יום הזיכרון ויום העצמאות הם שני ימים עם משמעות הפוכה. ביום העצמאות אנו מציינים את החלת עצמאותינו בהקמת המדינה – זהו יום של שמחה אדירה בו מרגישים את העוצמה של עם ישראל וצה"ל. אולם יום לפניו אנו מציינים את יום הזיכרון – יום של אבל, שכול על הנופלים, מיטב בנינו שנפלו במערכה.
כיצד ניתן לחגוג ולשמוח בשעה שאנחנו עדיין במצב של מלחמות וטרור המפילים חללים מאזרחינו וחילינו?
את ההתמודדות עם המורכבות הזו ננסה ללמוד מרבי עקיבא:
"פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']" בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו"
(מכות כד)
הדברים של ר"ע מאוד תמוהים. יש לנו אמונה בהתקיימות נבואות הנחמה, אולם לכאורה צריך לבכות על המצב הנוכחי של החורבן?
המהרש"א מבאר שגם רבי עקיבא קרע את בגדיו כשראה את החורבן והסתלקות השכינה. אולם כשראו את השועל יוצא מקודש הקדשים ואת השיממון שנמצא בבית המקדש תגובת ר"ע והחכמים הייתה שונה: החכמים בכו על השיממוןשבבית המקדש לאחר החורבן. אולם רבי עקיבא צחק, כיון שראה בכך את הביטוי ל קשר הנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל. לפני החורבן, כשעם ישראל שלט בארץ הארץ פרחה, ועכשיו כשעם ישראל גלה מארצו הארץ חרבה – זה מראה את הקשר הנצחי בין עם ישראל לארצו. לכן דווקא כשראה את השיממון של מקום המקדש לאחר הגלות ר"ע צחק.
בספר משיבת נפש על התורה (נכתב ע"י רבי יוחנן בן אהרן לוריא בשנת 1500), הביא משל שמסביר מאוד את ההתנהגות של רבי עקיבא:
"והנני ממשיל לחולה שבא אצל הרופא וביקש ממנו רפואה, והרופא אומר עדיין לא הגיע הזמן לרפאות ואדרבה יכביד עליך החולי עד מאד, עד שיטה נפשך למות. ויתן לו סימנים על החולי המתגבר עליו, ואחר כך אמר לרפאותו (שיתרפא) אם יגיעו הסימנים הללו. כאשר אמר כן אז ישמח החולה ברופא שבודאי אומן הוא ויבטח כאשר אמר לרפאותו, ואם לא יגיע לחולה הסימנים הללו אז ירא שמא גם כן יכחיש ברפואה.
כן אנחנו, בראותינו שכל פורענות שניבאו הנביאים נתקיימו בנו מובטחים אנחנו גם כן שהנחמות יתקיימו בנו. ובפרט בדור הזה ישמח ויתחזק באמונת שמים שראו עינינו בקיום נבואה מה שלא ראו אבותינו"
(משיבת נפש, דברים כח)
רבי יוחנן לוריא דיבר על נבואה אחת שהתקיימה בימיו אולם הוא לא זכה לראות את גאולת ישראל לארצו.
אנו בדורנו, זכינו לראות עין בעין את 'אתחלתא דגאולא'. עם ישראל שב לארצו ומפריח בו את השממה ודברי הנביאים מתקיימים מול עינינו. על אחת כמה וכמה שדברים גדולים אלה אמורים לחזק את אמונתנו שבקרוב יתקיימו השלבים הבאים בגאולת ישראל. נלמד מרבי עקיבא להסתכל למרחקים ארוכים!
----
אצל חכמי צפון אפריקה מקובל כבר דורות רבים להוסיף לשמות החודשים תמוז ומנחם-אב את הברכה יה"ל – יהפכהו ה' לטובה, מפני שחודשים אלו, ובמיוחד ימים מסוימים בהם, מזכירים לנו שנה אחר שנה את התקופות הרעות בתולדות עם ישראל. אך בד בבד עם זכירת אירועים אלו אנו זוכרים גם שבשפלנו זכרנו ה' והביא אותנו עד הלום – אומה שכבר אלפי שנים מוקפת בשבעים זאבים שמנסים לטורפה והיא מצליחה בעזרת ה' להימלט פעם אחר פעם מבין שיניהם ואף להשאיר אותם הרחק מאחור. כשאנו מביטים סביב ורואים את כל ה'יש' הגדול, רוחנית ופיסית, לאומית ותורנית, כלכלית והתיישבותית – אילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות ולהלל.
הגמרא בסוף מסכת מכות מספרת על רבי עקיבא וחבריו, שבאחת השנים שבין חורבן הבית השני לבין החורבן הגדול בעקבות כישלון מרד בר כוכבא הם הגיעו להר הבית והביטו על שרידי המקדש ההרוס, וכאשר כל חבריו בוכים, ובצדק – הם רואים בזוויות עיניהם הדומעות את רבי עקיבא מצחק! לא רק שאינו בוכה איתם כפי שאפשר היה לצפות – אלא שהוא צוחק! על מה יהודי צוחק? מה משעשע את רבי עקיבא עתה? צחוק מתעורר בעקבות מצבים או אמירות המעוררות רגשות קומיים-טבעיים, כמו התנהגות החורגת באופן קיצוני מהנורמה, או עירוב לא צפוי ולא מתקבל על הדעת של גשמי ורוחני וכד'. והנה רבי עקיבא רואה עם חבריו את שיא ההשפלה של קודשי ישראל ועם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל, כששועל בזוי, אוכל נבילות החי בשולי החברה האנושית ומתפרנס משייריה, מסתובב לו בנחת במקום שלכהן הגדול מותר להיכנס אליו פעם אחת בשנה, והוא חש ברמ"ח ושס"ה, בכל חושיו ובכל מאודו, איך שהבכי של חבריו, גדולי התנאים, אינו במקום. הרי לא התחדש להם דבר, הם כבר חיים עשרות שנים עם החורבן כעובדה, ואיך הם אינם רואים שהעולם מתנהל לגמרי כצפוי, על פי נבואות נביאי ישראל ובהתאם למעשיו של עם ישראל, ושבמוקדם או במאוחר יתקיימו כל הנבואות החיוביות והטובות שרק מחכות לזמן הראוי להן? רבי עקיבא מצחק בגלל שחבריו בוכים, והצחוק גורם להרגשה של הרפיה ושל הפגת מתח ושל קירבה אנושית. הצחוק החיובי של רבי עקיבא לא נמחה מעל שפתיו גם כאשר בר כוכבא 'מלכא משיחא' הפך מול עיניו לבר כוזיבא 'בר נפלי', וגם כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצאה נשמתו ב'אחד'. והצחוק שלו ניחם את חבריו אז וממשיך לנחם את כולנו עד היום.
