כאשר היה רבי אבא ילד בן שש, הגיע הגה"צ החפץ חיים זצ"ל ללודז' לאיזו אסיפה. אלפים הגיעו לחזות בו, עד שהרחוב הושחר מרוב אנשים. כאשר הגיע החפץ חיים זצ"ל ביקש לקרוא לרבי שאול יוסף, אביו של רבי אבא – שהיה מתלמידיו המובהקים – כדי לשוחח עמו.
רבי שאול יוסף הגיע בלוויית בנו הקטן, כדי שהחפץ חיים… יבחן אותו. וכן היה; הוא נבחן על תחילת פרק המפקיד, ועל דברי התוס' שם בענין דבר שלא בא לעולם. החפץ חיים זצ"ל התפעל מאוד מידיעותיו והבנתו של הילד הקטן והורה לאביו שלא יפרסמו את הדבר בצעירותו – כי הפרסום מזיק. והוסיף: אפילו הגר"א זי"ע אם לא היה מתפרסם בצעירותו היה יכול לגדול יותר!
* * *
רבי אבא נולד בשבט תרע"ט בעיר לודז', לאביו הגדול הגאון רבי שאול יוסף ברמן זצ"ל, ראש ישיבת תורת-חסד בלודז', ומגדולי תלמידי הגה"צ החפץ חיים זצ"ל. רבי אבא היה מיוחס בן אחר בן עד לבעל הכלי יקר זי"ע.
רבי אבא סיפר שבבית הוריו "נשמו תורה" ואביו היה מדבר הרבה על רבו הגדול, הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל. כאשר יצא הספר שערי יושר, היה הוגה בזה אביו הרבה וכבר בילדותו אמר לו אביו שהוא ילמד אצל רבי שמעון, אבל אחר כך שמע אביו שטובי הלומדים נמצאים בישיבת 'מיר' ולפיכך הלך ללמוד שם. עד גיל י"ד קיבל תורה מאביו, וייחס את דרך לימודו לדרך הלימוד של אביו.
בעידנא דחדוותא סיפר רבי אבא שבגיל י"ד נשאו ליבו ללכת ללמוד ב'מיר' אך אביו לא הסכים שכבר בגיל כה צעיר ילך ללמוד שם. אביו העדיף שילמד מספר שנים נוספות בלודז'. רצונו של רבי אבא לנסוע היה עז והוא "איים" שאם לא יתנו לו ללכת ל'מיר' – הוא ילך לנובהרדוק… הוא ידע שאין דעת אביו נוחה משיטת נובהרדוק. בעקבות כך ניתנה לו הרשות לנסוע למיר. כאשר רבי אבא סיפר זאת הוסיף שאינו יודע אם נהג כהוגן בזאת ש"איים" על אביו – אך זה מה שהוא עשה.
הגאון רבי שלמה טנא זצ"ל העיד: חודש לפני שהגיע רבי אבא למיר, סיפרו בישיבה שעומד להגיע עילוי בן 14 מלודז' שהולך "להפוך" את הישיבה. ואכן לאחר שהגיע הרעיש את כל הישיבה! בבואו למיר ידע 4 מהמסכתות הישיבתיות בע"פ באופן הבא: היו מראים לו את המילה האחרונה מהגמרא, או מרש"י, תוס' או רבנו חננאל, בלא לגלות לו באיזה מסכת מדובר. רבי אבא היה מבחין במילה הבודדת ומקריא את כל הדף בעל פה!! כח זכרונו היה מבהיל, בהזדמנות התבטא שעד תקופת שנחאי (שם רדפוהו צרות, ובנוסף לכך נרצחו בשואה כל בני משפחתו על קידוש השם) לא הכיר את המושג 'שכחה'!
