B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
--
Meet Dave the Devout Atheist (formerly "Richard Dawkins' Shadow"), 28 years old, a guy who once treated atheism like a full-time religion. Dave grew up in a Charedi family in Flatbush as Dovid Moshe but when he was in Mesivta high school, he started reading up about science on the Internet. Little by little he drifted away from observance and became totally secular. Science explained everything. He didn't need G-d. He could have been termed the "Cynic'er Rebbe".
He fasted on Yom Kippur but only in between hearty meals and snacks. He eventually met a non-Jewish girl named Heather and they moved in together. He converted from Judaism to atheism. No mikva or Beis Din required.
He had the uniform: ironic "In Science We Trust" mug, a dog-eared God Delusion, and an encyclopedic knowledge of why prayer was just wishful thinking with extra steps. He would mock his co-religionists and even built a website to spread his unholy gospel. The universe? Random quantum hiccup that luckily coughed up stars, planets, flowers and Spotify playlists. Life was good. Steady, well paying job in real estate, in love with his girlfriend, season tickets to the Knicks and Rangers. And none of the suffocating rules of his youth. He could basically do whatever he wanted whenever he wanted. What could be better??!!
Then the crisis hit like a theological truck.
It began with a random YouTube rabbit hole on the blood clotting cascade. This isn't some simple "cut → scab" deal. It's a Rube Goldberg symphony of proteins: Factor XII kicks things off when it touches a damaged surface, then activates Factor XI, which flips on Factor IX, which teams up with Factor VIII to turn Factor X into its active form, which then converts prothrombin to thrombin, which slices fibrinogen into fibrin strands that weave the net, plus platelets sticking like Velcro, and all the while anti-clotting factors (antithrombin, protein C, etc.) keep the whole thing from turning your veins into concrete. Remove any single player—say, Factor VIII—and boom: hemophilia, endless bleeding. Add too much activity? You stroke out at 30. It's not a ladder you can build rung by rung; it's a house of cards where pulling any card collapses the patient.
Dave snorted. "Exaptation! Gene duplication! Just-so stories!" But the deeper he dug, the more these interlocking cascades stared back unblinking. The adaptive immune system: V(D)J recombination, somatic hypermutation, clonal selection, MHC presentation—the whole antibody factory that learns enemies on the fly. Miss one enzyme and the system either attacks you (autoimmunity) or lets invaders party. Cilia in your lungs waving like synchronized swimmers to sweep out junk—each with nine microtubule doublets, dynein arms, nexin links, radial spokes. One part AWOL and you get Kartagener syndrome: situs inversus, chronic infections, infertility. Dave started seeing molecular mousetraps everywhere he looked.
Or how about the brain's processing power every time someone talks to you and asks you to raise your hand [this is the simplified version as explicated by Dr. Ben Carson on a video Dave saw at 2:30 am]:
"The sound waves had to leave his lips, travel through the air into your external auditory meatus, travel down to your tympanic membrane, and set up a vibratory force which traveled across the ossicles of your middle ear to the oval and round windows, generating a vibratory force in the endolymph, which mechanically distorts the microcilia, converting mechanical energy to electrical energy, which traveled across the cochlear nerve to the cochlear nucleus at the pontomedullary junction, from there to the superior olivary nucleus, ascending bilaterally up the brain stem through the lateral lemniscus to the inferior colliculus and the medial geniculate nucleus, then across the thalamic radiations to the posterior temporal lobes to begin the auditory processing, from here to the frontal lobes, coming down the tract of Vicq d'Azyr, retrieving the memory from the medial hippocampal structures and the mammillary bodies, back to the frontal lobes to start the motor response at the Betz cell level, coming down the corticospinal tract, across the internal capsule into the cerebral peduncle, descending to the cervicomedullary decussation into the spinal cord gray matter, synapsing, and going out to the neuromuscular junction, stimulating the nerve and the muscle so you could raise your hand."
Then the cosmos joined the ambush.
