היהודי מוורשה אל העקד - מות־הקדושים של רבי נתן שפיגלגלאס הי״ד

סמל השלימות

בשנים האחרונות של בטרם־שואה הפך רבי נתן, עוד בהיותו בחיים,

לאגדה. הוא העפיל ועלה עד לפיסגות הר הקסם, הקרוי: תורה וגדולה

במקום אחד! כוכבו הזוהר בשלל גווני־אור בוערים על פני אופקים שונים.

הוא היה לסמל השלימות ההרמונית. דוגמא חיה של שלימות רוחנית.

יותר משגדל רבי נתן בגאונותו התורנית, היה מתעלה במדרגות

יראתו: עוסק בתעניות וסיגופים, מפזר רכוש עצום לצדקה — והכל בצורה

של מתן־בסתר. במשך כל היום היה יושב מעוטף בטלית־ותפילין ולומד

נגלה וקבלה. הרבה ספרי קבלה היו לו לרבי נתן. אנשי סודו ידעו שהוא

עוסק בחכמת הקבלה. הרבה ממנהגיו היום־יומיים היו מיוסדים על אדני

הקבלה. אלא שכל ספרי־קבלה שלו סגורים ומוצנעים היו בחדר מיוחד. על

שולחנו, שעל גביו נערמו תמיד ספרים למכביר, לא נמצא מעולם אף

ספר קבלה אחד. כנראה שרבי נתן, אשר כל תנועה מתנועותיו היתה

תורתית ומחושבת מאד, סבור היה כי לא זו בלבד שלימוד הקבלה צריך

שיהא בסתר, מכוסה מעין רואים, אלא גם ספרי קבלה זקוקים למקום

מוצנע, שלא ימשוך אליו את העין הנגלית.

בורח מן האדמו״רות

באותן שנים, ערב המלחמה העולמית השניה — רבי נתן עבר אז

בקושי את גיל החמישים — היו מזכירים את שמו בסילודין, ברגש עמוק

של יראת הכבוד. הכל רואים בו את האדם העליון, איש ערבות וזבול.

יהודים מכל חלקי העיר באים אליו עם ״פתקאות״, בבקשם ממנו ברכה,

רפואה או עצה. חסידי רדזימין, המיותמים מרבם האחרון האדמו״ר

רבי שלמה׳לי זצ״ל, שלא השאיר אחריו יורש וממשיך לשושלת — מבקשים

להכתירו באורח רשמי כאדמו״ר שלהם. ברם, רבי נתן הקדוש והטהור,

המזוכך מכל תאוות ואינסטינקטים אנושיים, היה משוחרר גם מתאוה

רוחנית זו...

— — — מה, תבקשו לעשותני רבי? אדרבה, הגידו לי באיזה כח?

רבי זקוק לזכויות ומעשים, ואני עני ממעש וזעיר בזכויות! — היה טוען

כלפיהם. כל ימי נשמרתי להונות את זולתי. וכי רצונכם כי עתה, כאשר

הכסיפו שערות זקני, ארמה את עצמי? יודעים אתם מה טיבה של שערה

שהלבינה? זהו פתק תזכורת, הזמנה למשפט, התראה, כי הנה יום הדין

קרב ובא... אין בכוחי לתקן את העולם... ״גור״ ו״אוסטרובצה״ יש להם

כוחות כאלו. לגור היה סב החידושי־הרי״מ, היה לו אב ה״שפת־אמת״, הם

סללו לפניו את הדרך, הם פותחים עבורו את כל ההיכלות, ואילו אני —

מה אני ומי אני?!