מיד בהגיעו למיר כינו אותו חבריו בשם "אבא איינשטיין", על שום גאונותו המופלגת… הכינוי כל כך דבק בו עד שמרן רה"י שה"ת הגר"ח שמואלביץ זצ"ל סח לחברותא שלו: מעניין, הגיע בחור לישיבה עם שם כל כך מעניין – איינשטיין… החברותא יידע אותו שאין זה אלא כינוי. בענין זה סיפר מורנו ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל שהגר"ח שמואלביץ היה מתבטא: "להם יש את איינשטיין – לנו יש את ר' אבא לודזר!"
"הרגליים שלי שורפות כמו לפידים"
רבי אבא לא הסתפק בכישרונותיו ובכח זכרונו כי אם עמל ויגע בכל כוחו. הוא העיד על עצמו שבמשך תקופות של שנים, לא קדמו אף בחור בבית המדרש של ישיבת מיר ולא יצא אחריו אף אחד. בעת רצון, העז תלמיד ושאל אותו: מה היה צומח מרבינו אלמלא כישרונותיו המופלגים? רבי אבא התעטף בשתיקה קצרה והשיב: "דע לך; הרגליים שלי שורפות כמו לפידים (הוא סבל מכמה מחלות ברגליו), המעיים שלי אינם פועלים כהוגן מאז תקופת שנחאי, כל גופי במכאובים נוראים. בכל אופן; כשאני מתחיל ללמוד אני שוכח מהכל כי אני משקיע את כולי בלימוד". ולזה כמובן אין שייכות לכישרונות.
בישיבת מיר התקרב לרבני הישיבה אשר קרבוהו באופן מיוחד והפליגו מאד בשבחו. פעם אחת ערך המשגיח 'חיזוק' בישיבה, ובחורים קיבלו על עצמם ללמוד 12 שעות ביום, ואחרים קיבלו על עצמם שלא לפחות מ -14 שעות. התבטא אז המשגיח: אם היו לי עשרה "אבא לודז'ערס" לא הייתי נזקק לכל החיזוק הזה!
בימי בין הזמנים היו הבחורים יוצאים ל'דאצ'ע', והמשגיח היה ממנה בחור מבוגר שיפקח עין על הבחורים בדאצ'ע. פעם אחת, לאחר שמינה המשגיח בחור למטרה זו, הוסיף ואמר לרבי אבא "וגם אתה תהיה אחראי על הבחורים". רבי אבא היה אז בגיל 17 – מהצעירים ביותר בישיבה. באותה שנה דיברו במיר שהמשגיח מינה שני "דאצ'ע קומיסארן"… ה'עלטערער' בן שלושים, ורבי אבא.
בשנה האחרונה לשהות ראש הישיבה מרן רבי אליעזר יהודא בישיבה בעיירת מיר, השמיע רבי אבא באזניו חבורות בעניני קדשים מידי שבוע במשך כמה שעות. ראש הישיבה התבטא שמעולם לא שמע חבורות כאלו לא בכמות ולא באיכות. בחג השבועות, מסר ראש הישיבה שיעור לבחירי הישיבה בסוגית "קומץ שהחסיר בין קמיצה להקטרה", וכאשר הבחין ברבי אבא אמר: "רבי אבא, רבי אבא, אני מדבר על ה'ענין' שלך". כיון שרבי אבא השמיע באזניו חבורה על סוגיה זו.
בדומה לזה ארע שרבי אבא נכנס לשיחה שמסר בחג השבועות המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אשר הכריז: "רבי אבא, זהו החג שלך". סיפר נכדו של הגאון רבי אברהם קלמנוביץ זצ"ל, ששמור אצלם מכתב ששלח בעל האור יחזקאל לסבא שלהם משנחאי, באמצע המכתב הוא מזכיר כי יש להם בישיבה אדם גדול בתורה והוא רבי אבא…
בימי מלחמת העולם השניה גלתה ישיבת מיר לוילנא, ובתקופה זו חילקו לתלמידים קצבת אוכל בצמצום נורא. מינו אז את רבי אבא לאחראי על החלוקה, כי הכירו בטוהר מידותיו המופלא, ידעו שהוא לא יעדיף אחד על השני. ואכן, למרות שהרבו להפעיל עליו לחצים (מחמת חרפת הרעב ששררה שם), למרות זאת לא סר מישרותו כלל. יתירה מזאת; המבשלות במקום הציעו לו לקבל מעט יותר בתור אחראי – ולא על חשבון הכלל – אך הוא לא הסכים לקבל מאומה יותר מאחרים. באותה תקופה התעורר הויכוח אם להימלט ליפן. רבי אבא צידד שיש לנקוט בצעד זה כיון שהיה משוכנע שתפרוץ מלחמה בין גרמניה לרוסיה כפי שאכן ארע בסוף.