לנו יש ב"ה הרבה מאוד סיבות לצחוק. עוד קיימים שועלים שיוצאים מבית קודשי הקודשים לצערנו, אבל הם הנרדפים ואנו הרודפים, הם החלשים ואנו החזקים. כל כך הרבה התקדמנו בדור-דורותיים האחרונים עד שאיננו מרגישים לפעמים שכמעט בכל נושא שאנו מביטים עליו אנו יכולים למלא שחוק פינו ולשוננו רינה. כבר כתב הרמב"ם שבכל אלו הדברים לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, ואנחנו שחיים עכשיו בעת התרחשותם של 'הדברים' צריכים לפעול עם א-ל לקדם ולתקן ולחזק ולבנות את כל מה שסובב את תורת ישראל ועם ישראל וארץ ישראל, ולהמשיך לצחוק עם רבי עקיבא, לנחם ולהתנחם, עד שיהפוך ה' לטובה בימינו לעינינו גם את כל הקשיים שאנו עדיין חיים אותם וחשים בהם.
הרבה אירע בחודשים האחרונים בארץ ישראל ובעם ישראל, וגם נפתולי הפוליטיקה העכשווית מדאיגים מאוד. אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שאנו בישורת האחרונה, ייתי ואחמיניה. 'ור' עקיבא מצחק'...
-----
לפי המסורת היהודית ל"ג בעומר נקשר בדמותו של רבי עקיבא, מאחר שהמגיפה הנוראה שפשתה בתלמידי רבי עקיבא פסקה ביום זה.
יש הגורסים, כי תלמידי רבי עקיבא מתו במחלה. כך, למשל, בלשון המדרש (יבמות ס"ב:): "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטריס … תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייה בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה".
לעומת זאת, קיימות מסורות לפיהן מותם של תלמידי רבי עקיבא היה במלחמת בר כוכבא ברומאים, כפי שניתן ללמוד, בין היתר מדברי רב שרירא גאון (איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, עמ' 13): "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא (הרג בידי מלכות) על התלמידים של רבי עקיבא".
סברה אחרונה זו מתיישבת, כידוע, עם משנתו האידאולוגית של רבי עקיבא, אשר האמין בכל מאודו בבניין ירושלים החרבה, ובכינון עצמאותו הלאומית של עם ישראל בהנהגת בר כוכבא.
אמונתו החדורה של רבי עקיבא משתקפת ביתר שאת במדרש המרתק הבא (מכות כ"ד:): "שוב פעם אחת היו עולין (רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא) לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו – ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק – דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו .. תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו."
כאשר רבי עקיבא מתקרב אל הבית, וחוזה בחומרת חורבנו – בוחר הוא לצחוק. חבריו ההמומים תמהים על התנהגותו, ברם הוא, בתגובה, תמה על התנהגותם, ומטיח בפניהם – "מפני מה אתם בוכים?"
שאלתו זו של רבי עקיבא אינה ברורה. האם אין סיבת הבכי ברורה? והלא אף רבי עקיבא קרע את בגדיו על החורבן בהיותו בהר הצופים?
מיאונו של רבי עקיבא לבכות את חורבן בית המקדש תמוה עוד יותר נוכח מדרש מפורסם אחר הקשור בדמותו של רבי עקיבא, בו דווקא רבי עקיבא הוא המתואר כבוכה (עבודה זרה כ.): "ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע – רק (ירק) שחק ובכה. רק שהיתה באה מטיפה סרוחה. שחק דעתידה דמגיירא ונסיב לה (שעתידה להתגייר ולהינשא לו) בכה דהאי שופרא בלי עפרא (בכה על כי יופי הזה יבלה בעפר)".
מדרש זה מעורר השתאות – רבי עקיבא, הממאן לבכות על חורבות בית קדשי הקודשים ששועלים הילכו בהן, בוכה על יופיה של אשתו הנוכריה של טורנוסרופוס הרשע?
נדמה לעניות דעתי, כי בכיו זה של רבי עקיבא שופך אור על צחוקו. רבי עקיבא מבכה את כליונו של היופי, בבטאו תחושה של תסכול וחוסר שליטה. יופי פיזי הינו דבר בר חלוף, הוא אינו ניתן לשימור, אינו משתבח עם הזמן, ועתיד להתכלות עד תום. מאחר שאיננו יכולים לעצור את מירוץ הזמן, והסוף המר צפוי וידוע, לא נותר לנו אלא לבכות אודותיו.
לפי רבי עקיבא, הבכי הינו כלי לגיטימי במציאות חסרת תקווה, כביטוי לאזלת ידינו. ברם במידה שבכוחנו להשפיע על המציאות, כאשר יש פתח לאופטימיות ולשינוי לטובה – אסור לנו לבכות, אסור להתייאש. במציאות שכזו – אנו צריכים להכריח עצמנו לצחוק.
מטעם זה כועס רבי עקיבא על חבריו ומקשה: "מפני מה אתם בוכים?" – הבכי שלכם משתק, הוא מסוכן, הוא מבטא תחושה פסימית בלתי מוצדקת. רבי עקיבא מטיף לחבריו על חשיבות הצחוק. צחוק אשר איננו בריחה מהמציאות, כי אם נשיאת פנים אל העתיד. איסוף כוחות לתיקון, לשיקום.
יום ל"ג בעומר המבליח בעיצומם של ימי האבל על מות תלמידי רבי עקיבא במחלה או במלחמה הינו ביטוי למשנתו העצומה של רבי עקיבא. מתוך הבלבול והכאב, אנו מתעוררים בשמחה ובצחוק – צחוק של תקווה לעתיד טוב יותר, ובידינו הדבר.
---
הרב קוק ניתח את הסתכלותו של ר' עקיבא כאמונה חיה שמצליחה לראות בתוך המציאות את האמונה. "בנפשו הענקית של רבי עקיבא ניצב היה העתיד הרחוק כמו הווה קרוב, סמוך ונראה... ומחזה העתיד הודאי מילא כל-כך את לבו הטהור, עד כי לא הניח מקום גם לאנחה על המצב ההווה המדכא, המרעיד, כי הווה זה בשבילו רק כעב קל עובר על פני החמה הברה כשחקים".
