ה. יראת העונש מחולקת בכמות ובאיכות מיראת הרוממות וממידת האהבה. בצד הכמות יש להשלים אותה ולמלא את החסר בה ביחש אליהן. אבל בצד האיכות יש לא לבד להשלים, כי אם להגדיל ולשכלל ולבנות בניינים חדשים בציורים הפנימיים. דומים הם בזה הניצנים של יראת העונש לזירעוני גינה שאינם נאכלים, שנוטעים אותם בערוגה קטנה וצרה, שבה לא יבואו לתעודתם כי־אם כאשר יגמרו בגמר ראשון, שכבר הם ראויים לתת פריים, עוקרים אותם משם ושותלים אותם בגן גדול ורחב ידיים. שמה יבואו למטרתם להיות למאכל טוב ליהנות בהם בני־אדם.
את ההבדלים בין יראת העונש ליראת הרוממות ולאהבה, ניתן לתאר באופן כמותי: ביראת העונש אדם מצייר לעצמו רק נקודה אחת במושג האלוהי – את כוחו האינסופי. על כן הוא מפחד מפניו. ואילו ביראת הרוממות ובאהבה האדם מצייר לעצמו גילויים נוספים של המושג האלוהי – גם צדקות ורחמים, למשל. כך המושג האלוהי "מתרחב" מבחינה כמותית. על כן היראה נעשית מעמיקה ומזוככת יותר, ומגיעה גם לאהבת אלוהים, הזדהות וקרבה. בכך יראת העונש מחולקת בכמות מיראת הרוממות והאהבה. וכמו שאת ההבדלים בין תינוק לאדם מבוגר ניתן לציין באופן כמותי, מבחינת משקל, רוחב או גובה הגוף. משום כך, מצד ההבדל שמצטייר באופן כמותי, יש להשלים אותה ולמלא את החסר בה ביחש אליהן. להרחיב את המבט ולהעמיק אותו, כך שהמושג האלוהי שבתודעת האדם יכלול לא רק את נקודת ההכרה בכוחו האינסופי, אלא עוד נקודות הכרה חשובות לא פחות. ההכרה בכוח האינסופי לא צריכה להתבטל, אך אל לה להישאר לבדה בגיבוש יחסו של האדם לאלוהים.
אולם ההבדל אינו רק במובן הכמותי. ישנו הבדל גם באיכות בין סוגי היחס לאלוהים: בצד האיכות יש לא לבד להשלים, כי אם להגדיל ולשכלל ולבנות בניינים חדשים בציורים הפנימיים. ישנו ציור חיצוני לאלוהים – כאשר מייצגים אותו בדמות מסוימת. בניגוד לכך, הציורים הפנימיים נוצרים בנפש כחוויה עמוקה, תפיסה ומשמעות שהמושג האלוהי יוצר באדם. באופן זה ציור המושג האלוהי בנפש מבסס את היחס לאלוהים – כאשר הוא גורם לאדם תפיסות מסוימות, ערכים ורגשות. את אותם התפיסות והרגשות יש לזכך ולשכלל. חוויות היסוד של האדם המכוננות את תפיסת העולם שלו, נגזרות מן האידאלים שלו, משאיפותיו וחזונו. כאשר האידאלים משתנים, גם חוויות היסוד משתנות. אלו הם בניינים חדשים בציורים הפנימיים. לא גילוי של עוד נקודות וצדדים במושג האלוהי, כמו בהבחנה הכמותית, אלא העמקה באותה הנקודה שאדם התמקד בה קודם לכן. כך היא תוליד בו חוויות ותפיסות נעלות וטובות יותר. כאשר אדם מצייר לעצמו את אלוהים כ"בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), למשל, הוא צריך להעמיק במשמעות הציור ולבחון את השפעותיו על הכרתו ונפשו. ציור זה יכול לגרום לו רגשות אימה עזים, מסכנוּת ובהלה, אך גם התפעלות, התרוממות וקרבה. אם התפיסה היא שהאדם קיים בנפרד מאלוהים, שהוא ישות אחרת וזרה, אך אדירה ובלתי מנוצחת – האדם נותר אחוז אימה. כל צעד לא נכון שיעשה עלול לעורר את חרון אפו של אלוהים ולגרום לו לייסורים נוראים. אולם אם האדם משכלל את הציור הפנימי שיש לו על כל־יכולתו של אלוהים, הוא מכיר בכך שהוא אינו ישות נפרדת מאלוהים. ישנה אחדות בעלת פנים שונים – הפן האלוהי הנשגב שבורא, מצווה ומשגיח, והפן הנברא והחסר שהולך ומשתלם – האדם. האדם עצמו הוא גילוי אלוהי, יציר כפיו שיש לו ערך עצמי ותפקיד חשוב (עי' אורות הקודש ח"ב עמ' תקל), ועל כן אלוהים רוצה בטובתו ומכוון את מאורעותיו לטובה. באופן זה, עונשו של אלוהים אינו נתפס כביטוי של כעס או אכזריות אלא של אהבת אלוהים לברואיו, הדואג לחינוך האדם והטבה עמו. אין בכך ביטול של ממד העוצמה האינסופית שבמושג האלוהי או תוספת של ממדים אחרים, אלא העמקה ושכלול של ממד זה עצמו. עוצמתו של אלוהים מביאה את האדם לאהבה כלפיו כאשר הוא משנה את יחסו אליה מניכור וזרות לאחדות אורגנית, בדומה ליחס שבין הגוף לנשמה המשלימים זה את זה.