— — — שמא תשאלו: ומה עם אוסטרובצה? מי היו אבותיו, מי

היה זקנו, הלא אופים פשוטים של לחם לימות החול וחלות לכבוד שבת —

אכן! אמנם לא יותר מאופה, אלא שהיה אופה את הפת באש־דת! הבו לי

האידנא אופה שכזה ואנשק את פסיעותיו. וכי זוטרתא! כדי לזכות לבן

כזה, לאוסטרובצי, מוכרחים להיות בעצמו איש מעלה! אלא מאי, הוא היה

אדם גדול, אדם גדול מאד, אך הטמין את גדולתו מעיני הבריות... ואני

הנני אני, הזקוק מאד לימי וללילותי כדי לתקן את עצמי, את נפשי —

ואולי, יתכן, כשאדם מתקן את נפשו הריהו מציל אגב־כך גם את העולם

ומסייע לו להשתחרר מכל הקליפות!...

כה דיבר רבי נתן, עת היו מתכנסים בביתו קבוצות־קבוצות של

חסידים שנשרו מ״חצרות״ שונות, ומפצירים בו להיות להם ״רבי״.

רבי נתן לא הפך לאדמו״ר, אבל הקריב את עצמו כליל למען יהודים.

וכאשר מאן־דהוא הזכיר בפניו חולה, היה מתפלל לרפואתו בשעת

הלימוד, באמצע לימודו ממש, בהזכירו את שם החולה ומתפלל להחלמתו...

הטוב בהתגלמותו

בימים ההם היה רבי נתן הולך מחיל אל חיל. לעלייתו הרוחנית היתה

בת־לוויה, בדמות הצלחתו החומרית, הבלתי־שכיחה. עסקיו, שנוהלו ע״י

אביו וילדיו, פרחו ושגשגו. רכושו הנאמד במיליונים רבים, הוכפל והושלש

עוד יותר בשנים האחרונות.

וזקוק היה רבי נתן לכל ולכלום. הוא לא היה צריך לאכול. אפילו

אחרי צום לא היה טועם יותר מכמה ״כזיתים״. בשר לא אכל, פירות לא

טעם ולא שום משקה, זולת יין לקידוש. קצת חלב עם פרוסת חלה, זה

היה מזונו היום־יומי. היה ישן כל לילה שעות ספורות בלבד, מבלי

שיפשוט את בגדיו. את כל רכושו ואת כל מה שהיה לו העניק לזולתו.

כה חי לו יהודי בוורשה, בקדושה ובטהרה. עולם מלא — מתנגדים

מעמיקי־מוחין וחסידים חריפים — שאב תורה ויראה ממעינותיו הזכים

והמפכים. עולם שלם, יהודים בעלי לבבות נשברים, מדוכאים ומיואשים,

נהנו מלוא־חפניים ממעשי החסד שלו. אך הוא עצמו לא דרש ולא ביקש

מאומה מן העולם־הזה. רבי נתן שפיגלגלאס ישב לו בפינה סמויה, בין

ספרים ושמות קדושים, שם הרווה את צמאונו הרוחני ומצא לו שלוה

נפשית בהתבודדות־דקדושה.

כה חי לו בוורשה יהודי, שהיווה סמל חי של הטוב בהתגלמותו. פניו

היו מחייכות לכל יהודי באלפי הבעות־חן. כה חי לו בוורשה יהודי, חד

בדרא, אשר כל ימיו חלם להזדכך ולהתעלות מעלה מעלה, שעינה תמיד

את גופו וצירף את נשמתו.

היום המר

כה חי לו רבי נתן באטמוספירה עילאית, בגן־אלקים עלי אדמות,

עד שבאה המציאות האכזרית, עד שמשמש ובא יום המר, יום ראשון

לספטמבר 1939, בה גברה הטומאה על הקדושה של היהודי הפולני,

היהודי הנצחי בן שנות־אלף.

אך הגיע אותו יום שחור של ה־1 בספטמבר, ומיד גורש רבי נתן

מחדר־ספריו, בו ישב למעלה מ־30 שנה. פצצה מן האויר התרסקה

סמוך לביתו וגירשתו לעד מקודש־הקדשים שבנה והקים לעצמו: מרחוב

אלקטורלנה 14, שם התגורר. עד למשרפות טרבלינקה ארכה לו הדרך

והיתה מלאה יסורים ועינויים על־אנושיים, אותם סבל בשקט ובאהבה.