יכולה האמונה להיות ידיעה שכלית שאיננה קיומית ואינה משפיעה על חייו של האדם. לאמונה זו אין כל משמעות, אלא היא מחשבה וידיעה שאינה באה למימוש. ר' עקיבא הצליח להעביר את האמונה לצורת חיים ממשית, חיה ופועלת, עד שהסתכלותו על המציאות התאימה עצמה להסתכלות האמונית שלו. כך יכול היה רבי עקיבא לראות את החורבן ובכל-זאת לשמוח.
הסתכלות אמונית זו גם גרמה לר' עקיבא להצטרף למרד, להיות נושא כליו של בר כוכבא (רמב"ם הלכות מלכים י"א, ג), ולא להיכנע לכיבוש הרומאי. ר' עקיבא הבין שזו אינה מציאות שיכול להתקיים לאורך זמן, כי האמונה מחייבת שישראל ייגאל וישוב למלוך. לכן פסק שיש לצאת ולהילחם - מעשה שנראה לא-הגיוני בהסתכלות ריאלית פשוטה.
---
על דברי גמ' אלו מציין הגאון רבי יוסף אנגל בגליוני הש"ס את מה שנא' במס' קדושין בדף פ"א: "תניא אשה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין, ר"ע כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה אמר: ומה אדם שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה. מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כו"כ, כיוצא בדבר אתה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עוונו, כשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה בוכה. ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה ואשם ונשא עוונו, מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כו"כ." כוונתו של רבי יוסף אנגל מן הסתם לציין שר"ע היה בעצם בעל בכי, אנו רואים שפסוקים מסוימים העלו דמעות בעיני ר"ע, כאשר הגיע לאותם פסוקים שהיה בהם רעיון מוסרי היה ר"ע בוכה, יש להוסיף על הערת הגאון רבי יוסף אנגל מקטע נפלא בבית יוסף בבאורו על הטור בסימן רפ"ח כותב הבית יוסף "כתב האגור בשם שיבולי הלקט דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו לר"ע שהיה בוכה בשבת, ואמרו לו מה זה, נענה "זהו עונג שבת שלי". ז"א למרות שנא' וקראת לשבת עונג, מסביר ר"ע לתלמידיו שהבכי הוא העונג שלו, הרי שבעצם האופי של ר"ע היה אופי של בעל בכי, אעפ"כ כאן כאשר הוא ראה את השועל יוצא מבין קודשי הקודשים הוא צחק, סימן שהצחוק הזה של ר"ע לא היה צחוק של אופי אופטימי אלא שהצחוק היה צחוק אמיתי על הנבואה של זכריה שעתידה באמת להתקיים במהרה בימינו. [האדמו"ר מטאלנא שליט"א]
---
...מה שכתב הרמב"ן ז"ל (בחי' לב"ב יב ע"ב), על מה שאמר בגמרא שם "חכם עדיף מנביא", שהוא ע"י השגה ברוח הקודש, וע"י זה יוכל להשיג במקום שאין הנביא יוכל להשיג על פי מחזה הנבואה. ויש לכוין בזה מאמר חז"ל בר"ג ור"א ור"י ור' עקיבא... ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו. ולהבין זאת, וכי הם לא ידעו ולא האמינו לכל היעודים אשר המה כתובים על הנחמות שלעתיד לבוא עד שהוצרכו לנחמתו של ר' עקיבא? אמנם זה יובן על פי דברינו הנ"ל על "חכם עדיף מנביא", ועל פי מאמרם ז"ל (מד"ת חקת) על פסוק "וכל יקר ראתה עינו": דברים שלא נגלו למשה נגלה לר' עקיבא וחבריו. היינו כי ר' עקיבא היה השורש של חכמת תורה שבעל פה (כמו דאיתא בכתבי האריז"ל), והיה השגתו יותר מהשגת משה רבינו ע"ה, שהיה בבחינת נבואה וראיה ממש כנ"ל. וע"י זה היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן דייקא את הנחמות הנבנה על ידה יותר מר"א ור"י. וזה שאמרו לו בלשון הזה עקיבא נחמתנו, שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כח הנחמה. [פר"צ דברים אות י"ז]
---
ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקנות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפועל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקנות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סיבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהווה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סיבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור. (מהר"ל, נצח ישראל, פרק כו)
-----
מאי אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן. כתיב (תהלים ח',ב') ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, היינו כי באמת אף בעולם הזה יש ראיות מפורשת להכיר מפורש שהשי"ת ברא שמים וארץ ונתן לישראל זאת התורה, אכן עיקר הכל הוא האמונה, שע"י האמונה יתאמתו הראיות בהוכחות מפורשות ותדירות, וזה שמפרש ר' חנינא שאמונת ישראל אינו כענין אמונת הפתי המאמין לכל דבר, רק שע"י אמונתם מכירים מפורש שנתאמת לפניהם דבר ברור ומפורש ומוחש לעין ומורגש, שמכירים שיש אל מלך נאמן שמנהיג כל העולמות, שכיון שמכיר שמה שבתפיסתו מנהג השי"ת, זה מברר לו על כל ההנהגה, כמשל אם יבטיחו לאדם טובות הרבה שיבואו לו כסדר וכשיתחילו לבוא קצתם על הסדר אז מכיר שכולם יבואו לו, כי הוא בטוח שיבואו לו, וכן באמונה כיון שהאדם מעמיק בהאמונה ומכיר שמה שעבר בא לו כרצון השי"ת, ממילא גם על העתיד וגם על כל סדר ההנהגה הוא בטוח שהשי"ת מנהג כרצונו, וזה דאיתא בגמ' (ביצה ט"ו:) יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כי אדיר הוא היפך מאמונה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בשלח ד"ה מי) שאדיר הוא לשון מפורש, וזהו אדיר במרום ה' ששם מפורש רצון השי"ת שבלתי רצונו לא נעשה שום דבר, ושם כל הסדר כלול בהוד וזה אשר תנה הודך על השמים, כי נתראה על העומק שהשי"ת מנהג כרצונו, ובזה העולם הוא רק ע"י אמונה בזה יכול האדם לבוא להכרה מפורשת שיראה בעיניו שהשי"ת מנהג הכל בסדר וזה שאיתא בגמ' (מכות כ"ד:) כשראה רבי עקיבא שועל יוצא מבית קדשי הקדשים היה מצחק, כיון שראה שהכל מתנהג כרצון השי"ת כסדר, וזה ענין האדרת והאמונה לחי העולמים, שאדיר הוא מפורש ואמונה הוא בדבר הנעלם ובהשי"ת נתאחדו שניהם וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בשלח). [מי השילוח סנהדרין קי"א]
----
על הפסוק "נחמו נחמו עמי" איתא במדרש שמפני ש"לקתה בכפלים" לכן גם הנחמה היא בכפלים. וצריך להבין מהו ענין "נחמה בכפלים", ומהו הרבותא בזה הרי גם "לקתה בכפלים".