דומים הם בזה הניצנים של יראת העונש לזירעוני גינה שאינם נאכלים, שנוטעים אותם בערוגה קטנה וצרה, שבה לא יבואו לתעודתם כי־אם כאשר יגמרו בגמר ראשון, שכבר הם ראויים לתת פריים, עוקרים אותם משם ושותלים אותם בגן גדול ורחב ידיים. שמה יבואו למטרתם להיות למאכל טוב ליהנות בהם בני־אדם. כדי לגדל עץ, אפשר לזרוע זרעים בגינה, להשקות ולהמתין שיצמח העץ מאותם הזרעים. אך פעמים רבות הגננים מעדיפים קודם לזרוע זירעונים בערוגה קטנה וצרה. בערוגה כזו קל לשלוט בכמות המים שהיא תקבל, בצורת האדמה ובאיכותה. כאשר הזירעונים משתרשים היטב ומתעצמים באותה ערוגה קטנה, מוציאים אותם ממנה ושותלים באדמתה של גינה גדולה. אז יש כבר שורשים חזקים, והם יכולים להתפתח ולהתפשט לעומק ולרוחב יותר ממה שהתאפשר להם בערוגה הצרה. כך גם ביחס ליראת העונש: בתחילה היא כמו זירעוני גינה שאינם נאכלים. לא יכולה לבסס יחס בריא לאלוהים שיפתח את האדם והעולם. אולם אין זה אומר שצריך להתנכר אליה, להתעלם מן הזירעונים. זהו שלב הכרחי כדי שהיראה תיקלט בנפש, כמו הזירעונים שצריכים להיקלט בערוגה הצרה כדי להכות שורשים. רק לאחר מכן יש להעביר את היראה לשדה אחר, להעמיק ולהרחיב את שורשיה, כך שהיא תפתח ותרומם את אופן יחסו של האדם לאלוהים וממילא את כלל אישיותו.
בדורות האחרונים רווחת תופעה של חוסר התאמה בנפש, בין הבגרות הנפשית והאינטליגנציה לבין המושג האלוהי שבנפש. אדם משכיל, מעמיק ורחב אופקים, לעיתים תופס את אלוהים במושגים פשטניים וילדותיים. מכיוון שהוא אינו נותן את דעתו על בוסריות המושג האלוהי שבהכרתו, נוצרת סתירה פנימית זו, שגורמת לקשיים בנפש. כאשר האדם נתקל בהתמודדויות מורכבות, מושג אלוהי מפותח ובוגר שתואם להכרתו הבשלה מסייע לו לצלוח התמודדויות כאלה ביתר קלות, באופן בריא ונכון יותר. אך מכיוון שאינו כך, האדם מתאכזב מעצמו ומחברתו, נבוך ועצוב, עד שהוא מגלה שעליו לרומם את מושג האלוהים שבו. וככל שהעולם מתפתח בכל תחומי החיים, כך גם הכרת אלוהים צריכה פיתוח וזיכוך. כיום כל ילד יודע למצוא מידע בנקל ברשת האינטרנט, ודווקא מושגים של יראת ה', הבסיס והתוקף לכל החכמות – רק הם נותרים בוסריים ומגושמים. על כן חשוב לבנות בניינים חדשים בציורים הפנימיים, ללמוד לפתח נכון את המושג האלוהי. אחרת, או שמנסים לסגור את הנפש בעציץ קטן וכך מעוותים אותה, מקטינים ומשבשים את גדילתה, או שמושגי האמונה פורצים את המסגרת ויוצרים מהומה וחורבן בנפש.[110]
[110] מאמר 'יסורים ממרקים', אורות עמ' קכו: "לְרַגְלֵי הַמְּנִיעָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַלִּמּוּד הָרוּחָנִי בָּעִנְיָנִים הָאֱלוֹהִיִּים, הוֹלֵךְ מֻשַּׂג הָאֱלוֹהוּת וְנֶחְשָׁךְ, מֵאֵין עֲבוֹדָה שִׂכְלִית וְהֶרְגֵּשִׁית מְטֹהָרָה. עִם זֶה, הַפַּחַד הַחִיצוֹנִי וְהָאֱמוּנָה הַטִּבְעִית וְהַשִּׁעְבּוּד שֶׁל הַהַכְנָעָה נִשְׁאָרִים בִּלְבָבוֹת רַבִּים […] הָאָדָם הוֹלֵךְ וּמְאַבֵּד אֶת זֹהַר עוֹלָמוֹ עַל־יְדֵי מַה שֶּׁהוּא מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְקַטְנוּת הַמֹּחִין. אֵין גֵּאוּת־אֱלוֹהִים מִתְגַּלָּה אָז בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ כִּי־אִם שִׁפְלוּת דִּמְיוֹנוֹת פְּרוּעִים הַמְצַיְּרִים תְּכוּנָה שֶׁל אֵיזוֹ מְצִיאוּת בְּדוּיָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת, מְדֻלְדֶּלֶת וּקְצוּפָה, שֶׁמַּבְהֶלֶת אֶת כָּל מַאֲמִין בָּהּ וּמְדַכֵּאת אֶת רוּחוֹ, מְטַמְטֶמֶת אֶת הַלֵּב וּמוֹנַעַת אֶת עֲדִינוּת־הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם מִלְּהִתְגַּבֵּר…". וראו בביאורים למאמרי ה'זרעונים', הר ברכה תשע"ט עמ' 83.
