The Core Question: "To You" vs. "To Me"
The discourse opens with a textual question regarding the phrasing in Parshas Tetzaveh. God commands Moses, “V’ata tetzaveh... v’yikchu elecha” (And you shall command the children of Israel, and they shall take to you...). Why does God use the word "elecha" (to you/Moses)? Seemingly, the offerings are to Hashem not to Moshe, so why to "you" [Moshe]? Also, it says “V’ata hakrev elecha es Aharon” (And you shall bring near to you Aaron) and the Zohar says that V'ata refers to none other than the Shechina!! To understand...
Moshe as the Ultimate Shield Against the Yetzer Hara
To answer this, we must delve into the spiritual role of Moshe. God created the Yetzer Hara and created the Torah as its tavlin (spice/antidote). Because the Torah was given exclusively through Moshe at Sinai, a person’s spiritual connection to the soul of Moshe is their primary defense against evil.
This is proven by the Sin of the Golden Calf (Cheyt HaEgel). As long as Moshe was physically present, the Jewish people were shielded from this massive spiritual failure. The sin only occurred when Moshe departed. Consequently, God tells Moshe to "go down" from the mountain because without his presence, the protective light of the Torah is absent, and the people are vulnerable to corruption. While the Torah is accessible to all, and every great sage is metaphorically referred to as "Moshe," the root of this protective light originates directly from Moses himself.
The Priesthood (Kehuna) as a Response to Sin
Originally, the entire nation of Israel was intended to be a "Kingdom of Priests." However, because of the Golden Calf, this direct, universal priesthood was lost. The Kehuna was subsequently designated exclusively to Aaron and his sons, and the Tribe of Levi, because they did not participate in the Sin of the Golden Calf.
The establishment of the Mishkan and the specific designation of the Kehunah in this Parsha were a tikun (rectification) for the Golden Calf. If the Jewish people had not sinned, the divine revelation would have manifested in a purely meritorious way. Instead, because they sinned (kilkul), this specific system of the Mishkan had to be established. The Kohanim now draw their holiness from the hidden, collective holiness of the entire Jewish nation, acting as their representatives.
Why Moshes's Name is Missing from Parshas Tetzaveh
It is a well-known fact that Parshas Tetzaveh is the only Parsha (from the time of his birth) where Moshe's name is not mentioned. The traditional explanation is that Moshe said to God after the Golden Calf, "Erase me from Your book" if He was going to destroy the Jews. But this omission was not an punishment. The depth is that Moshes's essence is entirely pure and has absolutely no connection to sin or corruption (kilkul). Because the entire concept of the Mishkan and the specific Kehuna detailed in this Parsha came about as a result of a sin, God deliberately omitted Moshes's name. God did not want Moses's name associated with a system born out of spiritual failure.
The Connection to Purim and Eternal Light
There is a profound parallel between the Mishkan and the holiday of Purim. Just as the Mishkan was born out of the corruption of the Golden Calf, the miracle of Purim was born out of the corruption of the Jewish people (e.g., participating in King Ahashveirosh's feast and bowing to idols).
Despite originating from a place of sin, Purim reveals a sublime, brilliant spiritual light—so great that the Sages declare that even if all other holidays are nullified in the future, Purim will never be nullified. God allowed this immense light to be revealed specifically through the mechanism of their sin and subsequent repentance, demonstrating His boundless love for the Jewish people.
Answering the Core Question: The Voice of the Shechinah
As we said, the word "V'Ata" (And you) is a reference to the Shechinah (the Divine Presence). During this communication ot the Jewish people [vi-atah titzaveh], the Shechinah was speaking directly out of Moses's throat.
Therefore, when the voice says "elecha" (to you), it is actually the Shechinah referring to itself. It effectively means "to Me," but because God and Moshe were so unified in that moment, the phrasing seamlessly bridges the two. Furthermore, God uses this intimate language because the Priesthood and the Mishkan—though born of sin—have become incredibly precious (chaviva) to God, as they represent the ultimate reconciliation between Him and His people.
Conclusion: The Metaphor of the Rose
The discourse concludes with a beautiful metaphor from the Zohar regarding the Shoshana (rose), tying into the Purim song Shoshanas Yaakov. The Zohar notes that the more a thorn pricks a rose, the more fragrant the rose becomes.
Similarly, the kilkulim (sins, corruptions, and spiritual "pricks") of the Jewish people ultimately serve to bring out a deeper, more beautiful spiritual fragrance. Through their stumbling, the people are pushed toward repentance, resulting in the Mishkan, the Kehuna, and the eternal joy of Purim—transforming pain and sin into Ora, v'Simcha, v'Sasson, v'Yekar (light, joy, gladness, and honor).
השאלה המרכזית: "אליך" לעומת "אלי"
הדרשה פותחת בשאלה טקסטואלית בנוגע לניסוח בפרשת תצוה. הקב"ה מצווה את משה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה... וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך...). מדוע הקב"ה משתמש במילה "אליך" (אליך/משה)? לכאורה, התרומות הן לה' ולא למשה, אז מדוע "אליך" [משה]? כמו כן, נאמר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן" (ואתה הקרב אליך את אהרן), והזוהר אומר ש"ואתה" מתייחס לא אחר מאשר לשכינה!! להבין...