ויובן בהקדם הביאור בסיום מסכת מכות: "מעשה וכו' ורבי עקיבא שמעו קול המונה של רומי וכו' אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכין אמרו לו הללו כושיים וכו' יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ. שוב מעשה וכו' הגיעו לצופים קראו בגדיהם וכו' ראו שועל יוצא וכו' התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם מפני מה אתם בוכים וכו' דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה החיתי ואת זכריה בן ברכיה וכו' ציון שדה תחרש וכו' עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
וצריך להבין כמה ענינים ומהם: מהו שאלתו של רבי עקיבא "מפני מה אתם בוכים"? ובפרט קשה בסיפור השני שגם רבי עקיבא קרע את בגדיו ומכל מקום אמר להם "מפני מה אתם בוכים". ומדוע מכל נבואות אוריה הביא דוקא את הפסוק "ציון שדה תחרש"?
והביאור בכל זה: שאלתו של רבי עקיבא היתה מדוע התחילו בוכין עכשיו, הרי ידעו על החורבן ואם כן מה נוגע מה נעשה עם רומי. והם ענו שהגם שהיה חורבן מכל מקום מדוע היה החורבן צריך להיות באופן שרומי "יושבת השקט ובטח וכו'". ועל זה ענה להם "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ".
(על דרך ההלכה: לשיטתם ההוה מכריע את העתיד, ולכן מפני שההוה הוא חילול ה' לכן לא מתחשבים עם זה שאחר כך יצא מזה עילוי גדול. על דרך השקליא וטריא האם צריך לאכול בצום גדליה כדי שיוכל לצום ביום הכפורים).
והנה גם בסיפור השני שאלם רבי עקיבא "מפני מה אתם בוכים" – ששאלתו הי' מדוע בכו בראיית השועל ולא לפני כן.
והנה בסיפור השני הוסיף רבי עקיבא ביאור באמרו "ציון שדה תחרש", דבענין החרישה הנה הפיכת הקרקע היא חלק מפעולת הצמיחה, ועל דרך זה החורבן היא חלק מקיום היעוד "עוד ישבו גו'". וזהו שאוריה וזכריה הם עדים, ש"יקום דבר" הוא "על פי שני עדים" דוקא, ואוריה וזכריה הם חלק מאותה העדות.
ולכן אמרו "עקיבא ניחמתנו" ב' פעמים, להורות שניחמם בזה שגם החורבן היא חלק מהנחמה. (וזהו הביאור "בנחמו נחמו" לעיל).
והנה דוקא רבי עקיבא הרגיש זאת מפני שהוא היה בן גרים ולכן היה לו שייכות עם הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא. ועוד שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים, זאת אומרת שהיה יכול לראות את העתיד – שיוכל ללמוד – ולא להתמקד על ההוה. [ליקוטי שיחות י"ט עמ' 67]
---
תוכו של כל אדם יש מנגנון כמעט אוטומטי, המביא לכך שכאשר הוא חווה חוויה מסוימת הוא חושב מחשבות מסוימות, והתוצאה שלהן היא רגשות טובים יותר או פחות. אחד המפתחות הראשיים לשליטה על אותו מנגנון הוא להרגיל את עצמנו לחשוב מחשבות אחרות, המתאימות יותר למטרה.
כאשר אדם רגיל לחשוב בצורה מסוימת והיא מובילה אותו למקומות שהוא לא רוצה בהם, יתכנו שני קשיים שיעמדו בדרכו כאשר הוא יבקש לשנות את הלך המחשבה. ראשית, המוח כבר רגיל לחשוב בצורה מסוימת; שנית, אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים. אם אדם העליב אותי, אני לא יכול לומר לעצמי שאני לא נעלב! המודעות לקשיים אלו היא גם השלב הראשון של הפתרון.
נתבונן במעשה ידוע על רבי עקיבא והחכמים, המובא בסוף מסכת מכות (דף כ"ד ע"ב).
ר' עקיבא והחכמים - כולם צודקים!
וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להם לכך אני מצחק... באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וגו', בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
החכמים רואים את השועל יוצא מבית קדשי הקדשים, ובוכים. הבכי הוא התוצאה; מה שהביא אליו הוא זכרון הפסוק "והזר הקרב יומת". הם זכרו את תפארת בית המקדש, את הקדושה שהיתה בו, ולכן הם הגיעו לרגש של בכי וכאב. רבי עקיבא עונה להם שכאשר הוא רואה את השועל ואת החורבן, הוא בטוח שכשם שיש חורבן כך תהיה גם תקומה. החוויה היא אותה חוויה, ההבדל בין רבי עקיבא לבין החכמים הוא המשקפיים, דרכם בוחרים להסתכל על העולם.
נזכור את ה'ביוגרפיה' של רבי עקיבא. רבו הרוחני היה נחום איש גמזו - "גם זו לטובה". שמו לא היה "הכל טוב", כי אדם שחושב כך הוא טיפש. יש סבל בעולם וגם כאב, מי שרואה ילד נדרס ומחייך ואומר "נפלא" - יש בתי חולים מתאימים בשבילו, כי זו טרגדיה עצובה וכואבת. נחום היה אדם שמסוגל לתפוס את הכל, מבין בדיוק מה קרה, אבל הוא יודע שבסופו של דבר כל מה שקורה בעולם הוא חלק מהטוב האלוקי, "כל מאן דבעיד רחמנה לטב עביד" ולכן הוא מאמץ לעצמו דרך ההסתכלות מתאימה. החכמים בחרו ב'מסנן' שיביא אותם לבכי, ורבי עקיבא בחר במסנן שיביא אותו לשמחה.
מי מבין החכמים צדק? שניהם. החכמים צדקו, כשחושבים על בית המקדש ורואים שועל שיוצא משם ודאי שהדבר יביא לבכי. באותה מידה, כשחושבים על הגאולה העתידה הנלמדת דווקא מהחורבן מביא הדבר לשמחה, השאלה היא מה האדם בוחר, באיזה עולם של רגשות ושל התייחסויות הוא בוחר לחיות, והבחירה יכולה להיות לפי התוצאה, לפי מה שיביא למקום שטוב להיות בו ושנכון להיות שם.
