B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
The discourse opens with an analysis of the Rambam (Hilchos Sefer Torah 10:10), who establishes the mitzvah to honor the Sefer Torah specifically because its contents are the “Divrei HaBris”—the words of the Covenant. The shiur interrogates the relationship between the standard text of the Torah and the Aseres Hadibros (Ten Commandments) contained within it.
The central tension lies in the source of sanctity:
The General Torah: Its sanctity (Shem Torah) derives from Nevuas Moshe—it is the prophecy of Moses transcribed at the command of God.
The Aseres Hadibros: These were originally given directly by God at Sinai and engraved on the Luchos (Tablets).
The shiur posits that when the Aseres Hadibros are transcribed into the parchment of a Sefer Torah, they do not merely become “text”; they retain the elevated status of the Luchos. While the rest of the Torah is a transmission of prophecy (Nevuah), the Aseres Hadibros within the scroll remain a textual embodiment of the Luchos HaBris.
The Bilam Paradigm: Intrinsic Torah Status
To prove that parts of the Torah can possess a Shem Torah (status of Torah) before Moses writes them, the speaker cites Bava Basra 14b, which states: "Moses wrote his own book and the Portion of Bilam."
The Difficulty: Why is Bilam singled out? Moses also wrote down the prophecies and histories of Avraham, Yitzchak, and Yaakov. Why isn't it called "Sefer Avraham"?
The Resolution (Rav Chaim): There is a fundamental difference between the Patriarchs and Bilam.
The Patriarchs: When Avraham prophesied, it was merely Nevuah (prophecy). It had no status of Torah at that time. It only became Torah later, when Moses was commanded to write it down.
Bilam: His prophecy was unique. Even before Moses wrote it, at the moment Bilam spoke it, it already possessed the intrinsic status (Chalos) of Torah.
The Parallel: This serves as the model for the Aseres Hadibros. Just as Bilam’s words were "Torah" before valid entry into the scroll, the Aseres Hadibros possess the sanctity of the Luchos (Tablets) and Torah independent of Moses’ transcription. They are not Torah because Moses wrote them; they are Torah because they are the direct words of God (Divrei Elokim), and Moses merely incorporated this pre-existing entity into the scroll.
This is the meaning of the Rambam when he says that דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר - every Sefer Torah essentially contains the Tablets!
The Distinction Between “Mikra” and “Luchos”
The shiur references Berachos 5a, which distinguishes between the “Torah” and the “Mitzvah” (interpreted as the Luchos).
Luchos: Described as Divrei Elokim Chaim (Living Words of God) and are associated with chakika (engraving)—an indelible, essential connection.
Mikra (Scripture): Represents the written text.
The thesis presented is that the Aseres Hadibros found in our Torah scrolls are a “projection” of the Luchos into the medium of Mikra. They are not just a record of what happened at Sinai; they are the Covenant.
Halachic and Liturgical Ramifications
This conceptual distinction drives several practical and liturgical outcomes discussed in the shiur.
1. The Validity of Oaths (Nedarim 22b)
The shiur provides a deep reading of Nedarim 14b to substantiate the claim that the Aseres Hadibros retain the status of the Luchos.
The Gemara: The Gemara rules that it is effective to vow “by the Torah” even if he is not holding on to it because the vower’s intent is al da’as mah shekasuv bah—”by the merit of what is written within it.”
The Ran’s Insight: In his commentary, the Ran [22b citing Tshuvos Ha-Geonim who say that such an oath has no annulment] clarifies the phrase “what is written within it.” He asserts that this refers specifically to the Aseres Hadibros.
The Analysis: How can one hold the Aseres Hadibros in his hand? The answer is that the Aseres Hadibros in the Sefer Torah function as a proxy for the Luchos HaBris. When a person swears “by the Torah,” they are effectively holding the Luchos. Since the Covenant at Sinai is eternal and unbreakable, a vow taken upon the “Luchos” (via the text in the scroll) adopts that same severity and becomes irrevocable.
2. Liturgical Evidence: “V’chein Kasuv B’Torasecha”
The shiur finds further proof of this duality in the Yismach Moshe prayer recited during Shabbos Shacharis.
The Text: The prayer first mentions that Moses brought down “Shnei luchos avanim” (two stone tablets). Immediately following this, the prayer transitions with the phrase: “V’chein kasuv b’torasecha” (”And so it is written in Your Torah”), followed by the citation of the verses “V’shamru V’nei Yisrael...”
The Problem: The verses of V’shamru (from Parshas Ki Sisa) are not written on the Luchos (Ten Commandments). Why does the prayer link the Luchos to V’shamru with the connecting phrase “And so it is written,” implying continuity?
The Explanation: The prayer is deliberately contrasting the two sources of authority. It is asserting:
We have the Luchos (the Aseres Hadibros), which command the Sabbath.
