Part 1: The Halacha of Shared Chanukah Candles
The shiur begins by examining a specific scenario found in the Talmud (Tractate Shabbos 23b) regarding the lighting of the Chanukah Menorah.
The Talmudic Scenario
The Talmud discusses a situation where a bowl is filled with oil, surrounded by multiple wicks, and covered with a vessel. The Halacha (codified in the Shulchan Aruch) states that this single bowl of oil can count for multiple people fulfilling their obligation to light Chanukah candles, provided each wick appears distinct.
Rav Shmuel Salant’s Caveat (Simultaneous Lighting)
The speaker introduces a novel ruling by Rav Shmuel Salant, the former Chief Rabbi of Jerusalem. Rav Salant argued that for multiple people to fulfill their obligation using this single bowl of oil, they must light their wicks at the exact same time (b’vas achas).
The Logic of Damages (Nezikin): Rav Salant bases this on the laws of damages, specifically the category of fire (Eish). If Person A lights a fire, and Person B later adds to it, Person A is held entirely liable for the resulting damage. Why? Because Person A's fire was already destined to consume the object anyway; Person B's action is legally viewed as having accomplished nothing.
Applying this to Chanukah: If Person A lights the first wick in the bowl of oil, that flame is destined to consume all the oil in the bowl. If Person B comes along afterward and lights a second wick, Person B’s lighting has no actual fuel dedicated to it, because the oil is already "claimed" by Person A's fire. Therefore, to share the oil, they must light simultaneously.
Refining the Argument: The Nature of the Mitzvah
The speaker explores counterarguments to Rav Salant. In the laws of damages, liability is based on the result (destruction). However, Chanukah is a mitzvah based on the action of lighting (hadlakah oseh mitzvah). Can we really compare the two?
The speaker then defends Rav Salant by explaining thay the issue is about the physical material (cheftza) used for the mitzvah. The mitzvah of Chanukah requires not just the act of striking a match, but the act of burning oil for at least half an hour. If the first person’s fire has already claimed the oil, the second person may be performing the action of lighting, but they have no oil of their own to sustain their mitzvah. The oil is already working for the first person.
The Practical Halachic Takeaway
Because the oil is immediately "spoken for" once the first person lights, one cannot simply join in as a partner after the fact. Therefore, if a guest (achshenai) wants to fulfill their obligation by becoming a partner in the host's menorah, they must establish this partnership (usually by contributing a small amount of money) before the host lights the candles.
Part 2: The Eternal Covenant, the Sages, and the Oral Torah
In the second half, the speaker pivots to a theological discussion based on Leviticus (Vayikra) 26:44: "Yet in spite of this, when they are in the land of their enemies, I will not reject them or spurn them so as to destroy them, breaking My covenant with them..."
The Leaders of the Exiles
The Midrash explains that God kept this promise during the four major exiles by providing specific righteous leaders to guide the Jewish people:
Babylon: Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah.
Media/Persia: Mordechai and Esther.
Greece: Mattisyahu and the Hasmoneans (linking back to the Chanukah theme).
Edom/Rome (The current exile): Rabbi Judah the Prince (Rebbe) and the Sages of the generations.
The speaker asks a fundamental question: Why is the ultimate survival of the Jewish people and the upholding of God's covenant reliant specifically on these individuals (the Tzaddikim and Chachamim)?
The Ramban’s Insight: The Spirit of Moses
The speaker cites the Ramban (Nachmanides), who explains that the "covenant" mentioned in the verse is not merely a promise of physical survival or overt miracles (which do not happen in every generation). Rather, it is the covenant of the Torah.
The Ramban points out that the spirit of Moses (Moshe Rabbeinu)—the ultimate transmitter of Torah—resides within the Torah scholars of every generation. God's promise is that the Torah will never be forgotten from the Jewish people. This is achieved through the continuous presence of these Sages, who carry the spirit of Moses within them.
The Power of the Oral Torah (Torah Sheba'al Peh)
The speaker deepens this by analyzing the nature of the Oral Torah. Historically, there was a strict prohibition against writing down the Oral Torah. Why?
When a person writes something down, it is explicitly so they don't have to hold it in their memory. Writing creates distance between the person and the knowledge.
It is suggested that the Oral Torah was forbidden to be written, in order to force the Sages to internalize it perfectly [and not the converse - that they had to remember it b/c it was forbidden to be written down]. It had to literally reside within their minds and hearts.
This deep internalization created a profound unity (Chad Hu) between God, the Torah, and the Jewish people. Because the Sages held the Torah entirely within themselves, they became living embodiments of the covenant.
Conclusion
The survival of the Jewish people in exile is not just a passive promise; it is actively maintained through divine providence (Hashgacha) channeled through the Sages of every generation. Figures like Mordechai, the Hasmoneans, and the Sages who compiled the Oral Torah ensured that the spirit of Moses and the direct connection to the Divine remained internalized within the nation, guaranteeing their eternal survival.
**חלק א': ההלכה של נרות חנוכה משותפים**
השיעור מתחיל בבחינת מקרה ספציפי המופיע בתלמוד (מסכת שבת כג ע"ב) בנוגע להדלקת מנורת חנוכה.
**המקרה התלמודי**
התלמוד דן במצב שבו קערה מלאה בשמן, מוקפת במספר פתילות, ומכוסה בכלי. ההלכה (המקודדת בשולחן ערוך) קובעת כי קערה אחת של שמן יכולה להיחשב למספר אנשים לקיום חובת הדלקת נרות חנוכה, בתנאי שכל פתילה נראית נפרדת ומבדילה.