ניתוח התהליך
המעשה של ר' עקיבא והחכמים ממחיש את השפעת המחשבה על הרגשות. בדרך כלל התגובות נובעות מהרגלי חשיבה מסוימים, חלקם נובעים מתכונות הנפש המולדות וחלקם מן הסביבה. לכן אם אני מוצא את עצמי כועס, אחת מהסיבות לכך היא הפירוש שאני מפרש את העולם. כדי שאדם יתחיל לשלוט בעצמו, השלב הראשון הוא המודעות לתהליך הפנימי שבתוכו. אני חייב להיות ער למה שאני עושה וחושב, להוציא את המנגנון מהזרימה ולשים אותו על המסך.
לשם כך, כדאי שכל אחד ינסה 'לצלם' את החוויה הנפשית באותו רגע שהביא לתגובה: מה קורה אצלו ברגע שהוא מתחיל להרגיש רגשות? כשמשהו משמח אותך תשאל את עצמך - באותה סיטואציה, מה גרם לשמחה? איך תרגמתי את הגירוי החיצוני, מה אמרתי לעצמי? אלו תמונות רצו אצלי בראש? מה היו הזכרונות, הדמיונות והמחשבות? כך אדם מגלה את התכניות שיש לו, ומבין איך הוא מייצר רגשות. אם התכניות אינן מתאימות למה שאדם רוצה, הוא יכול להתחיל את העבודה.
הבדיקה הזו אינה יכולה להיעשות בשעת התלהטות הרגש, כי אז מאוד קשה לעצור אותו ולבחון את הדברים בצורה שכלית, אלא רק לאחר מעשה יש לשחזר את ההרגשה. בשלב הבא, צריך לחפש פירוש הגיוני אחר לאותו ארוע, לבנות 'תוכנה' אחרת.
מה לא נכון לחשוב?
בשלב הזה, נחזור שוב לסיפור על רבי עקיבא והחכמים. כפי שראינו, החכמים לא טעו כשחשבו מחשבות שהובילו אותם לבכי. כך גם כאשר אנחנו מחפשים מחשבה מתאימה, יש להיזהר שלא נשלול בכך את המחשבה הקודמת! אם דבר מסוים מביא אותי לכעס, איני יכול לשקר לעצמי ולומר 'מכאן ולהבא זה לא יפריע לי'. משפט כזה אינו עוזר, כי אי אפשר להתכחש למציאות שהדבר כן מפריע! אין צורך לשלול את המחשבות הקודמות, אבל עלינו לחפש אמירות, תפיסות והבנות אחרות.
נמחיש את הדברים בדוגמא. נניח שיש אדם מסוים שמאוד מפריע לי. הוא מעליב, אינו מתחשב ואף פעם לא מעלה בדעתו להתנצל. אם אומר לעצמי 'הוא לא יכעיס אותי', אמירה כזו לא תעבוד, כי ודאי שזה מכעיס לפגוש באדם כזה! אבל אני יכול להרגיל את עצמי לחשוב מחשבות נכונות אחרות: 'היתכן שאדם כזה ידליק אותי? אין לי סיבה לכעוס בגלל שהוא אדיוט, הכעס הוא להעניש את עצמך על השטויות של האחרים!' יש עוד הרבה אמירות שאפשר לומר: 'זו בעיה שלו, מה שהוא אומר לא קשור אלי'; 'רחמנא לצלן, איך יצא יצור כזה? מסכן אדם עם כזה רעל בלב שהוא חייב להעליב אנשים!' כל מחשבה היא טובה בתנאי שהיא מביאה אותי ליעד, שלא אצא כועס אלא רגוע. אחרי שאמירה מסוימת נמצאה יעילה, אני צריך 'להחליף את התוכנה': להרגיל את עצמי לחשוב את המחשבות הרצויות לי. ככל שאדם מבין שהוא בעל הבית על החיים הרגשיים ועל החוויה - הוא יוצא עם כוחות חדשים, ואיתם הוא מוביל את החיים שלו.
החברה אינה מכבדת אותי!
נדגים את התהליך הזה בסיטואציה נוספת. נניח שאני מרגיש שהחברה שאני חי בה אינה מכבדת אותי ברמה שלדעתי אני ראוי לה, הדבר כואב לי ומביא אותי לדיכאון. למה הדבר כואב לי? לא בגלל שהם לא מכבדים אותי, אלא משום שאני אומר לעצמי שהם צריכים לכבד אותי, שאני אמור להיות במקום אחר בחברה. ככל שאני מדבר אל עצמי וחוזר על כך, תחושת התסכול גוברת. הפיתרון הוא בכך שאני אחפש משהו טוב אמיתי אחר לומר לעצמי.למשל: 'אני מעוניין שהכבוד יבוא ממני ולא מהם'; או 'זו הזדמנות לעבוד על ענווה, כנראה שיש לי פגם במידה הזו'. אפשר גם לראות בסיטואציה כזו הזדמנות לדעת, איך לתת לאחרים את אותה הרגשה שאני רוצה לקבל.
המאפיין את כל האפשרויות שהזכרנו הוא שהן לא רק חיוביות, אלא גם אמיתיות. לעומת זאת, אם אדם יאמר 'לא משנה לי שהחברה אינה מכבדת אותי' - הבעיה לא תיפתר, אדם אינו יכול להתכחש לעצמו.
עניין זה הוא חשוב מאוד גם בחינוך. הרבה פעמים הורה אומר לילד 'אני יודע שהם שונאים אותך, אבל זה לא צריך להיות איכפת לך'. אמירה כזו אינה עובדת, כי היא לא אמיתית, ומתכחשת לנפש הילד - השנאה של החברים כן משמעותית בשבילו!
בעיה או אתגר?
לפעמים צריך פשוט להרגיל את עצמנו להשתמש במונחים מתאימים. נניח שאדם נמצא בהתמודדות לא פשוטה, הוא אומר לעצמו 'יש לי בעיה. משהו תקוע אצלי, אני לא מסתדר עם אף אחד'. המילה בעיה יוצרת אצלנו תחושות של מועקה, פחד, כישלון, ביטחון עצמי ירוד. המילה 'אתגר',לעומתה, צופנת בתוכה תוכן הרבה יותר חיובי. היא מקפלת בתוכה את היסוד האמוני, ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ולכן כל התמודדות שאנחנו נמצאים בתוכה היא לטובתנו, היא אתגר שנועד להוביל אותנו לגדול ולהתפתח. מי שמתרגל להשתמש במילה 'אתגר' יוצר בתוכו תחושות חיוביות של מרץ, חוויה ותקווה אמיתית לטוב. הוא ניגש אל הקושי עם ביטחון ואמון שההתמודדות היא בשבילו, ואז גם נקל עליו להפיק את הרווחים. שוב יש להדגיש, שאדם שאומר 'אני בבעיה' אומר אמת, אבל הוא חושב רק על הצד הקשה של המטבע, ורק הוא יסבול מכך.