חיים ארוכים חי רבי נתן כקדוש ואף נטילת־נשמתו היתה במות־קדושים,

אשר נתארך מאד. קידשו אותו חייו המופלאים וקידש אותו המות.

החיבור על מסכת תמורה

בימי המלחמה הראשונים נטש רבי נתן את דירתו הקבועה, שהיתה

כתובת כלל־ישראלית במשך עשרות שנים. ברגע של פחדים נמלט מביתו

הבוער, באישון־לילה, כשהוא לוקח אתו תכריך־כתבים. ארון מיוחד היה

לו, בו ניצבו עשרות כרכים של כתבי־יד, אלא שהוא לקח הפעם רק

כתב־יד אחד, את חידושיו למסכת תמורה.

על מסכת זו עבר בעיון עשרות פעמים, כשהוא משמיע בשיעוריו

הרבה חידושים שכתב על מסכת זו — במשך שנים מספר. רבי מאיר־דן

פלוצקי, רבה של אוסטרוב, מביא בספרו ״כלי חמדה״ (פרשת בחוקותי)

חידוש במסכת תמורה משמו של רבי נתן. גם בירחון ״עמק הלכה״ נדפס

חידוש משלו למסכת זו. על החידושים האלו שמר כבבת־עינו וחיבבם

יותר מכל חידושיו. לעתים תכופות, עת היה נוסע להבראה בנאות־קייט,

לקח אתו את כתב־היד של חידושיו למסכת תמורה. גם עכשיו, בנטשו

את דירתו הבוערת, השאיר רבי נתן את הכל, את כל זהבו וכספו, ירושה

של עשירות מופלגת מדורות רבים; אך גם בנדודיו המרובים לאחר מכן,

בימי ההפצצות, בהיותו מגורש ונרדף מבית לבית — לא נפרד אף לרגע

מכתב־יד חביב זה.

יום אחד, נכנסו קלגסי הנאצים לביתו וערכו חיפוש, בבקשם למצוא

כסף וזהב. מרוב חרון על שהעלו בידם חרס, הציתו הצוררים ארון ספרים

שלם ובתוכו גם אותו כתב־יד. בראות רבי נתן את כתב־ידו בוער, הפליט

בקול מרוסק:

— כאן בוערים הימים והלילות שלי... ירחים ושנים תמימות... כאן

בוער אני גופי... כאן דנים אותי עצמי לשריפה... תורה לשמה אינה

נשרפת... במשך מאות בשנים לא הלכו כתבי־יד לאיבוד, העולם היה זקוק

להם... אלמלי השמידו את תורתם היה העולם מזדעזע... אך תורתי? מה

ערך לתורתי... הנה דנו אותה לשריפה; אוי, אבי, לי, איך מיטב שנותי

נאכלות באש!

ובדברו עצם רבי נתן את שמורות־עיניו. ברגע זה גלשו מהן רסיסי־

דמע כסופים, בשפע רב...

הן יקטלני לו אייחל

בראשית ימי המלחמה, בימים שהפציצו את וורשה, עד לתבוסה

הסופית, הייתי שרוי במחיצתו של רבי נתן — בבית אביו, אשר עמד

ברחוב פרוסטה 19. במשך ימים שלמים לא הוציא רבי נתן הגה מפיו.

מהורהר, מסוגר ומתכנס בתוך עצמו, היה יושב מעוטף בטלית ומעוטר

בתפילין, מתפלל בהתלהבות בלתי־שכיחה, בכיותיו פלחו כליות ולב,

צם בקביעות ולומד באין הפוגות.

