Chevre, let’s sit down and learn something deep about Rosh Chodesh today.
The posuk calls it “Rosh” – the head of the month. The Torah gives it the status of a Moed. We bring the same Musaf korbanos as on Yom Tov. There’s even a special power of kapora on this day. And yet… in our day-to-day avodah, how do we actually treat it? Pretty much like a regular Monday or Thursday. We go to work, no special seuda is required, we say Half-Hallel with all the skips… So what’s pshat?
We’re going to look at this through two classic yesodos – one from the world of Musar, one from the world of Chassidus.
1. The Musar Derech – The Alter of Kelm zt”l
The Alter, Rav Simcha Zissel Ziv, talmid muvhak of Rav Yisroel Salanter, puts his finger right on the psychological and ruchniusdike pain here.
He brings a raya from Parshas Pinchas. Tzur, one of the seven princes of Midian – a real big shot – gets demoted in the pesukim. The Torah lists him third instead of first because was mezalzel himself by giving over his daughter. Chazal call this a “psak baTorah” – when the Torah itself lowers a person’s madrega because of how he acted, that’s the deepest form of busha there is.
Now apply it to Rosh Chodesh. The Torah calls this day “Rosh” – the head, the most important part. It’s a Moed. It has Musaf like Yom Tov. It can bring kapora. That’s its real madrega according to Torah. But in our actual hanhaga? We’ve lowered it. We’ve treated it like any other day. That, says the Alter, is a tremendous busha on us. We should feel embarrassed. We should feel the chisoron, the missed opportunity, the demotion.
But there’s also nechama in it. Even though we’ve knocked it down in practice, the Torah still calls it “Rosh.” That name isn’t taken away. The potential is still sitting there, waiting for us to grab it and bring the day back to its real kavod. So the Alter is telling us: Feel the shame – really feel it – and let that shame push you to fix it.
2. The Chassidishe Derech – Rav Tzadok HaKohen of Lublin zt”l (mostly from Resisei Layla)
Rav Tzadok asks a big lomdishe kasha: Why do we say Hallel on Rosh Chodesh at all?
Hallel is always connected to a past nes – Yetzias Mitzrayim, Matan Torah, the miracle of Chanukah. But open Tanach from beginning to end – is there even one open nes or geula that happened specifically on Rosh Chodesh? No! So what are we praising?
His teretz is chiddush ha’olam: The Hallel of Rosh Chodesh is not looking backward – it’s looking forward.
This world runs on the din of wearing out. Everything gets old, everything decays. But olam ha’ba, the world of geula, is constant chidush – fresh every moment, never getting stale. Rosh Chodesh comes to show us a little picture of that future chidush every single month. The moon goes down to nothing, disappears, and then comes back brand new – that’s exactly what the geula will be like.
That’s why we talk about “shir chadash” in our tefillos – a completely new song that we’ll sing in the future. Right now we’re still in the incomplete world, so we say Half-Hallel (we skip parts to show we’re not yet there). But the very saying of Hallel is already pointing toward that perfect, renewed future.
There’s also a deep chibur with Malkhus Beis Dovid. “David Melech Yisrael chai v’kayam.” Just like the moon shrinks and vanishes and then renews, so too the house of David looked finished – but it’s destined to come back in full glory. The very first Rosh Chodesh seuda we find in Tanach is the one Dovid had with Shaul – already hinting at the future everlasting malchus.
And look what Yeshayahu promises: “And it shall be, from one Rosh Chodesh to another… all flesh will come to bow before Me.” In Yemos HaMoshiach, Rosh Chodesh becomes the central Yom Tov of the whole world – everyone comes up to Yerushalayim for it. Right now it’s almost hidden; then it will be the biggest.
Siyum
Both the Alter and Rav Tzadok are pointing to the same uncomfortable feeling: something is missing on Rosh Chodesh today. The Musar approach says: Feel bad about the gap between what it could be and what we make it – and let that bad feeling wake you up to do better. The Chassidishe approach says: Don’t just feel bad – look deeper. That very gap is a holy seed. Rosh Chodesh is already carrying inside it the power of the future geula.
Practical takeaway for us simple Yidden:
We have to start living with a sense of chidush – freshness, newness, hope. Even when things look half, skipped, incomplete – like Half-Hallel – remember the moon. It disappears completely… but next month it’s back, full and shining. Every Rosh Chodesh is whispering to us: “The best is still coming. Keep going.”
May Hashem help us feel both the busha and the hope, and may we bring a little more of the real kavod of Rosh Chodesh into our lives.
Gut gezugt? Zol zein a bracha. Amen.
מבוא
השיעור בוחן את משמעותו של ראש חודש דרך שתי אספקלריות (נקודות מבט):
הגישה המוסרית – מנוסחת על ידי רבי שמחה זיסל זיו ("הסבא מקלם"), מתלמידיו הבולטים של רבי ישראל מסלנט.
