ב. כְּשֶׁרוֹצִים בֶּאֱמֶת לָשׁוּב, אַף עַל פִּי שֶׁמְּעֻכָּבִים בִּשְׁבִיל כַּמָּה מְנִיעוֹת, כְּמוֹ מֵחֲמַת בִּלְבּוּל־דַּעַת אוֹ מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת־כֹּחַ אוֹ מֵחֲמַת אִי־יְכֹלֶת לְתַקֵּן דְּבָרִים שֶׁהֵם נוֹגְעִים בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִכּוּב הוּא גָּדוֹל מְאֹד וְהַלֵּב מֻכְרָח לִהְיוֹת נִשְׁבָּר מִפְּנֵי יְדִיעַת גֹּדֶל הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עַל הָאָדָם לְתַקֵּן אֶת כָּל פְּגָמָיו, בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר טוֹב וְהַיּוֹתֵר שָׁלֵם – מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָרָצוֹן לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה הוּא אַמִּיץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ עֲדַיִן לְסַלֵּק אֶת כָּל הַמְּנִיעוֹת, צְרִיכִים לְקַבֵּל אֶת הַהֶאָרָה הַזֹּאת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בְּתוֹר תֹּכֶן הַמְטַהֵר וְהַמְקַדֵּשׁ, עַד שֶׁלֹּא יָזוּז מִפְּנֵי הָעִכּוּבִים שֶׁל אִי־הַשְׁלָמַת הַתְּשׁוּבָה, מִכָּל רוֹמְמוּת וּמִכָּל עֲלִיָּה רוּחָנִית שֶׁהִיא רְאוּיָה לוֹ, עַל פִּי קְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה וְצִבְיוֹנָהּ הַקָּדוֹשׁ. וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה הוּא כְּלָל גָּדוֹל אֵצֶל הַיָּחִיד, כָּכָה הוּא אֵצֶל הַצִּבּוּר בִּכְלָלוּתוֹ. הֶאָרַת הַתְּשׁוּבָה יֶשְׁנָהּ בְּיִשְׂרָאֵל. הִתְעוֹרְרוּת חֶפְצָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לָשׁוּב אֶל אַרְצָהּ, אֶל מַהוּתָהּ, אֶל רוּחָהּ וְאֶל תְּכוּנָתָהּ – בֶּאֱמֶת, אוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ. בֶּאֱמֶת, הַדָּבָר מִתְבַּטֵּא בְּבֵרוּר גָּמוּר בְּבִטּוּיָהּ שֶׁל תּוֹרָה: "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלוֹהֶיךָ" "כִּי תָשׁוּב אֶל ד' אֱלוֹהֶיךָ". הַתְּשׁוּבָה הִיא תְּשׁוּבָה פְּנִימִית, אֶלָּא שֶׁהִיא מְכֻסָּה בְּהַרְבֵּה מָסַכִּים חוֹצְצִים, וְאֵין כֹּחַ בְּשׁוּם עִכּוּב וּמְנִיעַת הַשְׁלָמָה לְעַכֵּב אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן מֵהוֹפִיעַ עָלֵינוּ.