פצצות הרס ואבדון, פגזי תבערה החרידו את כל היקום בלי הרף,

הרעידו את האדמה, החריבו גושי בתים, ערפו ראשי אדם וקטעו רגלי

אנשים. הפאניקה היתה איומה. בדרך־המנוסה איבדו הורים את ילדיהם,

הרבה נפלו מתעלפים, איש לא הכיר את רעהו. תוך כדי המרוצה להציל

את עצמם נפלו חללים לרוב. אך נשמעה צפירת האזעקה, המכריזה בקול

סופראני: ״האָלו האָלו, אַלאַרם נאָ מיאסטו וורשאווי״, בבשורה על האויב

שמגיח ובא מן האויר — היו הבתים מתרוקנים מיושביהם תוך רגעים

ספורים. הכל רצו ונחפזו להציל את חייהם. בבית השש־קומתי שרבי

נתן התגורר בו, היו מאוכלסים כמה מאות נפשות, בצפיפות רבה. איש

מהם לא נשאר במקומו, להוציא אדם אחד ויחיד: רבי נתן שפיגלגלאס,

ואתו כמה תלמידים בודדים.

רבי נתן היה שקט ולא הראה שום אות של התעצבנות. גם בשעת

ההפצצה החזקה ביותר המשיך לשבת ליד הגמרא הפתוחה וללמוד. והיה

חוזר משמו של רבי מאיר־שמחה: ״לכל כדור ולכל פגז יש כתובת

מדוייקת היכן ליפול, יודע הכדור למי הוא משתייך — ומה טעם

יש לברוח!״

באותו בית עצמו, הרסה אחת הפצצות את המרתף התת־קרקעי, בו

היו חבויים כמאה איש — אשר מצאו אז את מותם — ואילו הקומה

העליונה, בה התגורר רבי נתן, לא ניזוקה כלל...

— — — חבל על כל דקה... כל רגע לא יסולא בפז... יום החשבון

קרב ובא... העולם מוכרח לבוא על תיקונו... היקום כולו נדון לתוהו־ובוהו

חלילה... בגדנו בתורתנו הקדושה, חטאנו גדל מאד וכבד מנשוא:

ואם לאו שם תהא קבורתכם... הנה, כבר רואים את הקבר! לפיכך: חבל,

חבל על כל רגע שחולף — שמא, שמא תעלינה תפילותינו עד לכסא

הכבוד... חבל לאבד אפילו דקה אחת... הבה נתפלל ונלמוד! — — —

כזה היה תוכן דבריו של רבי נתן שפיגלגלאס, באותם ימים גורליים.

נגד היהודים

ערב ראש־השנה, שלהי תרצ״ט, בצהרי היום, כאשר יהודים מורעבים

ולאים מן ההפצצות הבלתי־פוסקות ציפו בקוצר־רוח לשנה המתחדשת,

שתביא סוף וקץ לסבלותיהם, ושפתותיהם רחשו בשיורי הכוחות תפלה חמה

ולוהטת: ״תכלה שנה וקללותיה!״ — הציפה עננה שחורה של מפציצי

השמדה גרמניים את שמי וורשה.

כל ההתנפלויות האויריות שנערכו עד עתה, היו מכוונות בעיקר נגד

״פולין״, המטרה היתה ברורה: לשבור את ההתנגדות ההירואית של

הפולנים. אולם בערב ראש־השנה, היתה וורשה כולה מובסת ומוטלת

בעיי חרבות. וורשה סבלה מחוסר מים ומאור. קברי־אחים ענקיים כיסו

את רחובותיה ההרוסים. דרכו של האויב היתה כמעט פתוחה בפניו.

וורשה עוד נאבקה אמנם נואשות, אך זה היה למען כבודה בלבד. לחמו

לא למען המציאות האפורה, לא למען וורשה העיר, כי אם למען תפארת

ההיסטוריה הפולנית. אם כן, איפוא, לשם מה ביצעו אז הגרמנים את

ההתנפלות־האויר הנועזת ביותר, כאשר וורשה היתה מוטלת על תרבותיה

הרוסה ורמוסה כליל?