He refreshed on fine-tuning. The strong nuclear force: dial it down 2% and protons can't bind to neutrons—no deuterium, no fusion, no stars, no Dave. Up a hair too high and diprotons form, hydrogen fuses too easily, stars burn out in minutes. The cosmological constant: tuned to roughly 1 part in 10^120. A smidge larger and the universe flies apart before galaxies form; smaller and it recollapses in a hot second. Proton-to-electron mass ratio: precisely 1836.15267343. Off by a whisper and atoms destabilize—no stable chemistry, no organic molecules, no existential crises over coffee.
Dave tried the multiverse parachute: "Infinite bubbles! One wins the lottery!" But it felt like cheating—positing endless unobservable realities to dodge one purposeful Reality. Occam's razor raised an eyebrow.
And the humans? They kept betraying the script. Atheist poets waxed lyrical about "cosmic awe." Materialists gushed "transcendence" at a nebula pic. Everyone—believers, skeptics, agnostics—craved meaning like oxygen. Why stare at the Milky Way and feel homesick for somewhere you've never been if it's all blind physics? Why do toddlers laugh at butterflies with such pure delight unless the wiring screams "purpose"?
The meltdown arrived one ordinary Wednesday in a café. Dave watched steam curl from his latte like tiny galaxies, then glanced at a nearby kid giggling as foam made a mustache. The child's immune system quietly cataloging allergens, blood ready to clot if he scraped a knee, eyes processing light through perfectly aligned lenses and retinas. The coffee bean's chemistry just right for caffeine to tickle dopamine without killing him. The sun at exactly the right distance and strength. Dave felt the suspicion bloom like heartburn.
"Maybe," he muttered into his mug, "the real faith position is pretending all this interlocking precision, all this screaming improbability, all this baked-in yearning for significance, is one giant cosmic whoopsie. Maybe admitting a G-d takes less mental gymnastics than insisting 'nope, blind chance' forever."
No dramatic conversion. No burning bush. Just a quiet defection. He stashed a Tanach behind his Hitchens collection like forbidden reading. Told his debate-group buddies he was "focusing on personal growth" (atheist for "I'm up the creek"). He still argues with rabbis when they give weak arguments and rolls his eyes at trips to Uman or the latest invented segulah. But the ironclad "there is absolutely no design" cracked.
Now, whenever someone says "the universe doesn't need a reason" or he spots a diagram of the clotting cascade, the person who now once again calls himself Dovid Moshe smirks sadly.
"Buddy," he whispers, "that's exactly how the doubt creeps in."
And as for Heather? She caught Dave's bug, converted and today goes by Chana Sara.
They will be married in a month,
[Fiction based on fact]
פגשו את דייב האתאיסט השקדן (לשעבר "הצל של ריצ'רד דוקינס"), בן 28, בחור שפעם התייחס לאתאיזם כמו לדת במשרה מלאה. דייב גדל במשפחה חרדית בפלאטבוש בשם דוד משה, אבל כשהיה במתיבתא, הוא התחיל לקרוא על מדע באינטרנט. לאט לאט הוא התרחק משמירת מצוות והפך לחילוני לגמרי. המדע הסביר הכול. הוא לא היה זקוק לאלוהים.
הוא צם ביום כיפור – אבל רק בין ארוחות דשנות לבין חטיפים. בסופו של דבר הוא פגש בחורה לא-יהודייה בשם הית'ר, והם עברו לגור יחד. הוא התגייר – מאמונה יהודית לאתאיזם. בלי מקווה ובית דין.
הוא היה לו את המדים: ספל אירוני "במדע אנו בוטחים", עותק מרופט של "אשליית האלוהים", וידע אנציקלופדי למה תפילה זה סתם משאלת לב עם צעדים מיותרים. הוא היה לועג לחבריו לדת, ואפילו בנה אתר כדי להפיץ את הבשורה הלא-קדושה שלו. היקום? שיהוק קוונטי אקראי שבר מזל השתעל כוכבים, כוכבי לכת, פרחים ורשימות השמעה של ספוטיפיי. החיים היו טובים. עבודה יציבה ומשתלמת בנדל"ן, מאוהב בחברה שלו, מנויי עונה לניקס וריינג'רס. ובלי כל החוקים המחניקים של נעוריו. הוא יכול היה לעשות בעצם מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. מה יכול להיות יותר טוב??!!