“V’chein kasuv b’torasecha”—And additionally, the concept is written in the Torah (the scroll) via the verses of V’shamru.
The Conclusion: This confirms that the Luchos and the Torah are viewed as distinct entities. The Aseres Hadibros represent the Luchos presence, while the rest of the text (V’shamru) represents the standard Torah presence.
3. Reading Customs (Ta’am Elyon vs. Ta’am Tachton)
The divergence in how the Aseres Hadibros are read reflects this duality:
Ta’am Tachton: Breaks the verses according to standard sentence structure. This treats the text as Mikra—standard Torah narrative.
Ta’am Elyon: Breaks the verses according to the distinct commandments (Divine utterances). This mimics the Revelation at Sinai.
Customs:
Sephardim: Often read with Ta’am Elyon throughout the year, emphasizing the inherent Luchos status of the text.
Ashkenazim: Use Ta’am Tachton during the yearly cycle but switch to Ta’am Elyon on Shavuos.
4. Standing During the Reading
A famous controversy exists regarding standing while the Aseres Hadibros are read.
The Rambam’s Opposition: The Rambam ruled against standing to prevent the heretical claim that only the Ten Commandments are divine.
The Defense of Standing: On Shavuos, Ashkenazim read with Ta’am Elyon specifically to reenact the giving of the Torah. Citing the Tur, the shiur notes that one must stand when a Covenant is being ratified. Standing on Shavuos is not about prioritizing these verses, but about the posture required when entering a Bris.
Conclusion
The Aseres Hadibros within the Sefer Torah are a unique entity. While physically written like the rest of the scroll, metaphysically they carry the Kedusha of the Luchos. As evidenced by the Tshuvos HaGeonim’s interpretation of vows and the liturgical phrase “V’chein kasuv b’torasecha,” the text serves as a direct link to the Luchos HaBris. When we read them—especially on Shavuos with the Ta’am Elyon—we are not merely reciting history; we are accessing the Divrei HaBris and ratifying the Covenant. [עפ”י הנחלת בנימין]
השיעור פותח בניתוח דברי הרמב"ם (הלכות ספר תורה י:י), הקובע את המצוה לכבד את ספר התורה דווקא משום שתכולו הוא "דברי הברית" – דברי הברית. השיעור בוחן את היחס בין הטקסט הרגיל של התורה לעשרת הדברות הכלולים בתוכה.
המתח המרכזי נוגע למקור הקדושה:
התורה הכללית: קדושתה (שם תורה) נובעת מנבואת משה – זו נבואה של משה שנכתבה בפקוד השם.
עשרת הדברות: אלו נמסרו בידיים ישירות מהשם בסיני ונחקקו על הלוחות.
השיעור מציע כי כאשר עשרת הדברות נכתבים על קלף ספר תורה, הם אינם הופכים ל"טקסט" רגיל בלבד; הם שומרים על מעמד עליון של הלוחות. בעוד ששאר התורה היא העברה של נבואה, עשרת הדברות במגילה נשארים גילגול טקסטואלי של לוחות הברית.
פרשת בלעם: מעמד תורה פנימי
כדי להוכיח שחלקים מהתורה יכולים להיות בעלי שם תורה עוד לפני שמשה כותבם, המדבר מביא מבבא בתרא יד ע"ב: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם".
הקושיא: מדוע בלעם מיוחד? משה כתב גם נבואות וסיפורי אברהם, יצחק ויעקב. מדוע לא נקרא "ספר אברהם"?
הפתרון (רב חיים): יש הבדל יסודי בין האבות לבלעם.
האבות: כשאברהם נתנבא, זו היתה רק נבואה. לא היתה לה מעמד תורה באותה עת. היא נעשתה תורה רק לאחר מכן, כשמשה נצטוה לכתוב אותה.
בלעם: נבואתו היתה יחידה. עוד לפני שמשה כתב אותה, ברגע שבלעם דיבר אותה, כבר היתה לה חלות של תורה פנימית.
המקביל: זה משמש כמודל לעשרת הדברות. כשם שדברי בלעם היו "תורה" עוד לפני כניסתם התקפה לספר, עשרת הדברות נושאים את קדושת הלוחות ותורה בעצמם, בלתי תלויים בכתיבת משה. הם לא תורה משום שמשה כתב אותם; הם תורה משום שהם דברי אלוקים ישירים, ומשה רק שילב ישות קיימת זו בספר.
זהו פירוש הרמב"ם כשהוא אומר ש"דברים שלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר" – כל ספר תורה מכיל במהותו את הלוחות!
ההבדל בין "מקרא" ל"לוחות"
השיעור מפנה לברכות ה ע"א, המבדיל בין "תורה" ל"מצוה" (שמפורשת כלוחות).