שני חלקים בפסקה זו. העיקרון המתבאר בחלק הראשון מוכר מן הפרקים הקודמים בספר: כְּשֶׁרוֹצִים בֶּאֱמֶת לָשׁוּב, אַף עַל פִּי שֶׁמְּעֻכָּבִים בִּשְׁבִיל כַּמָּה מְנִיעוֹת, כלומר, נתקלים בקשיים שונים המונעים מן האדם להוציא לפועל את רצונו הכֵּן לשוב בתשובה. כְּמוֹ מֵחֲמַת בִּלְבּוּל־דַּעַת, חוסר בהירות, אי־הבנה כיצד צריך להתנהל באופן נכון ולתקן את החטא. אוֹ מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת־כֹּחַ, קושי להפסיק אורח חיים מקולקל, לעקור הרגל ישן של חטא או להתנתק מחברים שהקירבה אליהם כרוכה בחטא. לא תמיד יש לאדם מספיק כוח להתגבר על פיתויי היצר הרע שמושך אותו להמשיך בחטאו, גם כאשר הוא רוצה מאוד לחדול מחטאיו. אוֹ מֵחֲמַת אִי־יְכֹלֶת לְתַקֵּן דְּבָרִים שֶׁהֵם נוֹגְעִים בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כמו חוסר יכולת כלכלית לשלם פיצויים על נזק, להשיב ממון גנוב, או קושי נפשי לבקש סליחה מאדם שפגעו בו. אַף עַל פִּי שֶׁהָעִכּוּב הוּא גָּדוֹל מְאֹד וְהַלֵּב מֻכְרָח לִהְיוֹת נִשְׁבָּר מִפְּנֵי יְדִיעַת גֹּדֶל הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עַל הָאָדָם לְתַקֵּן אֶת כָּל פְּגָמָיו, בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר טוֹב וְהַיּוֹתֵר שָׁלֵם. למרות זאת, מכיוון ששיברון הלב שראוי שיהיה לאדם על כך שעוד לא תיקן בפועל את חטאו אינו הכל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָרָצוֹן לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה הוּא אַמִּיץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ עֲדַיִן לְסַלֵּק אֶת כָּל הַמְּנִיעוֹת, צְרִיכִים לְקַבֵּל אֶת הַהֶאָרָה הַזֹּאת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בְּתוֹר תֹּכֶן הַמְטַהֵר וְהַמְקַדֵּשׁ, עַד שֶׁלֹּא יָזוּז מִפְּנֵי הָעִכּוּבִים שֶׁל אִי־הַשְׁלָמַת הַתְּשׁוּבָה, מִכָּל רוֹמְמוּת וּמִכָּל עֲלִיָּה רוּחָנִית שֶׁהִיא רְאוּיָה לוֹ, עַל פִּי קְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה וְצִבְיוֹנָהּ הַקָּדוֹשׁ. עם כל חשיבותו של הצד המעשי בתשובה, התיקון שברובד הגלוי – הרצון בתשובה הוא חשוב ונעלה הרבה יותר ממנו, ועל כן אין להרפות מן הרצון גם כאשר המימוש המעשי עוד לא מצליח. אדם צריך ללמוד ולהעמיק ולהשתנות לטובה בתוך נפשו כמה שאפשר, להגביר את רצונו בטוב, גם כאשר בהיבט החיצוני הוא לא מצליח להשתנות. טוב לו לאדם שיצטער צער עמוק על כל מה שעוד לא תיקן – ויחד עם זאת עליו להתקדש ולהתעלות, לכל הפחות מצד הרצון לתקן את מעשיו (ראו פרק ט, א; יג, ז), וחלילה מלהתייאש מן התשובה גם אל מול קשיים מעשיים שאדם חושב שאין לו כל סיכוי לצלוח אותם.
בהמשך לדברים אלו, בהם עסק הספר מצדדים שונים, הרב קוק מוסיף ומחדש כאן: וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה הוּא כְּלָל גָּדוֹל אֵצֶל הַיָּחִיד, כָּכָה הוּא אֵצֶל הַצִּבּוּר בִּכְלָלוּתוֹ. גם כאשר יש רצון בתשובה באופן ציבורי וכללי, למרות שאין יכולת לממש את התשובה מבחינה מעשית – הדבר חשוב מאוד. הרצון בתשובה הוא חשוב עד כדי כך שגם אם לא מדובר בתשובה באופן רשמי ומודע, אלא רצון בדברים שנראה בפשטות שאינם חלק מרעיון התשובה – יש בכך מעין תשובה. לכן כאשר מביט הרב קוק על בני דורו, הוא מזהה כי הֶאָרַת הַתְּשׁוּבָה יֶשְׁנָהּ בְּיִשְׂרָאֵל באופן אובייקטיבי, אף על פי שהמון העם ומנהיגיו כלל אינם מודעים לכך ששאיפותיהם הן שאיפות של תשובה. הִתְעוֹרְרוּת חֶפְצָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לָשׁוּב אֶל אַרְצָהּ, כפי שבא לידי ביטוי בהסתדרות הציונית שנוסדה בקונגרס בשנת ה'תרנ"ז (1897). לא מדובר בעלייה ארצה של יהודים בודדים כפי שהיה פעמים רבות במשך שנות הגלות, אלא התעוררות שנעשית באופן ציבורי, כללי, מתוך שאיפה להקים יישוב יהודי ריבוני בארץ ישראל. או גם התעוררות חפצה של האומה לשוב אֶל מַהוּתָהּ, אֶל רוּחָהּ וְאֶל תְּכוּנָתָהּ, כמו שהיה במספר זרמים בציונות, שלא פעלו מתוך יראת שמים ואמונה דתית רגילה, אלא בשם אידאלים אחרים של שיבה למסורת ישראל כתרבות או היסטוריה חשובה – בֶּאֱמֶת, אוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ, התחלה של תשובה. התעוררות זו של שיבה לארץ וללאומיות איננה תשובה שלמה, אך יש בה אור של תשובה.[139] זיק המתחיל תהליך שבסופו של דבר יהיה לאורה גדולה של תשובה.