ואז המשבר הכה בו כמו משאית תיאולוגית.
זה התחיל מחור נחש באינטרנט ביוטיוב על מנגנון קרישת הדם. זה לא סתם "חתך → גלד". זה סימפוניה של רוב גולדברג של חלבונים: פקטור XII מתחיל את העניין כשהוא נוגע במשטח פגום, אחר כך מפעיל את פקטור XI, שמדליק את פקטור IX, שמשתף פעולה עם פקטור VIII כדי להפוך את פקטור X לצורה הפעילה שלו, שממיר פרוטרומבין לטרומבין, שחותך פיברינוגן לחוטי פיברין שטווים את הרשת, בתוספת טסיות דם שנדבקות כמו ולקרו, ובינתיים גורמי נוגדי קרישה (אנטי-טרומבין, חלבון C וכו') מונעים מהכל להפוך את הוורידים שלך לבטון. הסר שחקן אחד – נניח פקטור VIII – ובום: המופיליה, דימום אינסופי. יותר מדי פעילות? אתה עושה שבץ בגיל 30. זה לא סולם שאפשר לבנות שלב אחרי שלב; זה בית קלפים שבו משיכת קלף אחת מפילה את החולה.
דייב נחר בבוז. "אקסאפטציה! הכפלת גנים! סיפורי 'רק-כך'!" אבל ככל שהוא חפר עמוק יותר, המנגנונים המשתלבים האלה הביטו בו בעיניים לא ממצמצות. המערכת החיסונית האדפטיבית: רקומבינציה V(D)J, מוטציה היפר-סומטית, ברירה קלונלית, הצגת MHC – כל המפעל של נוגדנים שלומד אויבים תוך כדי תנועה. חסר אנזים אחד והמערכת או תוקפת אותך (אוטואימוניות) או נותנת לפולשים לחגוג. ריסים בריאות שמנופפים כמו שחיינים מסונכרנים כדי לגרוף פסולת – כל אחד עם תשעה זוגות מיקרו-צינורות, זרועות דינאין, קישורי נקסין, דיבורי רדיאליים. חלק אחד נעדר ואתה מקבל תסמונת קרטגנר: situs inversus, זיהומים כרוניים, עקרות. דייב התחיל לראות מלכודות עכברים מולקולריות בכל מקום שהביט.
או מה דעתכם על כוח העיבוד של המוח בכל פעם שמישהו מדבר אליכם ומבקש להרים יד [זו הגרסה המפושטת כפי שהוסברה על ידי ד"ר בן קרסון בסרטון שדייב ראה בשעה 2:30 לפנות בוקר]:
"גלי הקול יצאו משפתיו, עברו באוויר לתוך מעבר השמיעה החיצוני שלך, ירדו עד לקרום העור התוף, ויצרו כוח רטט שעבר דרך עצמימי האוזן האמצעית אל החלונות העגולים והסגלגלים, יצר כוח רטט באנדולימפה, שעיוות מכנית את המיקרו-ריסים, המיר אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית, שעברה דרך העצב הקוכליארי אל גרעין הקוכליארי בצומת הפונטו-מדולרי, משם לגרעין האוליברי העליון, עולה דו-צדדי במעלה גזע המוח דרך הלמניסקוס הלטרלי אל הקוליקולוס התחתון ואל הגרעין הגניקולטי המדיאלי, ואז דרך הקרינה התלמית אל האונות הטמפורליות האחוריות להתחיל עיבוד שמיעתי, משם אל האונות הקדמיות, יורדת בדרך של ויק ד'אזיר, מאחזרת זיכרון ממבנים היפוקמפליים מדיאליים ומגופי הממילרי, חזרה לאונות הקדמיות להתחיל תגובה מוטורית ברמת תאי בצט, יורדת בדרך הקורטיקו-ספינלית, דרך הקפסולה הפנימית אל הפדונקל המוחי, יורדת עד להצטלבות צוואר-מדולרית אל חומר האפור של חוט השדרה, מסינפסה, ויוצאת אל צומת נוירו-שרירי, מגרה את העצב ואת השריר כדי שתוכל להרים את היד."
ואז הקוסמוס הצטרף למארב.
