In Parshas Terumah it says "Ve'yikchu li terumah," and the Midrash (Shemos Rabbah) darshens on this the posuk "Ki lekach tov nasati lachem torasi al ta'azovu."
Hakadosh Baruch Hu said to Klal Yisroel: I sold you the Torah—and kiveyachol, I got sold right along with it. Mashal: A melech who had a bas yechida. Another melech comes along and marries her. When he's ready to head back to his own medina with his eishes chayil, the first melech tells him: "She's my only daughter—I can't be mevater on her, but I also can't tell you 'Don't take her' because she's already your wife. So just do me one favor: Wherever you go, build me a small kiton—a small room—so I can live there, because I can't separate from her."
So too Hakadosh Baruch Hu: I gave you the Torah—I can't be separate from it, and I'm not going to tell you "Don't take it." Therefore, wherever you go, make Me a house so I can be shochen inside it: "Ve'asu li mikdash v'shochanti besocham."
Now we need to understand: Why does the Midrash specifically start with this "kiveyachol nimsarti ima" on "Ve'yikchu li terumah," and then finish off with the asiyas ha'Mikdash and the kitan?
The inyan is: At Ma'amad Har Sinai, when Klal Yisroel heard "Anochi Hashem Elokecha," Talmud Torah got stamped right into their hearts. And by "Lo yihyeh lecha," the yetzer hara got completely uprooted from their hearts (as it's brought in Shir HaShirim Rabbah). In that very moment there was zero chiluk between the machanos—every single machaneh of Yisroel, surrounded by the Ananei HaKavod, was called the "machaneh Shechinah," because the Shechinah was literally shochenes in the heart of every Yid. On this level it's "Ve'yikchu li"—kiveyachol nimsarti itam, because "Kudsha Brich Hu Oraisa ikri" (like in Zohar chelek beis), and there's no Torah except Hakadosh Baruch Hu Himself. The whole Torah is Shemosav of Hakadosh Baruch Hu, and that's why the berachah on the Torah comes from "Ki Shem Hashem ekra"—because the Torah itself is called Shem Havaya.
And on this it's said "Ki lekach tov nasati lachem"—the Torah was given to every single Yid as a yerushah, "morashah kehillas Yaakov" (not kehillas Yannai, but kehillas tov—meaning it's tov for everyone). All the divrei Torah have their shoresh in "Anochi," and all the taryag mitzvos are called in the Zohar "taryag zinei eitza"—613 pieces of advice how to merit that the "Anochi Hashem Elokecha" should shine in a person's heart. Through this haskama, the tav got stamped in their hearts, the Shechinah was shochenes in every heart—therefore "Ve'yikchu li," kiveyachol nimsarti itam.
But after chet ha'egel, the yetzer hara came back to its place. Then Hakadosh Baruch Hu said: "Ve'asu li mikdash"—wherever you go, make Me one house so I can be shochen there, because now a specific makom is needed for the Shechinah.
And we've already explained that the Mikdash is on three levels:
- **Ba'olam** (the actual Beis HaMikdash),
- **Ba'shanah** (Yom HaShabbos—when the Shechinah is shochenes in lev Yisroel, and the heart becomes "har kodshi," "Lo yare'u velo yashchisun bechol har kodshi," because on Shabbos a person is saved from the kitrug of the yetzer hara),
- **Ba'nefesh** (talmidei chachamim who are mashkim b'Torah, their hearts become a mikdash, constantly mashpi'a divrei Torah, "ve'leis lach milla letavra yetzra bisha ella oraysa").
On these three levels it's said "Ve'asu li mikdash"—because every Yid has a chelek in them, and the asiyah is from the side of Yisroel:
- **The Mikdash**—built from nedivos lev Yisroel, "me'eis kol ish asher yidvenu libo," and even a yachid can be considered as a boneh of it.
- **Kedushas Shabbos**—Yisroel are the ones who are mekadesh it, "zachor" and "shamor"—both "lekadsho."
- **Kedushas talmidei chachamim**—also from Yisroel, who appoint the sarim and parnasim, and the ma'alah of kohanim, Levi'im, nevi'im comes from kedushas Yisroel ("mitocham"—from bnei Yisroel). Even Moshe Rabbeinu's madrega went up because of kedushas Yisroel.
Therefore every single Yid has a chelek in kedushas ha'Mikdash, kedushas Shabbos (the mikdash ba'shanah), and kedushas talmidei chachamim (the mikdash ba'nefesh)—because they themselves are the ones doing the kedusha. And on Shabbos every Yid merits to be considered a talmid chacham, his seudas Shabbos like a seudas talmid chacham.
And all this is under "Ki lekach tov nasati lachem"—to every Yid, even the am ha'aretz who's called "beis Yaakov," has a chelek in Torah; shaychus to the Mikdash (they aliyah l'regel because they had a chelek in the nedavos and the building); shaychus to talmidei chachamim (who get elevated because of Yisroel); and shaychus to Shabbos (Yisroel bring kedusha into the day).
B'kitzur: The Torah is a good matana for everyone, and the Shechinah wants to be shochen inside us—originally in the heart of each one, and afterwards in the Mikdash, in Shabbos, and by talmidei chachamim—and everything depends on the nedivas lev of Klal Yisroel.
