Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
The Singular Inquity:
The shiur begins by analyzing Hoshea 14:2, the opening of the Haftarah for Shabbos Shuva: "Return, O Israel, until the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity."
There is a grammatical question: Why does the verse use the singular word "iniquity" (avonecha) rather than the plural "iniquities"? This implies there is one specific, root sin that caused the spiritual stumbling of the Jewish people. And what does it mean when it says "until Hashem Elokecha"?
The Root Sin: Rejection of Intimacy
This singular sin dates back to the giving of the Torah at Mount Sinai. When God offered to speak directly to the people, the Israelites were afraid of the intensity of the Divine voice. They asked Moshe to be an intermediary, saying, "You speak to us... let not God speak to us, lest we die."
The Consequence: By rejecting direct contact with God, the people allowed the Yetzer Hara (Evil Inclination)—which had been uprooted from their hearts during the revelation—to return.
The Definition of Teshuva: True repentance is not just fixing specific mistakes; it is returning to the level of "Let Him kiss me with the kisses of His mouth" (Song of Songs). It is moving beyond intermediaries (even great ones like Moshe) and seeking a direct, face-to-face relationship with Hashem. The ultimate goal is to remove the "heart of stone" and restore the ability to hear God directly, without fear.
The Offering of Words
Hosea 14:3 states: "Take with you words and return to the Lord... so will we render for bulls the offering of our lips."
Since we no longer have the Beis Hamikdash to offer physical sacrifices (bulls) for atonement, we must offer our words. However, this is not a downgrade; it is an elevation. We are preparing our lips for that direct "kiss" from God. The "good" that we are instructed to take is the Torah itself, placed in our hearts to facilitate this direct connection.
The Three Rejections and the Three Patriarchs
The lecture moves to Hosea 14:4, which lists three things Israel must reject to achieve this return. We can map these three rejections onto the three Patriarchs (Avraham, Yitzchak, and Yaakov), illustrating how we must transform negative drives into holy attributes.
The verse says: "Assyria shall not save us; we will not ride on horses; neither will we call any more the work of our hands our gods."
1. "Assyria (Ashur) shall not save us" (The Correction of Avraham)
The Biblical Context of Ashur: The Rabbi cites the Midrash regarding the Tower of Babel (the "Generation of Dispersal"). While Nimrod and his followers rebelled against God, the biblical figure Ashur "went forth from that land" (Genesis 10:11) because he refused to participate in their idolatrous rebellion. For this act of separating from evil, Ashur was rewarded with four cities.
The Specific Flaw (The Sin): Although Ashur had the merit of rejecting idolatry (Kofer b’Avodah Zarah), his spiritual journey was incomplete. He rejected the bad (Nimrod/Idolatry) but did not fully embrace the good (submitting to and thanking Hashem). He "left the land" rather than staying to sanctify it or fully acknowledge God's kingship.
The Modern Parallel (Secular Zionism): This "Ashur" archetype connects to the modern secular Jewish experience, particularly secular Zionism. He argues that many "secular" Jews are actually channeling this Ashur energy: they are rejecting what they perceive as falsehood or empty religion (which they equate with idolatry), but they have not yet taken the final step of fully acknowledging and "thanking" (l'hodot) Hashem. Their drive is a hidden, unconscious thirst for truth that stops halfway.
The Correction (Avraham Avinu):
The Contrast: Unlike Ashur, who merely left the place of idolatry, Avraham Avinu actively proclaimed God’s sovereignty. The Talmud states that until Avraham, no one called God "Master" (Adon).
The Tikkun: The repentance required here is to complete the journey of Ashur using the path of Avraham. It is not enough to simply reject falsehood or secularism; one must actively embrace Hashem as "Master." We must take that "secular" yearning—which is actually a holy rejection of falseness—and direct it toward a full, conscious relationship with God, recognizing Him as the source of all success.
2. "We will not ride on horses" (The Correction of Yitzchak)
The Sin (The Horse/Egypt):
The Descent to Animalism: In the Navi, horses (susim) are intrinsically linked to Egypt. The horse represents unbridled animalistic drive and a lack of shame regarding physical lust (ervah).
The Jews wanted physical intimacy to be like it was before the fall of Man - with no embarassment.
The Correction (Yitzchak – Al Tered Mitzrayima):
The Prohibition of Descent: Yitzchak is the only Patriarch explicitly commanded by God: "Do not go down to Egypt" (Al tered Mitzrayima). He represents the antidote to the "horse" because he never left the holiness of the Land of Israel and the rejection of the Egyptian approach to intimacy.
Holy Intimacy vs. Profane Lust: One can contrast the "horse" with the image of Yitzchak "playing" (metzachek) with his wife Rivka.
While the world (Egypt) views physical intimacy as something animalistic or to be done without shame [like horses], Yitzchak elevates it to Holy Laughter (Tzchok d’Kedusha).