אדם ששב בתשובה כאשר כבר אין לו כוח לחטוא, כשהוא חולה וזקן, תשובתו אמנם מתקבלת ולכן היא ודאי חשובה, אך זו לא תשובה מעולה. תשובה מעולה נעשית כאשר האדם עדיין בשיא כוחו כפי שהיה בשעת החטא ויש לו את כל התנאים לחטוא שוב – ובכל זאת הוא בוחר להתגבר על יצרו ולא לחטוא (יומא פו, ב; רמב"ם תשובה ב, א-ב). נמצא, שכאשר אדם רוצה לשוב לעצמאות, להיות בן חורין, בריא וחזק – יש בכך מן התשובה. זו לא תשובה שלמה כמובן, אך על ידי חירותו וכוחו הוא יוכל לשוב בתשובה שלמה כראוי. אין בכך כדי לזלזל באנשים ששבים בתשובה מתוך חולשה, משבר או אכזבה מן החטא – תשובתם חשובה, אך אינה תשובה אידאלית, הנעשית מתוך שלווה ורוחב דעת כאשר עדיין כל האפשרויות פתוחות. הדבר נכון הן לפרט והן לכלל.
בנוסף לאנטישמיות הקשה ממנה סבלו ישראל במשך הגלות, בדורות האחרונים התווספו גם צרות של משבר רוחני והתבוללות שהלכה וגברה. כדי להתקדם בעולם, לממש את כישרונותיהם ולקחת חלק בפיתוח העולם בתחום המדע, בתרבות או בשאר תחומי החיים, יהודים רבים ברוכי כישרון ויצירתיות עזבו את עמם והתנצרו – כמו המשורר היינריך היינֶה,[140] המלחין גוסטב מאהלֶר[141] ועוד רבים. על כן הִתְעוֹרְרוּת חֶפְצָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לָשׁוּב אֶל אַרְצָהּ, אֶל מַהוּתָהּ, אֶל רוּחָהּ וְאֶל תְּכוּנָתָהּ, נבעה גם מתוך הכרה שרק באופן זה יכול להימצא פתרון. במסגרת של אומה שיש לה מדינה ריבונית, בעלת זהות ותרבות ייחודיים, המתקיימת על אדמתה בעצמאות, ניתן להישאר בן נאמן לעם ישראל מבלי שהדבר יסתור את ההתקדמות האישית, פיתוח העולם והכישרונות השונים.
ביטוי מוחשי לאותה הארה של תשובה שיש בתנועה הלאומית, ניתן לראות כיום במדינת ישראל: גם אנשים המגדירים עצמם כחילוניים, בדרך כלל, כאשר הם שומעים שמישהו אמר שהם נחשבים פחות יהודים בגלל שאינם מקיימים מצוות – הם רואים זאת כעלבון חמור וממהרים למחות עליו. מסורת ישראל חשובה בעיניהם והם מרגישים כלפיה קרבה ושייכות עמוקה, גם אם אינם שומרים כראוי את מצוותיה. בגלות לעומת זאת, יהודי שהיו אומרים לו שאינו נראה יהודי, הדבר היה נחשב עבורו כמחמאה גדולה – כנראה שהוא נאה ומנומס.