הגישה החסידית – מבוססת על תורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין (בעיקר מספר "רסיסי לילה").
1. הגישה המוסרית (הסבא מקלם): הפער בין הפוטנציאל למימוש
הסבא מקלם מתמקד בפן הפסיכולוגי והמוסרי של ראש חודש, ומצביע על הדיסוננס שבין המעמד הרם שהתורה נותנת ליום זה לבין היחס המזלזל שלנו אליו בפועל.
משל נשיא מדין: הוא פותח בניתוח פסוק מפרשת פנחס, בו התורה מורידה את צור, נשיא מדין, לדרגה שלישית בחשיבותו משום שביזה את עצמו כשהפקיר את בתו. מכאן נלמד העיקרון של "פסק בתורה" – כאשר התורה מציבה אדם (או יום) במעמד נמוך ממה שראוי לו בשל התנהגותו, זוהי חרפה עמוקה.
החרפה של ראש חודש: התורה קוראת ליום זה "ראש" חודש. הוא מוגדר כמועד, מוקרבים בו קורבנות מוסף (כמו ביום טוב), ויש בו כפרת עוונות. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כיום חול – עובדים בו, אין בו סעודות מיוחדות, ואפילו את ההלל אנו קוראים בדילוג (הלל "בדילוג" או "חצי הלל").
המסר: הסבא מקלם דורש מאיתנו לחוש "בושה" או החמצה. הושפלנו. יום שראוי להיות "ראש" ומועד מרכזי הפך ליום כמעט רגיל. עם זאת, יש כאן גם נחמה – עצם התואר "ראש" מלמד על הפוטנציאל הגדול שלו שעדיין קיים.
2. הגישה החסידית (ר' צדוק הכהן מלובלין): חג של העתיד
ר' צדוק ניגש לראש חודש דרך שאלה הלכתית-השקפתית מהותית: על מה אנו אומרים הלל בראש חודש?
הלל, על פי הגדרתו, נאמר על נס או אירוע ישועה שאירע בעבר (יציאת מצרים, מתן תורה, חנוכה). אולם, לאורך כל התנ"ך לא מוזכר שום נס היסטורי שאירע בראש חודש.
תשובתו של ר' צדוק היא מהפכנית: ההלל של ראש חודש אינו נאמר על העבר, אלא על העתיד.
ראש חודש כסמל להתחדשות עתידית: בעוד שעולם הטבע שלנו כפוף לחוקי הבלייה וההתיישנות (הכל מזדקן ומתקלה), העולם העתידי – ימות המשיח – מאופיין בהתחדשות מתמדת. ראש חודש הוא "הדגמה" חודשית של התחדשות זו.
"שיר חדש": בתפילה אנו אומרים "שיר חדש" או "שירים כחוללים". לעתיד לבוא נשיר שיר חדש לחלוטין. ראש חודש שואב את כוחו מאותה התחדשות עתידית שאין לה גבול. זו הסיבה שאנו מדלגים בהלל – כי אנו עדיין בהווה המוגבל, אך האמירה עצמה מופנית לעבר העתיד השלם.
קשר למלכות בית דוד: יש קשר הדוק בין ראש חודש לדוד המלך ("דוד מלך ישראל חי וקיים"). כמו הלבנה שמתמעטת ונעלמת ואז מתחדשת, כך מלכות בית דוד נראית כאבודה, אך היא עתידה להתחדש. סעודת ראש חודש הראשונה שמוזכרת בתנ"ך היא בהקשר של דוד ושאול, כרמז להתפתחות מלכותו.
המועד המרכזי לעתיד לבוא: הנביא ישעיהו מנבא: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ... יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי". לעתיד לבוא, ראש חודש יהיה המועד המרכזי ביותר שבו כל האנושות תעלה לרגל, בניגוד להווה שבו הוא נראה כיום כמעט נסתר.
סיכום ומסר מעשי
שתי הגישות – המוסרית והחסידית – מצביעות על אותו חסרון מורגש בראש חודש כיום, אך מציעות לו משמעויות שונות.
בעוד תנועת המוסר מבקשת לעורר אותנו לכאוב את הפער שבין קדושת היום לבין הזלזול שלנו בו כדי שנתעורר להשתפר; החסידות מציעה שראש חודש הוא "זרע של גאולה" שנשתל בזמן.
המסר המעשי: עלינו לגשת לחיים, ולראש חודש בפרט, מתוך תודעה של רעננות, התחדשות ותקווה ("שיר חדש"). גם בתקופות בהן דברים נראים חסרים או "בדילוג", עלינו לזכור את פוטנציאל ההתחדשות העתידי הגלום בהם, בדיוק כמו הלבנה שמתחדשת מדי חודש.
[עפ"י שיעור ממו"ר הרב חי"ה ז"ל]