The Tikkun: To fix the sin of "riding on horses," we must adopt the attribute of Yitzchak: Total refusal to "go down" to the cultural level of Egypt. We must stop seeking pleasure in the shamelessness of the outside world and instead find deep, holy joy and "laughter" within the sacred boundaries of the Torah and the Holy Land. We must not be ashamed of our holiness.
3. "Neither will we call any more the work of our hands our gods" (The Correction of Yaakov)
The Sin: This refers to Pride and Ego. It is the belief that "My power and the might of my hand have gotten me this wealth." Creating a god with one's own hands is the ultimate act of narcissism—worshipping one's own creation.
The Correction (Yaakov): Yaakov represents Humility (Bittul).
Yaakov stated, "I am unworthy of all the mercies." He recognized that everything he had—his family, his wealth, his survival—was a direct gift from God, not the result of his own "handiwork."
The Lesson: To return to God, we must dismantle the ego that claims we are self-made. We must admit that we are not the authors of our own success.
Conclusion: The Wise Understand
The final verse of the chapter: "Who is wise, and he shall understand these things... for the ways of the Lord are right, and the just shall walk in them; but transgressors shall stumble therein."
The Just vs. The Transgressor: The very same drives exist in everyone. The "transgressor" stumbles by directing these drives toward idolatry (Assyria), lust (Horses), and ego (Handiwork).
The Path of Teshuva: The "wise" and "just" person takes these same energies and elevates them through the path of the Patriarchs:
Faith: Trusting only in God (rejecting Assyria/Idolatry).
Sanctity: Elevating physical intimacy (rejecting the Horse/Lust).
Humility: Attributing all success to God (rejecting the Ego/Handiwork).
By doing this, we repair the original sin of fearing direct contact with God, and we prepare ourselves to once again receive the "kisses of His mouth"—a direct, unmediated relationship with the Divine.
השיעור מתחיל בניתוח הושע י"ד, ב, הפתיחה של ההפטרה לשבת שובה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ".
יש שאלה דקדוקית: מדוע הפסוק משתמש במילה "עֲוֹנֶךָ" ביחיד ולא ב**"עֲוֹנוֹתֶיךָ"** ברבים? הדבר מרמז שיש חטא אחד ספציפי, שורשי, שגרם למכשול הרוחני של עם ישראל.
החטא השורשי: דחיית האינטימיות
חטא יחיד זה מתחיל ממעמד מתן תורה בהר סיני. כאשר ה' הציע לדבר ישירות אל העם, בני ישראל פחדו מעוצמת הקול האלוקי. הם ביקשו ממשה להיות מתווך ואמרו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ... וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ הָאֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
התוצאה: על ידי דחיית המגע הישיר עם ה', העם אפשר ליצר הרע – שהיה מושרש מלבם בזמן ההתגלות – לחזור.
הגדרת התשובה: תשובה אמיתית אינה רק תיקון טעויות ספציפיות; היא חזרה לרמה של "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים). היא מעבר למתווכים (אפילו גדולים כמו משה) וחיפוש קשר ישיר, פנים אל פנים, עם ה'. המטרה הסופית היא להסיר את "לב האבן" ולהחזיר את היכולת לשמוע את ה' ישירות, ללא פחד.
הקרבת המילים
בהושע י"ד, ג נאמר: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' ... וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
מאחר שאין לנו כיום בית המקדש להקריב קורבנות פיזיים (פרים) לכפרה, עלינו להקריב את מילותינו. אולם זו אינה ירידה; זו עלייה. אנו מכינים את שפתינו ל"נשיקה" הישירה מה'. ה**"טוב"** שאנו מצווים לקחת הוא התורה עצמה, המונחת בלבנו כדי לאפשר חיבור ישיר זה.
שלוש הדחיות ושלושת האבות
השיעור עובר להושע י"ד, ד, המפרט שלושה דברים שעל ישראל לדחות כדי להשיג תשובה זו. ניתן למפות שלוש דחיות אלו על שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב), ולהראות כיצד עלינו להפוך דחפים שליליים לתכונות קדושות.
הפסוק אומר: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ".
"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ" (תיקון אברהם אבינו)
ההקשר המקראי של אשור: הרב מביא מדרש על מגדל בבל (דור הפלגה). בעוד נמרוד וחבריו מרדו בה', אשור "יָצָא מֵהָאָרֶץ הַהִיא" (בראשית י', י"א) משום שסירב להשתתף במרד העבודה הזרה. על מעשה הפרישה מהרע זכה אשור בארבע ערים.
הפגם הספציפי (החטא): אף שאשור זכה בזכות דחיית עבודה זרה (כופר בע"ז), מסעו הרוחני היה חלקי. הוא דחה את הרע (נמרוד/ע"ז) אך לא קיבל במלואו את הטוב (הכנעה והודיה לה'). הוא "יצא מהארץ" במקום להישאר ולקדש אותה או להכיר במלכות ה' במלואה.