ההתייחסות הזו נכונה גם לגבי נסיונות שהאדם כבר עבר. אם אני מסתכל על ניסיון שעבר עלי כ'בעיה' שיצאתי ממנה, התחושה השלילית כלפי אותו ארוע נשארת בתוכי, והיא מלווה אותי כל החיים. לעומת זאת, אם התמודדות מסוימת נתפסת בעיני כאתגר, אני חושב על מה שלמדתי ממנה להמשך החיים, כל דבר בלתי נסבל הופך להיות דבר בעל משמעות שבונה אותי. אלו הם חיים אחרים לחלוטין!
זהו עומקו של המשפט 'אין חכם כבעל ניסיון'. והרי כולנו מכירים כמה וכמה אנשים שהסתובבו בעולם, עשו אינסוף דברים - והם עדיין טפשים! כשנדייק נראה שהמשפט אינו 'אין חכם כמי שאוסף חוויות'. חוויה היא ארוע שאדם עובר, חש אותו, ושם על המדף כדי לדבר עליו באיזו שיחת נפש. בעל ניסיון - הוא אדם שהוציא מהחוויה את החכמה שיש בתוכה. כשאדם חי ברמה הזו, מכל מפגש עם מישהו אפשר לצאת עם שכר. החיים אינם מלאים בעיות, אלא אתגרים.
איך הופכים מחשבה להרגל?
תהליך זה נשמע פשוט, אבל הוא לא 'הולך ברגל'... גם כאשר אנחנו רוצים להרגיל את לשוננו לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקום 'מוריד הטל', אנחנו צריכים לומר 'משיב הרוח' תשעים פעמים...
כדי להפוך מחשבה מסוימת להרגל, אפשר להפעיל גם את כח הדמיון, ולדמיין את אותו אדם אומר לי כך וכך, ואת עצמי חושב את המחשבה הרצויה.
בהתחלה הדבר ידרוש ממני מאמץ, אבל לאט לאט אני אצליח להחדיר את האמירות החכמות שאני מזדהה איתם לתוך הזרימה של החיים שלי, ואז אתחיל להבין ולחוש שעל אף שאני לא תמיד יכול לשלוט במצבים שאני נמצא בתוכם, הרי שדרך ההתייחסות שלי לאותם מצבים היא זו שתוביל את האישיות והנפש שלי למחוזות טובים יותר או פחות.
כאן נדגיש שוב עניין שעסקנו בו בהרחבה - שליטה ברגש אין פירושה להפוך את עצמנו לרובוטים. אנחנו רוצים שהתגובות הרגשיות שלנו יזרמו בצורה ספונטנית, אבל מידי פעם צריך לנתב ולכוון אותם למקום שאנחנו רוצים. תהליך הניתוב עצמו דורש מאמץ והתערבות של השכל, אבל אחריו אנחנו יכולים לדעת שאנחנו גולשים במסלול הנכון.
נדודי שינה
הדוגמאות אותן הבאנו ביחס לשליטה על מחשבות עוסקות במחשבות על ההווה, והעיקרון נכון, כמובן, גם ביחס לזכרונות ודמיונות. דוגמא נפוצה לכך היא נדודי שינה. פעם הגיע אלי בחור שהתלונן על כך שקשה לו להירדם. לאחר ששוחחנו מעט התברר, שבסוף כל יום הוא רגיל לחשוב על כל מה שעבר עליו באותו יום, ואם משהו לא הלך טוב - הגוף לא יירגע. ככל שהוא לוחץ על עצמו להירדם, השינה 'בורחת'. שאלתי אותו - בתיכון ידעת לשחק? הוא ענה לי - כן, הייתי כדורסלן טוב! הצעתי לו שיחשוב לפני השינה על הזכרונות הנעימים ממשחקי הכדורסל בתיכון. במקום להילחם במה שעשיתי היום, עדיף למצוא מקום רגוע וכיף. כעבור כמה ימים הוא סיפר לי שהעצה אכן עזרה לו.
כללו של דבר, כל אדם הוא בעל הבית על מה שיש לו במוח. אפשר להכניס כל מחשבה, זיכרון או דמיון שרוצים בהם, וכך להגיע לרגשות הרצויים.
-----
כפליים לנחמה
תיכף לחורבן – ומיד לאחר הקינה והנהי – כבר באה 'שבת נחמו', וקוראים אנו "נחמו נחמו עמי"; ובמה נתנחם? האם כבר פסק החורבן?
וכך מצינו במדרש (איכה רבה א' נ״ז): "חטאו (ישראל) בכפליים, דכתיב: יחטא חטאה ירושלים', ולקו בכפליים, דכתיב: 'כי לקחה מיד ד כפליים בכל חטאותיה', ומתנחמים בכפליים, דכתיב: ינחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם"'.
וחשיבות כפל הלשון – 'בכפליים' – בחטא, בעונש ובנחמה, טעונה בירור.
בסוף מסכת מכות (דף כ״ד עמ' א׳־ב׳) מסופר המעשה הידוע על רבי עקיבא וחבריו שעלו להר הבית בחורבנו. בהתקרבם אל שרידי המקדש, "ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומרת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו׳… עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – (נבואת החורבן) – היית מתיירא שלא תתקיים נבואתו (המנחמת) של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
יש להבין כאן כמה נקודות: מדוע שאל רבי עקיבא את חבריו לסיבת בכיים? וכי אין זה מובן מאליו? ומדוע אמר "לכך אני מצחק" כאילו שמחתו תלויה בבכיים? מדוע התחזק רק עתה בדעתו שנבואות הנחמה עתידות אמנם להתקיים, כאילו אלמלא ראה את חבריו בבכיים לא היה בטוח בהתגשמותן?
והנה, בכל משך גלותנו, הרי כמעט תמיד נרדפנו על צוואר, ותמיד היו הצרות תוכפות ובאות. לכשנשאל על מה באה עלינו כל התלאה, מיד גם נשיב: על חטא שחטאנו. ואמנם, באשר לכל איש יחיד, הרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; אבל מהו החטא ברמה הלאומית – לכאורה אין הדבר ברור.
