מחילה הוא פשוט חיבק ונישק אותו בכזו אהבה וידידות, עד שהוא יצא בהרגשה הכי טובה בעולם.
ב. ישבתי במעון קדשו לרגל אירוסין של החבר חדר שלי, אחד הבחורים דרש והזכיר בתוך דבריו איזה קטע של פיוט, באמצע הוא קצת הסתבך, ור' שמואל שלף מיד את ההמשך (היה מפעים לראות איך הוא דרש מהחתן שיגיד שטיקל תורה. לא סתם פשעטל הוא אמר, אלא דיבר עמוק באיזה קצות, והגר"ש כדג במים בונה ומפרק. זה מה שעושים באירוסין, לא מתחנפים לכל הדודים והצלמים).