בתקופת שנחאי
הישיבה גלתה לשנחאי ולמרות כל התלאות שיקע עצמו בלימוד התורה הק', בבחינת "תרה שלמדתי באף".
בזמן חורף אחד הוא הגיע להספק המדהים הבא: בבוקר למד בעיון את רוב מסכת קידושין. בשאר היום הספיק ללמוד את מסכת נזיר, מסכת אהלות עם פי' ר"ש ורמב"ם, כל רמב"ם הלכות טומאת מת, והיו מונחים בראשו כבקופסה כל 105 השגות הראב"ד על הרמב"ם. בבין הסדרים השיג את ספר חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם – שהיה העותק היחיד בישיבה. הוא עמל בספר על חשבון הארוחות עד שסיים אותו מריש ועד גמירא. מאז, החזיק את עצמו כתלמיד הגר"ח ושינה את צורת לימודו לדרכו של הגר"ח. וסיפר הגאון רבי ראובן פיין זצ"ל שהיה ידוע במיר שרבי אבא הוא "הבעלים" על "רבי חיים" וכל דבר הקשה יביאון אליו. סיפר מרן רה"י רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, שבתקופת שנחאי למד בחברותא עם רבי אבא וזכורים לו ה"טיפע תורה'ס" (דברי התורה העמוקים) שהיה רבי אבא מחדש.
מעוצם התמדתו בתקופה זו חלה והושחרו פניו. כאשר דרש ברופאים אסרו עליו את הלימוד והעיון למשך כמה שבועות. באותה תקופה קצרה, שנאסר עליו ללמוד, לימד את עצמו ארבע שפות, וכן את תאוריית איינשטיין ופיזיקה. עד סוף ימיו היה בקי בפיזיקה מכח אותם שבועות. בהזדמנות שאל אותו נכדו, אם הרופאים אסרו עליו את העיון כיצד למד את תאורית איינשטיין? ולא הבין רבי אבא כלל את השאלה: מה ההשוואה בין עיון הגמרא לשאר החכמות?…
בארצות הברית
כאשר הגיעו התלמידים מגלות שנחאי לארה"ב, היה רבי אבא ממייסדי הישיבה שם, והיה מוסר חבורות באופן קבוע למצוייני הישיבה. בארה"ב נשא לאשה את הרבנית בת למשפחת גרינברג שהיתה מהמשפחות הבודדות בארה"ב של 'הימים-ההם' שמסרו נפשם על שמירת התורה. חותנתו של רבי אבא היתה מתפללת תמיד שתזכה לצאצאים גדולי תורה. היא היתה מתרימה עבור ישיבת קמניץ, ופעם ביקשה מהגאון רבי ראובן גרוזובסקי זצ"ל שיברך אותה לזכות בנכדים תלמידי חכמים. שאל אותה: מדוע אינך מבקשת חתנים תלמידי חכמים? השיבה: את זה אין לי העזה לבקש… למעשה זכתה בשני חתנים מישיבת מיר ובדור שלם של נכדים ונינים תלמידי חכמים ובני תורה מובהקים.
בתה, הרבנית למדה באחד המחזורים הראשונים של בית יעקב בארה"ב. מגיל צעיר היתה מתפללת בקביעות לזכות בבעל גדול בתורה. לאחר שאחותה נישאה עם תלמיד מישיבת מיר בארה"ב, היתה מתעניינת מי הם המצוינים בישיבה. כאשר שמעו של המצוין רבי אבא הגיעה לאזניה, ביקשה לברר עליו אך גיסה ביטל את ריאליות ההצעה באמרו: "אה; את רבי אבא לא תצליחי להשיג". או אז ידעה שזה בדיוק המצוין שהיא רוצה… עד סוף ימיו עמדה לימינו במסירות נפש למען תורתו והרבצתה.