התשובה: אם לפני כן הפציצו מטוסי ה״וורמכט״ את ״פולין״, הנה

באותו ערב ראש־השנה ביקשו להשמיד את היהודים שישבו בה. לא את

העיר וורשה הפציצו, כי אם את יהודי וורשה. לפיכך בחרו להם ״זמן

מתאים״ כל־כך... בערב ראש־השנה הטילו פצצות תבערה מתוך עשרות

מטוסים במטרה מדוייקת: על הרובע היהודי! הגוש החטיבתי האדיר

של ק״ק וורשה, שנתגבש במשך שנות־אלף, החל לבעור באש בערב

ראש־השנה קרוב לשעה שלוש אחה״צ.

שלהבת הגויות היהודיות שנאכלו באש, האירה באישון ליל את

הרחובות האפלים. רחובות יהודיים, עטופי עלטה, הוארו מלפידי גוויותיהם

של ילדי ישראל השרופים — איזה דמיון שטני מסוגל היה לרקום תמונה

טראגית כל־כך? עיניו של מי לא נסתמאו ממאור־דמים זה?

אהא, המשורר האלקי! קח ביד את קולמוסך הקדוש וכתוב, טבול

הקולמוס בדם וכתוב, כתוב על ליל אופל־סומק זה, עת יצאו שדים

במחול והתחממו לנוכח שלהבות המדורה של בני־אדם בוערים!

הרכוש הקיים

בתבערה זו נשרף כליל ביתו הגדול ביותר של רבי נתן, אשר ברחוב

פרנצישקנה, בו התגוררו כמה מאות יהודים. כאשר באו וסיפרו לו על

בית גדול זה שהיה למאכולת אש, האזין לבשורה באדישות קפואה. הוא

לא נרעש וכמעט לא עניין אותו הדבר, שביתו הנאמד במיליוני זלוטי

עולה בלהבות. רבי נתן לא חקר ולא שאל לפרטים. רק דבר אחד ביקש

לדעת: אם לא היו חס־ושלום קרבנות בנפש?

בראותו איך ילדיו מצטערים על הנזק הכספי העצום, פנה רבי נתן

אליהם ואמר כהאי לישנא:

— כל ימי הייתי סבור, שהרכוש שלי מסתכם רק בדמים שפיזרתי

לצדקה. כספים כאלו לא תשמיד אף תבערה. האדם — חזר על דבריו בקול

חרישי — כל עושרו הוא מה שמעניק לעזר זולתו. על רכוש כזה הריהו

נשאר בעל־הבית לעולם. לא כן ממון שמחזיקים תחת שמירה, כביכול,

למשל בבנק, שהוא חסר־ערך ממש. ראו מה אירע להון: ברגע אחד

אבד רכוש עצום! אך כל מה שפיזרתי ונתתי לעניים ונצרכים, זהו רכושי

לעד ואיש לא יוכל לפגוע בו... הדבר האחד שמציק לי כרגע, זוהי

השאלה: מהיכן אקח לפרוע את חובותי?...

ובדברו כך, נעקרה מלבו של רבי נתן אנחה גדולה ומרה...

— — — איזה חובות? רבי נתן, המיליונר, למי הוא חייב כספים

במטבע זה, בדולרים אמריקאיים? מסתבר, שהוא לקח בהלואה סכומים

ענקיים וחילקם לצדקה. הכנסתו השבועית שאביו ר׳ יחזקאל מסר לידו

בכל מוצאי־שבת, לא הספיקה עבורו... והוא נאלץ לקחת הלואות מפעם

לפעם, משלם ריבית ומפזר לאביונים...

בפלניטה אחרת

למן ראשית המצור על וורשה ועד שחלפו שבועות מספר אחרי

סוכות, עת נפגשה וורשה עם המרצחים הגרמניים פנים־אל־פנים, באותם

שבועות־דמים היה רבי נתן צם ומתענה דבר יום ביומו. אביו ר׳ יחזקאל

פשוט ערך שערוריה, התחנן אליו וביקש רחמים. על כל דיבוריו השיב

רבי נתן קצרות:

— אינני צם, אך אין ביכולתי לאכול!