לוחות: מתוארים כ"דברי אלוקים חיים" וקשורים לחקיקה – חיבור בלתי נמחה ומהותי.
מקרא: מייצג את הטקסט הכתוב.
התזה: עשרת הדברות בספרי התורה שלנו הם "השלכה" של הלוחות לתוך מדיום המקרא. הם לא רק תיעוד של מה שקרה בסיני; הם הברית עצמה.
השלכות הלכתיות וליטורגיות
ההבדל המושגבי הזה מוליד כמה תוצאות מעשיות וליטורגיות שנידונות בשיעור.
תוקפן של נדרים (נדרים כב ע"ב)
השיעור מביא קריאה עמוקה של נדרים יד ע"ב לחזק את הטענה שעשרת הדברות שומרים על מעמד הלוחות.
הגמרא: קובעת שנדר "בתורה" תוקף אפילו אם אינו אוחז בה, כי כוונת הנודר היא "על דעת מה שכתוב בה".
הר"ן: בפירושו מבאר (בשם תשובות הגאונים) ש"מה שכתוב בה" מתייחס דווקא לעשרת הדברות.
הניתוח: כיצד יכול אדם להחזיק את עשרת הדברות בידו? התשובה: עשרת הדברות בספר התורה משמשים כפרוקסי ללוחות הברית. כשאדם נשבע "בתורה", הוא בפועל אוחז בלוחות. מאחר שהברית בסיני היא נצחית ובלתי ניתנת לביטול, נדר על ה"לוחות" (דרך הטקסט בספר) מקבל את אותה חומרה ונעשה בלתי ניתן להתר.
ראיה ליטורגית: "וכן כתוב בתורתך"
השיעור מוצא ראיה נוספת לדואליות זו בתפילת "ישמח משה" שמתפללים בשחרית שבת.
הטקסט: התפילה מזכירה תחילה שמשה הוריד "שני לוחות אבנים". מיד אחר כך עוברת ל"וכן כתוב בתורתך", ומביאה את הפסוקים "ושמרו בני ישראל...".
הבעיה: פסוקי "ושמרו" (מפרשת כי תשא) אינם כתובים על הלוחות. מדוע התפילה מקשרת בין הלוחות ל"ושמרו" ב"וכן כתוב"?
ההסבר: התפילה מנגדת בכוונה את שני מקורות הסמכות. היא טוענת:
יש לנו את הלוחות (עשרת הדברות), המצווים על השבת.
"וכן כתוב בתורתך" – ובנוסף, העניין כתוב בתורה (הספר) דרך פסוקי "ושמרו".
המסקנה: זה מאשר שהלוחות והתורה נתפסים כישויות נבדלות. עשרת הדברות מייצגים את נוכחות הלוחות, בעוד ששאר הטקסט ("ושמרו") מייצג את נוכחות התורה הרגילה.
מנהגי קריאה (טעם עליון לעומת טעם תחתון)
החלוקה באופן קריאת עשרת הדברות משקפת את הדואליות:
טעם תחתון: מחלק את הפסוקים לפי מבנה משפטי רגיל. זה מטפל בטקסט כמקרא – נרטיב תורני רגיל.
טעם עליון: מחלק לפי הדברות הנבדלים (הדיבורים האלוקיים). זה מדמה את ההתגלות בסיני.
מנהגים:
ספרדים: לעיתים קריאה בטעם עליון לאורך כל השנה, להדגיש את מעמד הלוחות הפנימי.
אשכנזים: משתמשים בטעם תחתון במחזור השנה אך עוברים לטעם עליון בשבועות.
עמידה בעת הקריאה
מחלוקת מפורסמת קיימת בעניין עמידה בעת קריאת עשרת הדברות.
הרמב"ם מתנגד: פסק נגד עמידה כדי למנוע טענה כופרנית שרק עשרת הדברות הם אלוקיים.
ההגנה על העמידה: בשבועות, אשכנזים קוראים בטעם עליון דווקא כדי לשחזר את מתן תורה. בציטוט הטור, השיעור מציין שיש לעמוד כשברית נכרתת. העמידה בשבועות אינה על עדיפות הפסוקים האלה, אלא על התנוחה הנדרשת בכניסה לברית.
מסקנה
עשרת הדברות שבספר התורה הם ישות ייחודית. בעודם כתובים פיזית כמו שאר המגילה, מטאפיזית הם נושאים את קדושת הלוחות. כפי שמעידות תשובות הגאונים על נדרים והביטוי הליטורגי "וכן כתוב בתורתך", הטקסט משמש כקשר ישיר ללוחות הברית. כשאנו קוראים אותם – במיוחד בשבועות עם טעם עליון – איננו רק משננים היסטוריה; אנו ניגשים לדברי הברית ומחדשים את הברית. [עפ"י הנחלת בנימין]