לאחר נישואיו ביקשו ממנו למסור שיעורים בישיבת מיר. בתחילה הצטער על כך כיון שהשיעורים היו מיועדים לתלמידים היותר צעירים בעוד החבורות – שמסר קודם לכן בישיבה – יועדו לתלמידים היותר מבוגרים. אך כעבור תקופה ראה שאדרבה; מזה שהיה עליו למסור שיעורים לצעירים הוטל עליו להבהיר את הענינים לפי רמתם של תלמידים מתחילים, וזה גופא גרם לו להתעלות כיון שהיה עליו לסדר כל דבר בבהירות מוחלטת.
הקמת ישיבת 'עיון התלמוד'
כעבור שבע שנים, בהן שימש כר"מ במיר, הקים את ישיבתו "עיון התלמוד". בחירי תלמידיו ממיר היוו את יסוד הישיבה. לאחר תקופה קצרה העלה את ישיבתו לארץ ישראל. מרן הסטייפלר זצ"ל דאג למקום עבור הישיבה בבני ברק, ואף הקים ועד של ת"ח מופלגים שיסייעו לישיבה מבחינה כלכלית. לשיעוריו בבני ברק היו מגיעים חשובי הת"ח של בני ברק, וביניהם הגאון הגדול רבי גדליה נדל זצ"ל. צדיקים אין להם מנוחה בעולם הזה. כעבור שנה בלבד, אילצו קשיים תקציביים את החזרת הישיבה לארה"ב. הישיבה שוכנה בבורו-פארק ולאחר מכן בפארקווי. באותה תקופה היו לו שכנים יהודים מחללי שבת, סיפרה הרבנית שפעם אחת הבחין מבעד לחלון כיצד שכנו מחלל שבת וזלגו עיניו דמעות!
בשבת אחרת שהתה הרבנית מחוץ לבית, לרגל שמחה משפחתית, אך רבי אבא נשאר לשבות ליד הישיבה. כאשר חזרה הרבנית הביתה הודיע לה רבי אבא "אנחנו עוברים דירה"… הוא סיפר שהשכן, מחלל השבת, קנה כלב חדש. במהלך כל השבת נבח הכלב והפריע את לימודו… רבי אבא הגיע למסקנה שלדירה בה לא ניתן להתרכז בלימוד אין ערך והוא החליט מיד לעבור דירה. עוד במוצאי שבת (!) מצא בסוף הרחוב בית למכירה והוא חתם חוזה בלי לבדוק כלום.
כעבור מספר חודשים החלה השכונה להיכבש ע"י כושים, רבי אבא סבר שאין זה אחראי להשאיר את הבחורים בין השחורים והישיבה עקרה למונסי. הישיבה היתה שרויה בחובות אך רבי אבא סרב למכור את הבתים בפארקווי לשחורים. מכירת הבית לכושי הורידה את ערך הדירות בשכונה, והוא סבר שיש בזה משום חילול-השם כיון שהבריות יאמרו שרב גרם נזק לשכניו. הוא "נתקע" עם הרכוש בשכונה במשך שנתיים, עד שמכר את הבתים ליהודים במחירי הפסד.
כעבור שבע שנות שהות במונסי, החליט להעלות את ישיבתו לארץ ישראל והפעם באופן קבוע. באלול תשל"ט עלתה הישיבה ירושלימה. אל שיעוריו בירושלים נהרו טובי הלומדים, מלבד תלמידי הישיבה, והתפרסם בפרט השיעור כללי שהיה מוסר בימי שישי. לפני כשבע שנים העביר את ישיבתו לקרית-ספר, ובשנותיו האחרונות כיהן גם כראש ישיבה בישיבת "כנסת יצחק" חדרה-קרית ספר.