המקבילה המודרנית (ציונות חילונית): ארכיטיפ זה של "אשור" מתחבר לחוויה היהודית החילונית המודרנית, במיוחד הציונות החילונית. הרב טוען שרבים מ"חילונים" הם בעצם בעלי אנרגיית אשור: הם דוחים את מה שהם רואים כשקר או דת ריקה (שאותה הם משווים לע"ז), אך לא עשו את הצעד האחרון של הכרה מלאה והודיה (להודות) לה'. הדחף שלהם הוא צמא נסתר, לא מודע, לאמת – אך הוא נעצר באמצע.
התיקון (אברהם אבינו): בניגוד לאשור שרק עזב את מקום הע"ז, אברהם אבינו הכריז באופן פעיל על ריבונות ה'. התלמוד אומר שעד אברהם לא כינה איש את ה' "אדון".
התיקון: התשובה הנדרשת כאן היא להשלים את מסעו של אשור בדרכו של אברהם. לא די בדחיית השקר או החילוניות; יש להכיר באופן פעיל בה' כ**"אדון"**. עלינו לקחת את הכמיהה ה"חילונית" – שהיא בעצם דחייה קדושה של השקר – ולהפנות אותה לקשר מלא ומודע עם ה', תוך הכרה בו כמקור כל ההצלחה.
"עַל סוּס לֹא נִרְכָּב" (תיקון יצחק)
החטא (הסוס/מצרים): בלשון הנביא, סוסים (סוּסִים) קשורים באופן מהותי למצרים. הסוס מייצג דחף חייתי ללא רסן וחוסר בושה ביחס לתאווה גופנית (ערווה).
היהודים רצו שהאינטימיות הגופנית תהיה כמו לפני חטא אדם הראשון – ללא בושה.
התיקון (יצחק – "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה"): יצחק הוא האב היחיד שקיבל ציווי מפורש מה': "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה". הוא מייצג את הנוגדן לסוס, משום שלא עזב מעולם את קדושת ארץ ישראל ודחה את הגישה המצרית לאינטימיות.
אינטימיות קדושה לעומת תאווה חולין: ניתן להשוות את "הסוס" לתמונת יצחק "מְצַחֵק" עם רבקה אשתו. בעוד העולם (מצרים) רואה אינטימיות גופנית כדבר חייתי או ללא בושה [כמו סוסים], יצחק מעלה אותה לצחוק קדושה (צחוק דקדושה).
התיקון: כדי לתקן את חטא "רכיבה על סוסים", עלינו לאמץ את מידת יצחק: סירוב מוחלט ל**"רדת"** לרמה התרבותית של מצרים. עלינו להפסיק לחפש עונג בחוסר הבושה של העולם החיצון ולמצוא במקום זאת שמחה עמוקה וקדושה ו**"צחוק"** בתוך גבולות התורה וארץ הקודש. אסור לנו להתבייש בקדושתנו.
"וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (תיקון יעקב)
החטא: מדובר בגאווה ואגו. האמונה ש**"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"**. יצירת אלוהים במו ידינו היא מעשה נרקיסיזם מוחלט – עבודה עצמית של היצירה שלנו.
התיקון (יעקב): יעקב מייצג ביטול (ענווה).
יעקב אמר: "קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים". הוא הכיר שכל מה שיש לו – משפחתו, עושרו, הישרדותו – הוא מתנה ישירה מה', ולא תוצאה של "מעשה ידיו".
הלקח: כדי לשוב אל ה', עלינו לפרק את האגו הטוען שאנו עצמאיים. עלינו להודות שאיננו מחברי ההצלחה של עצמנו.
מסקנה: החכמים יבינו
הפסוק האחרון בפרק: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
הצדיק לעומת הפושע: אותם דחפים קיימים אצל כולם. ה**"פושע"** נכשל בכך שהוא מפנה דחפים אלה לע"ז (אשור), תאווה (סוסים) ואגו (מעשה ידיים).
דרך התשובה: האדם "חכם" ו**"צדיק"** לוקח את אותן אנרגיות ומעלה אותן דרך דרכם של האבות:
אמונה: ביטחון רק בה' (דחיית אשור/ע"ז).
קדושה: העלאת האינטימיות הגופנית (דחיית הסוס/תאווה).
ענווה: ייחוס כל ההצלחה לה' (דחיית האגו/מעשה ידיים).
בכך אנו מתקנים את החטא השורשי של פחד ממגע ישיר עם ה', ומכינים את עצמנו לקבל שוב את "נשיקות פיהו" – קשר ישיר, ללא מתווכים, עם האלוקות.