בפרשת תרומה נאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", ובמדרש (שמות רבה) דורשים על כך את הפסוק "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם את התורה, וכביכול – נמכרתי גם אני עמה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא מלך אחר ונשא אותה. כשזה ביקש ללכת לארצו עם אשתו, אמר לו המלך: "בתי יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, ולומר לך 'אל תיקח אותה' איני יכול כי היא כבר אשתך. אלא עשה לי טובה אחת: בכל מקום שאתה הולך – בנה לי חדר קטן (קיטון) שאדור בתוכו, כי איני יכול להיפרד ממנה". כך אמר הקב"ה: נתתי לכם את התורה – לפרוש ממנה איני יכול, ולא אומר לכם "אל תיקחו אותה". לכן, בכל מקום שאתם הולכים – עשו לי בית אחד שאשכון בתוכו, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
צריך להבין: למה פתח המדרש ב"כביכול נמכרתי עמה" דווקא על "ויקחו לי תרומה", ואחר כך מסיים בעשיית מקדש ובקיטון?
העניין הוא שבשעת מתן תורה, כששמעו ישראל "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" – נתקע "ת"ת בלבם, וב"לֹא יִהְיֶה לְךָ" – נעקר יצר הרע מלבם (כפי שמבואר בשיר השירים רבה). באותו רגע לא היה כלל חילוק בין מחנות – כל מחנה ישראל, שהיה מוקף בענני הכבוד, נקרא "מחנה שכינה", כי השכינה שכנה בלב כל אחד מישראל. על זה נאמר "ויקחו לי" – כביכול נמכרתי עמם, כי "קודשא בריך הוא תורה איקרי" (כמו בזוהר ח"ב), ואין תורה אלא הקב"ה עצמו. כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולכן ברכת התורה באה מ"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – כי התורה נקראת שם הוי"ה.
ועל זה נאמר "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" – לכל אחד מישראל ניתנה התורה כיורשה, "מורשה קהילת יעקב" (ולא "קהילת ינאי", אלא "קהילת טוב" – כלומר טובה לכולם). כל דברי התורה שורשם ב"אנכי", וכל תרי"ג המצוות נקראות בזוהר "תרי"ג זיני עיטא" – עצות כיצד לזכות שהאות "אנכי ה' אלהיך" תאיר בלב. על הכרה זו נתקע התו בלבם, והשכינה שכנה בלב כל אחד – ולכן "ויקחו לי", כביכול נמכרתי עמם.
אבל לאחר חטא העגל חזר יצר הרע למקומו, ואז אמר הקב"ה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" – בכל מקום שאתם הולכים, עשו לי בית אחד שאשכון בתוכו, כי עכשיו צריך מקום מיוחד לשכינה.
וכבר ביארנו שהמקדש הוא בשלושה מישורים: **בעולם** (בית המקדש ממש), **בשנה** (יום השבת, שבו השכינה שוכנת בלב ישראל, והלב נעשה "הר קדשי" – "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי", כי בו ניצול מקטרוג היצר הרע), **ובנפש** (תלמידי חכמים שמשתדלים בתורה, שהלב שלהם נעשה מקדש, ומשפיע בו דברי תורה תמיד, "וְלֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְּרָא יִצְרָא בִישָׁא אֶלָּא אוֹרַיְיתָא").
על שלושת המישורים האלה נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" – כי כל אחד מישראל יש לו חלק בהם, והעשייה היא מצד ישראל:
- **המקדש** – נבנה מנדבות לב ישראל, "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", ואפילו יחיד יכול להיחשב כבונה אותו.
- **קדושת השבת** – ישראל הם העושים אותה קדושה, "זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר" – שניהם "לְקַדְּשׁוֹ".
- **קדושת תלמידי חכמים** – גם היא באה מצד ישראל, שממנים את השרים והפרנסים, ומעלת הכהנים והלוויים והנביאים באה מקדושת ישראל ("מתוכם" – מתוך בני ישראל). אפילו משה רבנו עלה במעלתו בזכות קדושת ישראל.
לכן לכל אחד מישראל יש חלק בקדושת המקדש, בקדושת השבת (המקדש בשנה), ובקדושת תלמידי חכמים (המקדש בנפש) – כי הם עצמם העושים את הקדושה הזו. ובשבת כל אחד מישראל זוכה להיחשב כתלמיד חכם, שסעודת שבת שלו כסעודת ת"ח.
ועל זה הכול – "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" – לכל אחד מישראל, אפילו עמך הארץ שנקרא "בית יעקב", יש חלק בתורה, שייכות למקדש (שעולים לרגל כי היה להם חלק בנדבות ובבנייה), שייכות לת"ח (שמתעלים בזכות ישראל), ושייכות לשבת (שישראל מכניסים קדושה ליום השבת).
בקיצור: התורה היא מתנה טובה לכולם, והשכינה רוצה לשכון בתוכנו – פעם בלב כל אחד, ואחר כך במקדש, בשבת ובתלמידי חכמים, והכול תלוי בנדבת הלב של עם ישראל. [עפ"י רצ"ה]
