רש"ר הירש ויקרא כ"ה
(א) פסוקי הסיום של הפרק הקודם מלמדים אותנו שה' הוא המקור לכל משפט; אישיות ה' היא היסוד לכל המשפטים המסדירים את זכויות בני האדם, והנוגעים לדברים שבני האדם מציינים כרכושם. פרק זה עוסק בתחום הצר יותר של משפט עבודת האדמה, והוא מלמד אותנו שארץ ישראל וכן כל אדם מישראל ורכושו, קנויים לה' לבדו; ועל יסוד עיקרון משפטי זה, הוא מפתח מערכת מצוות לתחום עבודת האדמה, בני האדם עצמם, ורכושם. שביעית ויובל; גאולת קרקע, בתים ועבדים; דיני ריבית – כל אלה הם מסקנות הגיוניות הנובעות מעיקרון משפטי אחד: ישראל וארצו קנויים לה', אשר לו הבעלות היחידה האמיתית עליהם.
מצוות אלה פותחות בפסוק: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, המתפרש בתורת כהנים כך: "מה ענין שמטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני".
דגש זה על "סיני" כמקור לא רק למצוות אלא גם לפרטיהן, והעובדה שהתורה אומרת זאת דווקא כאן בהקשר למצוות שמיטה, יכולים להתבאר על פי סמיכות מצוות שמיטה לפרשת המגדף.
שכן דווקא בפרשת המגדף אנו פוגשים בדבר ההפוך: לכל היותר, הכלל של המצווה נאמר בסיני, אולם פרטותיה ודקדוקיה לא היו ידועים כלל; וכאשר התרחש המעשה, היה צורך לבקש מאמר מיוחד מאת ה': "ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה' " (לעיל כד, יב). מהותה של מצווה זו והנושא שלה [הלא הוא ה'], ראויים לציון מיוחד – בפרט כאשר משווים אותם לשמיטה ולנושא שלה! העבירה שנידונת בפרק כד היא העבירה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת, והנושא של העבירה הוא "האחד היחיד" אשר אינו תלוי בזמן ובמקום, הוא מצוי בכל מקום ובכל זמן, כך שכל אחד יכול לחטוא כלפיו בכל עת היכן שיהיה.
משום כך היה מקום לטעון: אם אפילו מצווה כזו הנוגעת לברכת ה' לא נתגלתה במלואה בסיני, אלא רק כשהתעורר הצורך המעשי לכך, על אחת כמה וכמה צריך להיות כך לגבי שמיטה וכדומה. הרי סוף כל סוף, כאשר ניתנה לראשונה מצוות שמיטה – ובמשך שנים רבות לאחר מכן – לא שכן ישראל על אדמתו, כך שעצם נושא המצווה עדיין לא היה קיים. גם בתקופות מאוחרות יותר, לא תהיה הארץ לישראל במשך מאות ואולי אף אלפי שנה. מדוע יעלה אדם בדעתו שמצווה כזו נתגלתה בסיני בשלמותה – בכללותיה ובדקדוקיה?!
לפיכך מדגישה התורה – דווקא בפרשת שמיטה ויובל הבאה לאחר פרשת המגדף – שאף על פי שבמקרה של מגדף היו צריכים לבקש מה' הוראות מפורטות לקיומה המעשי של המצווה, כשהיה צורך בכך, הרי שפרטי ודקדוקי כל שאר המצוות, לרבות המצוות הנוהגות רק בזמנים ובמקומות מסוימים, כגון שמיטה, נתגלו במלואן בסיני.
נותר לנו לבאר מדוע נשתנה איסור ברכת ה' משאר המצוות; שכן פרטיו לא נתגלו בסיני, והאיסור עצמו נרמז רק על ידי שנכלל במצוות "אלקים לא תקלל" (שמות כב, כז). הטעם לכך נובע כנראה מחומר העוון (רנ"ה וייזל מציע כן בפירושו). התורה לא רצתה להזכיר את האפשרות שייעשה כדבר הזה בישראל. ואכן הוא נעשה רק על ידי אחד שדם מצרי השפיע על אופיו.