ונראה לומר, כי באמת אין אנו נוטים להבין את מהות הצרות. סבורים אנו שהגלות היא הצרות והצרות הן הגלות – כאילו מדובר בשני צדדיו של אותו מטבע. על־כן אין אנו מתפללים כי־אם על הרגיעה וההשקט, שתיפסקנה מעלינו הצרות. ובאמת, טעות גמורה היא זו. כי ייסוריו של אדם – לא הם גילוי הגלות. שהרי גם אם נחיה בשלווה ובנחת תחת שלטון הגויים, עדיין הננו נתונים בגלות. ואפילו נהיה בארץ ישראל – כאשר מקיימים אנו את מצוות התורה ושוהים יום ולילה בבית המדרש – עדיין בגלות הננו נתונים, ועדיין 'שכינתא בגלותא' וארץ ישראל עצמה ככבושה בגלות.
כך הוא עד שנבוא אל החיים עם השכינה, שיימלוך ד' לבדו עלינו, ושנעבוד לפניו במקדש, כאשר כוהנים מקריבים ולוויים משוררים וכל ישראל עומדים בעזרה. רק אז אכן תמה הגלות והגיע תור הגאולה השלימה.
הווה אומר שעיקרה של גלות איננו במשא נטל הייסורים, אלא בחורבן בית המקדש. וסכנה חמורה אורבת להם, לגולים, שכאשר יחיו בשלווה על אדמת ניכר יטעו לחשוב שכבר אינם חסרים כלום. לכן גוזר עלינו הקב"ה צרות מתחדשות ובאות, על־מנת שלא תפוג לרגע הידיעה שאמנם הננו בגלות, לבל נשכח זאת ונשקע אל חיי היומיום ה'נורמליים', כביכול. נמצאנו מבינים כי השיעבוד הושת עלינו כדי לזכור את החורבן, וכדי לכסוף לבניין מחדש; ואולם גם כאן אורבת סכנה, שנזהה את השיעבוד עם הגלות ונסבור כי דיינו ביציאה מן השיעבוד לאיזו 'אמנציפציה' – לחירות מעבדות – וכי אין אנו זקוקים, חלילה, ליותר מכך…
והנה, אמנם, נתקיימו בנו הסכנות הללו, ונסתבכנו בגלות בסיבוך כפול. חטא ישראל בעוזבם את התורה וממילא חרב בית־המקדש אשר כח קיומו נעוץ רק בסוד היחד של ישראל עם אביהם שבשמים. ממילא, גם גלו ישראל מארצם, כי גם נחלת הארץ הינה על תנאי שנחיה כאן לפני ד' כראוי. ואילו היו דורות הגולים מבינים את עיקרו של החורבן – אילו בכו על התרחקותנו מד', על ששכינתא בגלותא, ודווקא על גאולה של חיבור מחדש היו מתפללים – הרי היו נענים מיד, כדברי חז"ל שבזכות התפילה ישראל נגאלין. אפס, כי בעוונותינו הרבים, חטאנו בכפליים: לא־די שכשלנו בחטא הראשון, שגרם לחורבן, אלא שגם לאחר החורבן חזרנו וחטאנו בכך שלא נתנו את ליבנו על עיקר החורבן וסיבתו, וממילא סתם ואטם החטא הזה את דרכה של התשובה…
אויה לנו, כי לא על חורבן האומה ולא על חורבן הקדושה בכינו – ואם צעקנו אל ד' הרי היתה כוונתנו שיושיענו מיד בן ניכר כדי שנחיה בשלווה – ועל־כן גם לא יכולנו להבין את מהותן וסיבתן של הצרות אשר באונו. ובאי ההבנה חזרנו וחטאנו – חטא על פשע – כי מכאן השתבשה כל תפילתנו, כאילו ניחא לנו שתימשך לה ה'גלות השקטה' בלא הצרות. על־כן גם לקינו בכפליים: לא־די שנחרב בית המקדש, אלא שגם הננו סובלים את עול הצרות, הולכים ונופלים מדחי אל דחי, עד שתיפקחנה עינינו…
וכדי שאמנם יושיענו ד', צריכים אנו בעצמנו להתנחם בכפליים, כשם שבכפליים חטאנו ולקינו.
בכליון עינים – אך לא באפס מעשה – עלינו לצפות לנחמה, ודווקא לנחמה הכפולה. הווה אומר כי לא רק לנחמה מצרות הגוף, לא רק לתום השיעבוד הננו מייחלים, אלא לנחמת ציון וירושלים, כאשר כולנו שבים אל המקור הראשון, כשה אובד החוזר ומוצא את עדרו ואת רועהו. זהו החזון הכתוב והמובטח: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כ"ז י"ג).
זוהי אפוא הכוונה העמוקה בדברי הנביא הכופל את מילותיו ואת הבחנותיו (ישעיהו מ' א'־ב'): "נחמו נחמו עמי, יאמר א־להיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאותיה".
כי רק כאשר נבין את הכפל שבחטא, ואת ה'כפליים' בעונש – גם נזכה לנחמה הכפולה הלזאת. רק כאשר נבין את שייכותנו לד' א־להינו עד שראוי הוא לומר עלינו: "עמי", או־אז נהא זכאים לאותה נחמה עליה מנבא ישעיהו, באומרו: "יאמר א־להיכם", לפי שאם מקיימים אנו 'אני לדודי', מיד מקיים הוא, יתברך, את בחינת 'ודודי לי'.
ומשהו מן הנחמה החיה הזאת מתחדש עלינו בכל שנה מיד עם תום הצום והבכי של תשעה באב – ואף עוד בעצם יום־המועד לקינת החורבן – גם אם לא זכינו עדיין לנחמה השלימה. כי כפי שהסברנו בשיחתנו לתשעה באב, הרי עצם האבל הנמשך מורה על זרע התקומה מן האבל אל החיים, בהוכחה הניצחת שירושלים לא מתה.