בדברים אלה הרב קוק נוקט עמדה במחלוקת היסטורית מרה, שתְקֵפָה עד היום: מנהיגים רוחניים בישראל, רבנים שונים, אדמורי"ם וראשי ישיבות, התנגדו לציונות ולתנועות הלאומיות היהודיות מתוך תפיסה שתנועות אלה אינן אלא לבוש שעוטה היצר הרע כדי להסיט את ישראל מקדושתם העצמית, ממסורת התורה והמצוות, על ידי שימוש במושגים כמו 'ארץ הקודש' ו'לשון הקודש'. לעומת זאת, הרב קוק סובר שבציונות ובלאומיות יש קדושה עצמית גם כאשר מנהיגי התנועות המכוננות אותן אינם יראי שמיים, שכן עם ישראל הוא העם הנבחר שנועד לבשר את בשורת הגאולה לעולם, והעצמאות הריבונית בארצו היא תנאי יסוד לכך. רק על ידי הלאומיות היהודית ניתן לממש כראוי את רוח התורה במציאות המעשית, ליצור אורח חיים נכון ולהעניק לעולם דגם מוסרי של חיי קודש מלאים. קהילה יהודית בגולה, כל כמה שיהיו בה תלמידי חכמים עצומים, אינה יכולה להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
בֶּאֱמֶת, הַדָּבָר מִתְבַּטֵּא בְּבֵרוּר גָּמוּר בְּבִטּוּיָהּ שֶׁל תּוֹרָה: "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים ל, ב), "כִּי תָשׁוּב אֶל ד' אֱלוֹהֶיךָ" (שם, י). ישנה תשובה שהיא רק עַד ד', "עד, ולא עד בכלל". אותה כינה הרב קוק קודם אוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה, שכן היא אינה תשובה שלמה, אלא שיבה של עם ישראל אל עצמו – לארצו, רוחו וייחודיותו, שאינה נעשית מתוך מודעות של תשובה במובן של אמונה ויראת שמיים. עם ישראל רוצה לשוב ולמצוא את זהותו המקורית, ולעצב את חייו על פיה, ואינו שב בתשובה שלמה. ומתוך שישוב העם אל עצמו, באה לאחר מכן גם תשובה אֶל ד', בה עם ישראל שב לה' מתוך חירות והכרה עצמית. זו תשובה שלמה. שני החלקים נחשבים לתשובה, אף שהתשובה השלמה מתגלה רק בשלב השני.
אותה תשובה ראשונית של חזרה לזהות העצמית של האומה, הִיא תְּשׁוּבָה פְּנִימִית. נטייה נפשית קולקטיבית לשוב להיות ישראל כפי שישראל ראויים להיות, על כל המשמעויות הנובעות מכך – שאחת המרכזיות שבהן היא כמובן תשובה לתורה ומצוות. אֶלָּא שֶׁהִיא מְכֻסָּה בְּהַרְבֵּה מָסַכִּים חוֹצְצִים – אותם המסכים שתיאר הרב קוק בתחילת הפסקה, לגבי תשובת היחיד: בִּלְבּוּל־דַּעַת, חוסר בהירות כיצד צריך להיראות עם ישראל, במה הוא שונה מיתר האומות וכיצד זה צריך להתבטא; חֲלִישׁוּת־כֹּחַ, שגם חוצצת בפני התשובה. קשה להתגבר על נוחות החיים על מנת לבחור בטוב ובאמת. אולם למרות כל המסכים החוצצים ומעכבים את התשובה השלמה, אֵין כֹּחַ בְּשׁוּם עִכּוּב וּמְנִיעַת הַשְׁלָמָה לְעַכֵּב אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן מֵהוֹפִיעַ עָלֵינוּ, וזהו פלא גדול. למרות כל השגיאות שנעשו בעקבות הבלבולים והחולשות, אם על ידי מנהיגי העם ואם על ידי יהודים פרטיים – תקומת האומה בארצה מבחינה חומרית הצליחה באופן שאין דומה לו. כמובן שנותרה עוד עבודה רבה על מנת להגיע לתשובה שלמה, והבירורים סביב הזהות הישראלית האמיתית שיש לשוב אליה נמשכים זמן רב. תהליך הבירור הוא מורכב ויש בו שיברונות לב רבים, מחלוקות קשות בתוך האומה, ביקורת פנימית והאשמות הדדיות. בדומה לאדם שנמצא בתהליך ארוך של תשובה, החוֹוֶה גם זמנים של ייאוש, סבל ואכזבה מעצמו, וגם זמנים של קורת רוח ועוצמה נפשית. ההתרוצצות הפנימית וחוסר הבהירות ביחס לערכים שונים, הם ביטויים לתהליך עמוק של מימוש התביעה לגלות את הזהות המקורית של האומה, עד להופעת הקודש שבה. אור התשובה איננו חדל מלהאיר, עד שיגבר ויגבר ויופיע במלא עוזו.