ולמעשה, חדל עכשיו רבי נתן, שהיה כל ימיו ממעט בסעודה, מאכילתו

לחלוטין. רק מאוחר בלילה, אחרי חצות, היה טועם משהו כדי להחיות

את נפשו.

בימי בלהות וסער אלה, כאשר המות טייל לו בחופש־תנועה מוחלט

מבית לבית, היה כל מבט בדיוקנו הזוהר של רבי נתן כצרי ומרפא לנפש

הדוויה. התנהגותו השקטה, שקידתו על התורה בלי הפוגות, כאילו היו

החיים זורמים עתה באפיקם הרגיל, הרגיעה את כל מי שהיה שרוי

במחיצתו. אנו תלמידיו — משה־פנחס הרץ, העילוי הנפלא מביאלה,

ואני — לא משנו ממחיצת רבינו אפילו לשעה קלה. בהשפעתו חיינו גם

כן באטמוספירה השלווה שלו, היינו מנותקים כביכול מן המציאות

הטראגית. היינו שרויים במצב של מהופנטים, לא חושבים מה יביא לנו

יום מחר, לא עורכים דין־וחשבון לעצמנו, לא חשים כיצד האדמה בוערת

מתחת לרגלינו — וכי האשמדאי הנאצי עלול בכל רגע לשים קץ לחיינו

הצעירים.

בחוץ תשכל חרב וטבח רב, השוחט האיום מניף את המאכלת וטובח;

וורשה כולה הפכה להיות בית מרחץ דמים גדול. חופרים קברים המוניים.

ללא מאור. ללא מים. כל המעינות חרבו. אפילו מעינות־הדמע האנושיים.

קוברים במרידים את האבא, את הבן או את האשה ואגל־דמע בודד

מלחלח את הקברים הרעננים. הנה, הנה — חושב לא אחד — עוד

מעט יגיע התור שלי, הנה טס מלאך־המות ממעל לראשי ועוד רגע־קט

יקיץ הקץ...

אך בביתו של רבי נתן זורחת השמש — לומדים בשקידה, מתפלפלים

בהלכה. מהיכן שואבים כח־אדירים כזה, העולה בעוצמתו על המפציצים

האוויריים? מנין הגבורה והעוז, להסתכל ישר בעיניו של המות ולא

לפחד? דומה, אנו חיים פה על פלניטה אחרת. האמנם שרויים אנחנו

כרגע בעיר ההריגה וורשה, או שנישאנו על כנפי־נשרים לאי־שם, למקום

בו לא ניתנת כל שליטה למות האכזרי? כל ההסברים הפילוסופיים לא

יפענחו חידת־פלאים זו.

ברם, כזאת היתה המציאות המשונה שלנו. בצל כנפיו של רבינו לא

ידענו כל מורא ותחת הרעשותיהם של התותחים הכבדים היינו לומדים

בצוותא הרבה שעות מן היום.

ללא שום ספק היתה ״אידיליה״ זו נמשכת עוד שבועות מספר, לולא

שבלילה אחד, שלהי אוקטובר, העירני רבי נתן מתוך השינה ושילחני

מוורשה העיר, בצוותו עלי לברוח למקומות רחוקים...

מה קרה?

פרידתי מרבי נתן

רבי נתן, בדיוק כמו הרבי מאוסטרובצה, היה צם לעתים תכופות

תענית־חלום. עשרות פעמים נתגשמו חלומותיו בדייקנות מלאה. ה״חלום״

מילא תפקיד חשוב בחייו הרוחניים. בחיי יום־יום שלו היה רבי נתן

מתחשב מאד באינסופרציות של חזיון־לילה. היה עושה או נמנע מלעשות

דברים רבים על פי הגילוי שנתגלה לו בחלום. היה לו חיבור שלם, בהלכה

ובאגדה, שחידש אותו בחלום. אחרי רבי צדוק הכהן זצ״ל מלובלין, שהדפיס

ספר עמוק במחשבה ובחקירה שהגה אותו בחלום — היה רבי נתן המחדש

הגדול של חידושי־תורה בחלום. לפיכך היה מתיירא מכל חלום רע, עורך

״הטבת־חלום״ לעתים קרובות וצם תעניות.

