המשגיח הזכיר בשיחה מה שהיה הגאון רבי חיים שמולביץ זצ"ל נוהג לדבר בבל יום כפורים מה כחה של דמעה, אודות הגמרא בב"ב ט"ז שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. חז"ל מעידים שפנינה ציערה את חנה לשם שמים ולא היו לה כוונות אחרות ואפ"ה עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה אחז"ל כל ילד שנולד לחנה נפטר כנגדו בן לפנינה דאעפ"י שהיה לשם שמים סוף בל סוף הוציאה לה דמעה מחמת ילדים והיה מדה כנגד מדה. חזינן דדמעה היא אש ששורפת דמעה היא מציאות שפועלת עכ"ד.
אמר המשגיח הרי מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה אפשר לזכות עם דמעות.
והנה נער בוכה שמות [ב ו]. איתא במדרש בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא רחמים ותחמול עליו כיון שראתה אותו בוכה חמלה עליו [שמות רבה א כח]. ביאר המשגיח, בתיה בת פרעה הכניסה עצמה לסכנה להציל את משה והיתה מורדת במלכותו ואיך עשתה זאת? ע"י דמעות נעשתה מקושרת והרגישה כאמא וגדלתו כבן ובלי דמעות לא היתה עושה זאת.