**משה כמגן האולטימטיבי נגד היצר הרע**
כדי לענות על כך, עלינו להתעמק בתפקידו הרוחני של משה. הקב"ה ברא את היצר הרע וברא את התורה כתבלין שלו. מאחר שהתורה ניתנה באופן בלעדי דרך משה בסיני, הקשר הרוחני של האדם לנשמתו של משה הוא ההגנה העיקרית שלו מפני הרע.
דבר זה מוכח מחטא העגל. כל עוד משה היה נוכח פיזית, עם ישראל הוגן מפני הכישלון הרוחני העצום הזה. החטא התרחש רק כאשר משה עזב. כתוצאה מכך, הקב"ה אומר למשה "רד" מההר, משום שבלא נוכחותו, אור המגן של התורה נעדר, והעם חשוף לשחיתות. אמנם התורה נגישה לכולם, וכל חכם גדול מכונה במטאפורה "משה", אך שורש אור המגן הזה מקורו ישירות במשה עצמו.
**הכהונה כתגובה לחטא**
בתחילה, כל עם ישראל נועד להיות "ממלכת כהנים". אולם בגלל חטא העגל, הכהונה הישירה והאוניברסלית הזו אבדה. הכהונה הוקצתה לאחר מכן באופן בלעדי לאהרן ולבניו ולשבט לוי, משום שלא השתתפו בחטא העגל.
הקמת המשכן והייעוד הספציפי של הכהונה בפרשה זו היו תיקון לחטא העגל. אילו עם ישראל לא חטא, ההתגלות האלוקית הייתה מתגלה בדרך טהורה וראויה בלבד. אולם בגלל שהם חטאו (קלקול), נאלץ להיקבע מערכת ספציפית זו של המשכן. הכהנים שואבים כעת את קדושתם מהקדושה הנסתרת והכללית של כל עם ישראל, ומשמשים כנציגיהם.
**מדוע שמו של משה חסר בפרשת תצוה**
ידוע היטב שפרשת תצוה היא הפרשה היחידה (מאז לידתו) שבה שמו של משה אינו מוזכר. ההסבר המסורתי הוא שמשה אמר לה' לאחר חטא העגל: "מחקני מספרך" אם הוא עומד להשמיד את היהודים. אולם ההשמטה הזו אינה עונש. העומק הוא שמהותו של משה טהורה לחלוטין ואין לה כל קשר לחטא או לשחיתות. מאחר שכל מושג המשכן והכהונה הספציפית המפורטת בפרשה זו נולדו כתוצאה מחטא, הקב"ה השמיט במכוון את שמו של משה. הקב"ה לא רצה ששמו של משה יקושר למערכת שנולדה מכישלון רוחני.
**הקשר לפורים ולאור הנצחי**
ישנה מקבילה עמוקה בין המשכן לחג הפורים. כשם שהמשכן נולד מתוך הקלקול של חטא העגל, כך נס הפורים נולד מתוך הקלקול של עם ישראל (למשל, השתתפות בסעודת אחשוורוש והשתחוות לעבודה זרה).
למרות שמקורו במקום של חטא, הפורים מגלה אור רוחני נשגב ומזהיר – כל כך גדול, עד שחכמים הכריזו שאפילו אם כל החגים האחרים יתבטלו בעתיד, פורים לעולם לא יתבטל. הקב"ה אפשר להתגלות אור עצום זה דווקא דרך מנגנון החטא והתשובה שלאחריו, ובכך להדגים את אהבתו האינסופית לעם ישראל.
**תשובה לשאלה המרכזית: קול השכינה**
כפי שאמרנו, המילה "וְאַתָּה" (ואתה) היא רמז לשכינה (הנוכחות האלוקית). בזמן תקשורת זו אל עם ישראל [וְאַתָּה תְּצַוֶּה], השכינה דיברה ישירות מגרונו של משה.
לכן, כאשר הקול אומר "אֵלֶיךָ" (אליך), זה למעשה השכינה המתייחסת לעצמה. בפועל, הכוונה "אלי", אך מאחר שה' ומשה היו מאוחדים כל כך באותו רגע, הניסוח מגשר בצורה חלקה בין השניים. יתרה מזו, הקב"ה משתמש בשפה אינטימית זו משום שהכהונה והמשכן – אף שנולדו מחטא – הפכו יקרים מאוד (חביבה) בעיני ה', שכן הם מייצגים את ההשלמה האולטימטיבית בינו לבין עמו.
**מסקנה: המשל של השושנה**
הדרשה מסתיימת במשל יפהפה מהזוהר בנוגע לשושנה (ורד), הקשור לשיר הפורים "שושנת יעקב". הזוהר מציין שהכות יותר שקוץ דוקר שושנה, כך ריחה נעשה משובח יותר.
בדומה לכך, הקלקולים (חטאים, שחיתויות ו"דקירות" רוחניות) של עם ישראל משמשים בסופו של דבר להוציא ריח רוחני עמוק ויפה יותר. דרך מעידותיהם, העם נדחף לתשובה, וכתוצאה מכך נולדים המשכן, הכהונה ושמחת הפורים הנצחית – והופכים כאב וחטא לאורה, לשמחה, לששון וליקר (אור, שמחה, גיל והדר).