נבין זאת אם נדייק בשיחתם של רבי עקיבא וחבריו בהר הבית החרב. בראות רבי עקיבא את חביריו בוכים, חייב היה לברר אם בוכים הם על שגלתה השכינה מן ההר ומישראל, או על הצרה אשר בחורבן, המסומלת בשועל – (שאולי איננו אלא חייל רומי, בן אדום הרשעה) – היוצא מבית קודשי הקודשים. ומשהשיבו החברים: "מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?" הבין רבי עקיבא שלא על ייסורי גוף בוכים הם, אלא על גלות השכינה. והבנה זו שימחה את לבו! הוא נוכח עתה שבתודעת חבריו אין המקדש בבחינת מת, ועל־כן נענה ואמר להם "לכך אני מצחק"; כי עצם העובדה שמבינים אתם אל־נכון את מהות החורבן, היא המנחמת אותנו, שלא נשגה בהבנת הצרה ובסמיות עיניים מן הגאולה. הבנת החורבן – היא־היא אפוא ראשית הבניין. ובדרך זו, חזקה על העם שראוי יהיה גם לזכות ל'נחמה בכפליים', היינו גם נחמה מן הצרות, וגם חיבור חוזר אל השכינה, להיותנו שוב בבחינת 'עמי' עם אבינו־מלכנו, בדביר מקדש א־להים אשר ייבנה על ההר.
אין פלא אפוא שגם החברים חזרו והבינו את כוונת רבי עקיבא, ובכפליים הם השיבו לו: "עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". ויהי רצון שגם אנו נבין מן העומק את הווייתה של 'שבת נחמו' – עדיין בעידן החורבן – כי הבנה זו תכונן את צעדינו, ותמריץ אותנו בכפליים, עד שנזכה לעלות ולבוא אל העידן של הבניין השלם, ויקויימו בנו דברי נעים הזמירות (תהלים צ' ט"ו): "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".
------
השבת הסמוכה לתשעה באב נקראת "שבת חזון". שם זה נגזר מהפטרת הפרשה, כמובן, העוסקת בתחילת התנבאותו של ישעיה הנביא: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". ישעיה הנביא מתנבא במהלך תקופה של ארבעה מלכים: עוזיה, יותם, אחז וחזקיהו. ישעיה מצוי בימים שקודמים לחורבן בית ראשון, כאשר את החורבן עצמו והשפעותיו מלווים הנביאים הבאים אחריו.
החורבן והגאולה יחדיו בחוברת
בנבואתו הראשונה מגולל ישעיהו הנביא את מערומיה של החברה הישראלית. המתבררת כחברה חיצונית בעלת כפיות טובה, תרבות קלוקלת הרעה לשמיים ולבריות כאחת, כאשר "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם". לאחר פירוט ארוך וקשה לקריאה, מסיים הנביא את נבואתו בדברי נחמה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ".
בדברי ישעיהו, ובכלל בדברי נביאי ישראל, ישנם מעברים קוטביים מפתיעים. ישעיהו מוכיח את העם הלוך ושוב ומתאר בפניהם כיצד ציון עתידה להיחרב והיאך עריה יהפכו לשממה, כאשר מיד לאחר מכן מתאר את הצדק והמשפט שישובו לכנם לאחר התיקון המיוחל. ירמיהו ויחזקאל, אף הם לא פסחו על סגנון זה. לאחר טענות קשות כלפי עם ישראל, ידעו הנביאים להוסיף קומה גבוהה יותר ולראות את הבניין שטמון במעמקי החורבן.
רבי עקיבא בדרך הנביאים
בדרכם של הנביאים הילך רבי עקיבא. בשעה שהלכו התנאים עם רבי עקיבא על יד בית המקדש השרוף וראו שועלים יוצאים ממנו, החלו הם בוכים והוא מצחק. הבכי של התנאים ברור מאוד, אך צחוקו של רבי עקיבא אינו מובן כלל, ולכן שאלוהו התנאים: "מפני מה אתה מצחק?!".
הצחוק, במבט עליון, מבטא את ההשתהות מול פתיחת חוקי המציאות. הצחוק דוחק את רגלי העולם הטבעי והרגיל, מול הצחוק – מאבד עולם הטבע הדטרמיניסטי את ערכו. רבי עקיבא צוחק מפני שהוא שייך בכל מאודו לסגנון הנביאים. לנביאים היה מבט מהפכני, הייתה להם יכולת לנבא חורבן ובניין, גלות וגאולה – בנבואה אחת. לצורך מלאכה זו נדרשת נפש רחבה ועמוקה השייכת לאטמוספרת חיים אחרת. נפש כזו שמסוגלת לראות את הגאולה בעיצומה של הגלות.
כאשר המבט הטבעי והשגרתי דורש לבכות מול אפר בית המקדש והשועלים המהלכים בו, רבי עקיבא צוחק, ובעצם דורש להדגיש בפני חבריו התנאים דווקא את פסוקי הנחמה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם". המבט של רבי עקיבא פתח בפני חבריו התנאים אפיקים רחבים יותר בנפש, הצמצום וההתכנסות שבאו בעקבות החורבן, הפכו לנחמה והתרחבות, כעדות חז"ל: "בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
----
אנו מוצאים שני סיפורים הדומים בעיקרון שלהם: שלושה תנאים בוכים מול המציאות ור׳ עקיבא משחק. הם תמהים עליו והוא תמהה עליהם.
בסיפור הראשון אינם מגיבים לו. בסיפור השני גם עונים לו וגם כופלים את דבריהם: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
מדוע הגמרא חוזרת על סיפור עם לקח דומה?
מדוע בסיפור הראשון החבורה שותקת?
מדוע בסיפור השני היא מקבלת את תשובתו?
מדוע הם כופלים את תשובתם?
בסיפור הראשון שלושת התנאים מסתכלים על המציאות ומצטערים עליה צער רב. ר׳ עקיבא צופה פני עתיד ושמח. ר׳ עקיבא נתפס כמי שרחוק מהמציאות, למרות שהוא צופה פני עתיד, ולכן לא זוכה לכל תגובה. אם היינו נשארים עם הסיפור הזה בלבד היינו תחת הרושם שאין הסכמה ביניהם.
הסיפור השני מכיל פרט נוסף שמשנה את ההסתכלות על ר׳ עקיבא. גם ר׳ עקיבא קורע את בגדיו כשהוא רואה את מקום המקדש חרב. למרות שקרע את בגדיו כמוהם הוא צופה פני עתיד ושואב נחמה מהעתיד. כאשר רואים רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ יהושע את ר׳ עקיבא מצד אחד מחובר למציאות ומצד שני שואב נחמה ושמחה מנבואת הגאולה הם מצטרפים אליו. יותר מכך הם מבינים עכשיו את המסר שניסה להעביר בסיפור הקודם ולכן כופלים את דבריהם: ניחמתנו גם מהסיפור הקודם וגם מהסיפור הנוכחי.
זה מאד סמלי שמסדר הגמרא שיבץ את שני הסיפורים לסיומה של מסכת. יש בזה אמירה שייתמו המכות ותבוא הגאולה.