**הסייג של הרב שמואל סלנט (הדלקה בו-זמנית)**
המרצה מציג פסק חידושי של הרב שמואל סלנט, שהיה רבה הראשי של ירושלים בעבר. הרב סלנט טען כי כדי שמספר אנשים יצאו ידי חובה מקערה אחת של שמן, עליהם להדליק את הפתילות שלהם **בדיוק באותו רגע** (בבת אחת).
**ההיגיון מדיני נזקין (אש)**: הרב סלנט מבסס זאת על דיני נזקין, במיוחד בקטגוריית "אש". אם אדם א' מדליק אש, ואדם ב' בא אחר כך ומוסיף לה, אדם א' נושא באחריות מלאה לכל הנזק שנגרם. מדוע? משום שהאש של א' כבר הייתה עתידה לכלות את החפץ; פעולתו של ב' נחשבת משפטית כלא משפיעה כלל.
בהקשר לחנוכה: אם אדם א' מדליק ראשון את הפתילה בקערה, הלהבה שלו עתידה לכלות את כל השמן. אם אדם ב' בא אחר כך ומדליק פתילה שנייה, הדלקתו של ב' אין לה דלק ייעודי משלה, כי השמן כבר "נתפס" על ידי האש של א'. לכן, כדי לחלוק את השמן, חייבים להדליק בו-זמנית.
**חידוד הטיעון: מהות המצווה**
המרצה בוחן טענות נגד דעת הרב סלנט. בדיני נזקין, האחריות מבוססת על התוצאה (ההרס). אולם חנוכה היא מצווה המבוססת על הפעולה של ההדלקה (הדלקה עושה מצווה). האם ניתן להשוות בין השניים?
המרצה מגן על הרב סלנט ומסביר שהבעיה היא בחומר הפיזי (חפצא) המשמש למצווה. מצוות חנוכה דורשת לא רק את פעולת ההצתה, אלא שריפת שמן לפחות חצי שעה. אם האש של הראשון כבר "תפסה" את השמן, השני אמנם מבצע את פעולת ההדלקה, אך אין לו שמן משלו לקיים את המצווה. השמן כבר עובד עבור הראשון.
**המסקנה ההלכתית המעשית**
מכיוון שהשמן "נתפס" מיד עם הדלקת הראשון, אי אפשר להצטרף כשותף לאחר מעשה. לכן, אם אורח (אכסנאי) רוצה לצאת ידי חובה על ידי שיתוף במנורת המארח, עליו לקבוע את השותפות (בדרך כלל על ידי תרומה סמלית של סכום קטן) **לפני** שהמארח מדליק את הנרות.
**חלק ב': הברית הנצחית, החכמים והתורה שבעל-פה**
בחלק השני, המרצה עובר לדיון תיאולוגי המבוסס על ויקרא כו, מד: "וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם..."
**מנהיגי הגלויות**
המדרש מסביר כי הקב"ה קיים הבטחה זו בארבע הגלויות הגדולות על ידי מתן מנהיגים צדיקים ספציפיים להדריך את עם ישראל:
- בבל: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.
- מדי/פרס: מרדכי ואסתר.
- יוון: מתתיהו והחשמונאים (קישור לנושא חנוכה).
- אדום/רומא (הגלות הנוכחית): רבי יהודה הנשיא (רבי) וחכמי הדורות.
המרצה שואל שאלה יסודית: מדוע ההישרדות הנצחית של עם ישראל וקיום הברית עם הקב"ה תלויים דווקא באנשים אלו (הצדיקים והחכמים)?
**תובנת הרמב"ן: רוחו של משה**
המרצה מביא את הרמב"ן , המסביר כי ה"ברית" המוזכרת בפסוק אינה רק הבטחה להישרדות פיזית או ניסים גלויים (שאינם קורים בכל דור). אלא זו ברית התורה.
הרמב"ן מציין כי רוחו של משה רבנו – המעביר העליון של התורה – שורה בתוך תלמידי חכמים בכל דור. הבטחת הקב"ה היא שהתורה לעולם לא תישכח מעם ישראל. הדבר מתקיים דרך נוכחותם המתמדת של חכמים אלו, הנושאים בתוכם את רוח משה.
**כוחה של התורה שבעל-פה**
המרצה מעמיק ומנתח את טבע התורה שבעל-פה. בעבר הייתה איסור חמור לכתוב את התורה שבעל-פה. מדוע?
כאשר אדם כותב משהו, הוא עושה זאת כדי שלא יצטרך לזכור אותו בזיכרונו. הכתיבה יוצרת מרחק בין האדם לבין הידע.
מוצע כי האיסור לכתוב את התורה שבעל-פה נועד לכפות על החכמים להפנים אותה באופן מושלם [ולא להיפך – שהם נאלצו לזכור אותה כי אסור היה לכתוב]. היא הייתה חייבת לשכון ממש בתוך מוחם וליבם.
ההפנמה העמוקה הזו יצרה אחדות עמוקה (חד הוא) בין הקב"ה, התורה ועם ישראל. מכיוון שהחכמים החזיקו את התורה כולה בתוכם, הם הפכו לגילומים חיים של הברית.
**סיכום**
הישרדות עם ישראל בגלות אינה רק הבטחה פסיבית; היא נשמרת באופן פעיל על ידי השגחה פרטית המועברת דרך חכמי כל דור. דמויות כמו מרדכי, החשמונאים והחכמים שחיברו את התורה שבעל-פה הבטיחו כי רוח משה והחיבור הישיר לאלוקות יישארו מופנמים בתוך האומה, והבטיחו את נצחיותה.