פעם אחת, באישון לילה, בהיותי ישן בביתו עייף מעבודת־פרך

(הגרמנים כבר חטפו אז ברחובות יהודים לעבודה, כדי לפנות את עיי

החרבות של בתים הרוסים) — הקיצני רבי נתן ואמר לי בנימה עצבנית:

— קום וברח לך מהר מוורשה... חלמתי עכשיו אודותיך... אסור לך

להוסיף ולהישאר אצל הגרמנים...

רעד צורב חלף בכל אברי גופי למשמע המלים הללו. בחוץ שררה

עלטה גדולה. רביבי גשם דקיק וצונן טפטפו מארובות הרקיע. אף נפש

חיה לא נראתה ברחוב. עצבת איומה אפפה אותי והייתי שואל את

עצמי: אנה אלך? אם עיר מולדתי וורשה מתנכרת אלי עתה והיא זרה

לי, מהי הקירבה שיש לי עם העולם הנכרי הגדול? — — —

אולם רבי נתן מנתק את קורי מחשבותי. הוא מדבר בקול בוטח:

״ברח לך מוורשה מהר ככל שתוכל, יפה שעה אחת קודם!״ ״איך אסע

מבלי להיפרד מאבא, מאמא ומן הסבא?״ — שאלתי. ״אני, אני יודע, אני

מרגיש כבר עתה בצרם״ — השיבני רבי נתן — ״אולם עליך להימלט

מיד!״ ובדברו כך הוריד את שעון־הזהב שלו מאפודתו והושיטו לידי

בצירוף סכום כסף עם התפילין שלו, וכן מכתב־המלצה שהופנה אל

רבי חיים־עוזר גרודזנסקי, גאון הדור, היושב בוילנא.

בהיפרדו ממני, אמר רבי נתן:

— יודע אני מה מסוכנת היא הדרך... חללים רבים נופלים בדרך זו

ואפילו לא ידוע אם הם זוכים לבוא לקבר ישראל... לפיכך אני מברך

אותך, השם ישמרך מכל רע! תשמור תמיד על התפילין הללו, שנכתבו

בקדושה ובטהרה... ואני בטוח שתגיע לוילנא בשלום...

ברגע זה נעתק הדיבור מלשוני ולא הייתי מסוגל להוציא מפי

אפילו הגה קל. הושטתי לו את ידי, חטפתי מבט אחרון על פניו הלוהטים

ונפחד יצאתי מביתו לחפש אפשרות כלשהי לצאת מוורשה.

מיד אירע לי נס. בו במקום מצאתי קבוצת נמלטים ששכרו עגלה

וסוס בצאתם לביאליסטוק. זרועה היתה הדרך הזאת בפחד מות על כל

צעד ושעל. ואני, את חיי, כמו את תפיליו של רבי נתן, הצלתי בחסד

השם!

ימיו האחרונים

בגיטו שהוקם בוורשה, התגורר רבי נתן בביתו ה״פרטי״, ברחוב

אלקטורלנה. דירתו הנוכחית הכילה חדרון צר ואפלולי, הימנו יצא

לעתים נדירות מאד. כבר בחדשי המלחמה הראשונים, עוד בשנת ת״ש,

סבל מרעב וקור. המיליונר האדיר הזה לא חסך לעצמו כסף במזומן. הוא

לא צבר מימיו זהב ויהלומים. את רווחיו העצומים חילק בקרב הנצרכים

ובבוא השעה המרה, נשאר הוא עצמו מחוסר לחם, אין־אונים.