[139] הרב יהודה חי אלקלעי (ה'תקנ"ח-ה'תרל"ט 1798-1879), מכנה תשובה זו בשם 'תשובה כללית', בדבריו שאליהם הפנה הרצי"ה קוק בהערתו: "התשובה הכללית רוצה לומר, שישובו כל ישראל אל ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו־ה (כתובות קי, ב), וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם (ע"ז ח, א), שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלוֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן…" (דברים ד, כח), כמו שאמר רש"י (שם): "משאתם עובדים לעובדיהם, כאילו אתם עובדים להם". התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו: 'כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין' (רמב"ם תשובה ז, ה). רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה" ('פתח כחודה של מחט', כתבי הרב אלקלעי ח"ב, עמוד 324).
[140] היינריך היינה, ה'תקנ"ח-ה'תרט"ז (1797-1856). יהודי יליד גרמניה, נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בכדי שיהיה לו "כרטיס כניסה לתרבות הנוצרית", כפי שכינה זאת.
[141] גוסטב מאהלר, ה'תר"כ-ה'תרע"א (1860-1911). יהודי יליד אוסטריה, נטבל לנצרות הקתולית על מנת להתקבל למשרת מנצח בבית האופרה הקיסרית.
### Part 1: The Core Principle for the Individual
When a person genuinely desires to return to God in complete repentance (*teshuva*), but is blocked by serious obstacles—such as mental confusion (not knowing exactly how to correct the sin properly), weakness of will (difficulty breaking old harmful habits or resisting temptation), or practical inability to repair interpersonal wrongs (e.g., lack of money to repay stolen funds, or emotional difficulty asking for forgiveness)—nevertheless:
- If the inner **will** to repent remains strong and sincere, even though the person cannot yet remove all the barriers,
- That very **desire** itself is already a divine illumination (*he’ara*) of teshuva.
- One must accept and strengthen this light as something that **purifies and sanctifies** in its own right.
- A person should **not** let the incomplete practical repair stop them from continuing to rise spiritually, to draw close to holiness, and to live according to the sacred nature of their soul.
- While genuine heartbreak over what still remains uncorrected is appropriate, the inner resolute will is far more important and elevated than the external completion (which can come gradually).
In short: True teshuva begins and exists primarily in the realm of sincere intention and inner resolve. This inner light continues to purify and elevate even when full practical correction is still blocked. One must never despair or abandon spiritual growth because of practical difficulties.
### Part 2: The Same Principle Applied to the Collective — the Nation of Israel
Just as this rule applies to the individual, so it applies to the **nation as a whole**.
- In our generation there objectively exists an **illumination of teshuva** within the people of Israel — even if many are unaware of it or do not frame their aspirations in explicitly religious terms.
- The national awakening — the desire of the Jewish people as a collective to **return to their Land**, to their **essential identity**, to their **spirit**, and to their **authentic character** — is in truth **a light of teshuva**.
- This is expressed clearly in the Torah’s language: “and you shall return to the Lord your God” (Deut. 30:2, 10) — a return that begins internally, even when covered by many obstructing “screens” (confusion, weakness, lack of full clarity).
- No obstacle or incomplete realization can block this supernal light from shining upon us.
Rav Kook sees the modern national awakening (the Zionist movement, the return to the Land, the striving for Jewish self-determination and cultural revival — even when led by secular or non-observant people) as a **real, initial form of collective teshuva**. It is a return of the nation to **itself** — to its Land, its inner essence, its unique mission — and this return, though not yet the complete teshuva “to the Lord” in full religious awareness, is nevertheless genuine **“light of teshuva.”**
From this first-stage return to self (the “until” aspect of “return until the Lord your God”) will eventually emerge the fuller return directly to God — in freedom, strength, and conscious holiness.
### Overall Message
- Teshuva is not only about completing external actions; it is first and foremost a powerful inner divine force that begins with true desire.
- Whether for the individual or the nation, even when full practical repair is delayed by great difficulties, the inner light of teshuva continues to act, purify, and sanctify.
- One must never despair, give up, or stop striving for holiness because of incomplete implementation.
- In the national-historical context: the revival of the Jewish people in their Land and the return to their authentic identity — even if partial, confused, or accompanied by struggles — is a true expression of **the light of teshuva**, from which the complete teshuva will ultimately grow.
In simple terms: A sincere will to repair, no matter how blocked by obstacles, is already teshuva — and this applies both to the individual soul and to the soul of the entire nation of Israel in its national and spiritual awakening.