הוא רענן את הידע על כוונון עדין. הכוח הגרעיני החזק: הורד אותו ב-2% ופרוטונים לא יכולים להיקשר לנייטרונים – בלי דו-טריום, בלי היתוך, בלי כוכבים, בלי דייב. העלה קצת יותר מדי ודיפרוטונים נוצרים, מימן מתמזג בקלות רבה מדי, כוכבים נשרפים תוך דקות. הקבוע הקוסמולוגי: מכוונן לכ-1 חלק ב-10^120. קצת יותר גדול והיקום מתפזר לפני שנוצרות גלקסיות; קצת יותר קטן והוא מתמוטט בחום שנייה. יחס המסה פרוטון-אלקטרון: בדיוק 1836.15267343. סטייה קלה ואטומים מתפרקים – בלי כימיה יציבה, בלי מולקולות אורגניות, בלי משברי קיום על קפה.
דייב ניסה את המצנח של הרב-יקום: "בועות אינסופיות! אחת זוכה בלוטו!" אבל זה הרגיש כמו רמאות – להניח מציאויות בלתי-ניתנות-לתצפית אינסופיות כדי להתחמק ממציאות מכוונת אחת. תער סכין אוקאם הרים גבה.
והבני אדם? הם המשיכו לבגוד בתסריט. משוררים אתאיסטים התפייטו על "יראת כבוד קוסמית". חומרנים התלהבו מ"התעלות" בתמונה של ערפילית. כולם – מאמינים, ספקנים, אגנוסטיקאים – השתוקקו למשמעות כמו לחמצן. למה להביט בשביל החלב ולהרגיש געגוע למקום שלא היית בו מעולם אם הכול פיזיקה עיוורת? למה פעוטות צוחקים על פרפרים בהנאה טהורה כל כך אם החיווט לא צועק "מטרה"?
ההתמוטטות הגיעה ביום רביעי רגיל בבית קפה. דייב הביט באדים מתערסלים מהלאטה שלו כמו גלקסיות זעירות, ואז הביט בילד סמוך שצחק כשהקצף עשה לו שפם. מערכת החיסון של הילד קטלגה בשקט אלרגנים, הדם מוכן לקרישה אם ישרוט ברכיים, העיניים מעבדות אור דרך עדשות ורשתיות מיושרות באופן מושלם. הכימיה של פולי הקפה בדיוק נכונה כדי שהקפאין ידגדג דופמין בלי להרוג אותו. השמש במרחק ובחוזק בדיוק נכונים. דייב הרגיש את החשד פורח כמו צרבת.
"אולי," הוא מלמל לתוך הספל שלו, "העמדת הפנים האמיתית היא להעמיד פנים שכל הדיוק המשתלב הזה, כל הסבירות הצורחת הזו, כל השאיפה המובנית למשמעות, זה סתם 'אופס' קוסמי ענקי. אולי להודות באלוהים דורש פחות התעמלות מנטלית מאשר להתעקש 'לא, סיכוי עיוור' לנצח."
בלי המרה דרמטית. בלי סנה בוער. רק עריקה שקטה. הוא החביא תנ"ך מאחורי אוסף ההיצ'נס שלו כמו קריאה אסורה. אמר לחבריו בקבוצת הדיונים שהוא "מתמקד בצמיחה אישית" (אתאיסטית ל"אני בצרות"). הוא עדיין מתווכח עם רבנים כשהם נותנים טיעונים חלשים ומגלגל עיניים לנסיעות לאומן או לסגולה המצוירת האחרונה. אבל ה"אין שום עיצוב באופן מוחלט" נסדק.
עכשיו, בכל פעם שמישהו אומר "ליקום אין צורך בסיבה" או שהוא רואה דיאגרמה של מנגנון קרישת הדם, הבחור ששוב קורא לעצמו דוד משה מחייך בעצב.
"חבר," הוא לוחש, "זה בדיוק איך הספק מתגנב פנימה."
ולגבי הית'ר? היא נדבקה ב"וירוס" של דייב, התגיירה, והיום קוראים לה חנה שרה.
הם יתחתנו בעוד חודש.
[בדיוני בהשראת מציאות]