רבי נתן, הפזרן הגדול בדורו, נאלץ לפשוט יד ולבקש עזרה. לפני

פסח שיגר אלי מכתב קצר לקובנא, שם נמצאתי, וכה הוא כותב: ״רצוץ

ושבור ומדוכא אנכי עד דכא... אבדתי, חסרתי כל כתבי היד שלי... אין

אני מצטער ואין לבי דווי על בתי ארמונותי שנשרפו וכלו בעשן ערב

ראש־השנה... אבל צערי על אבדן הכתבים... רק השי״ת רואה ויודע מה

נפשי כואבת. אם יש ביכולתך, תלמידי היקר, שלח לי כליטרת צימוקים

בכדי שיהיה לי יין על ארבע כוסות...״

ואתה, בן אדם, קרא מכתב כזה ואל תיקרע לגזרים! אם לבך אינו

עשוי פלדה, מוכרח הוא להתפקע מעוצם הכאב המעיק. לפנים היה רבי

נתן נוסע במרכבתו הפרטית על פני רחובות וורשה ומחלק יין לפסח

למאות יהודים עניים. הוא בכבודו ובעצמו היה מבקר אצל חולים ומדוכאים

ומושיט להם עזרה וחגורת־הצלה — היום ניצב הוא לו כליש פצוע,

כנפי הנשר שלו קצוצים, והוא מתחנן אצל תלמידו המטולטל בדרכי־נוד,

בליטא, שיואיל בטובו לספק לו יין לארבע־כוסות...

בחודש אדר לשנת תש״ב כותב בנו ר׳ אפרים להרב הלל זוליצקי

בבזל, שווייץ, כי רבי נתן חולה. הוא מבקש מאתו לשלוח חבילת־מזון.

במכתב שני, מתאריך 16 במרץ 1942, הריהו מבקש חבילת מצרכי פסח

עבור רבי נתן. וכאשר הושיט לי ידידי זה לקריאה את שני המכתבים

האלו, לעת ביקורי בשווייץ בשנת תשכ״ד, ריחף לעיני־רוחי רבי נתן

בדרך־צופן: האחד — רבי נתן הארי שבחבורה, הסמל של תורה

וגדולה במקום אחד; והשני — רבי נתן בגוו הצנום לאימה, הרועד

מקור ופושט יד לחבילת מצרכי־פסח...

אוי, מה נוראים הם החיים!

שלושת בניו הנשואים, רעיותיהם וילדיהם, בנו הצעיר אברהם, שאך

הגיע לגיל העשרים, בת־זקוניו פריידל׳ה, בת י״ד, כולם ניספו עוד בהיותו

בחיים, אחר־כך — זוגתו הרבנית, ולבסוף הוא עצמו. במשרפות־טרבלינקה

דאתה נשמתו הטהורה אל־על, עלתה בסערה השמימה.

כה גווע מורי ורבי, הקדוש והטהור. ואתה, אדם — החרש, החנק

בחשאי את צערך הנוקב, התייחד עם הנשמה הגדולה הזאת, שהיתה קדושה

בחיים ונתקדשה בעשר קדושות עם שאר הרוגי מלכות בלהבות טרבלינקה.

לא הצליח רבי נתן להישאר נסתר בחייו, אך הוא נשאר נסתר

אחרי מותו. איש לא כתב אודותיו. ביומנים ובספרי־יזכור אין מזכירים

את שמו. לא עטפו את מותו באדרת־גבורים. חרישית כצל חמקה דמותו

ונמוגה. אינני יודע כמה אנשים בימינו, יודעים על יהודי דבי־עילאה זה

שחי ופעל בוורשה.

ישמשו, איפוא, הדפים האלו כגלעד לזכרו ויספרו על יהודי מופלא

זה, שניספה בשואה, והוא חי לנצח בצרור החיים — במעלות קדושים

וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.