מצינו בתורה דברי תנחומין שאמר משה רבינו לאהרן, אלו דברי תנחומין שנאמרו להדיא בתור"ק, הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן, וידום אהרן היינו שאהרן קיבל את דברי התנחומין, וקיבל שכר על השתיקה. ומפורש בחז"ל ובראשונים עה"פ שם, שדברי התנחומין הי' מה שאמר משה בקרובי אקדש. ואלו היו דברי הניחום שאמר ד' לאהרן.
בגמ' שכתוב תנחומין, בתורה, וינחם ה', ניחמתי כי עשיתים, וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, מפרש רש"י כל לשון תנחומים לשון מחשבה אחרת ע"כ, כל לשון תנחומים כל לשון נחמה, רש"י מדבר על לשון נחמה מלשון חרטה, אבל ברבותינו ובמהר"ל מבואר שגם תנחומי אבלים זה מאותו מובן של נחמה. כל דברי תנחומים שאומרים לאדם, זהו לשון מחשבה אחרת, חידוש מחשבות. ובאמת שכך הוא פשיטא, דמה שייך על אסון גדול, על צער גדול, על כאב גדול לנחם, איך במספר מילים שייך לנחם ולסלק את הצער, הכאב. תנחומים שייך רק אם זה מחשבה אחרת מהמחשבה הקודמת, המחשבה הקודמת, שזה באמת אסון, כאב שאין כמותו, והתנחומים מביאים את המחשבה האחרת, לתפוס את צד הטוב, הצד הנפלא שיש בדבר הזה גופא, ל"ש בניחום לנחם על כאב ואסון גדול, לכל היותר אפשר להסיח דעת האבל ח"ו מעצרו וכאבו, אבל מה שייך לנחם ולהקל בניחום, כל לשון תנחומים לשון מחשבה אחרת, מחשבה אחרת הכוונה להתבונן אחרת על הדבר, לראותו את אותו דבר עצמו בראיה אחרת, לחשוב על אותו דבר עצמו בחשיבה אחרת.
מצאנו בתורה בכמה מקומות ניחומים, וינחם אותם וידבר על ליבם, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להנחם. אבל לא מצאנו מה היו דיבורי הניחומים, מה מנחמים, אבל בתנחומים שאמר משה רבינו לאהרן במיתת בניו מצאנו שאמר, הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש. ובחז"ל ומובא ברש"י הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, והיכן דיבר, בנועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, אמר לו משה לאהרן, אהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. גם מתנחומי משה רואים שאמר לאהרן מחשבה אחרת, חרטה מהמחשבה הקודמת שהיתה, כסבור הייתי שבנו מתקדש, ועכשיו אני רואה אחרת, שהם גדולים ממני וממך.
אנחנו לא יודעים דבר ממשפטי השי"ת, אין לנו מושג בדרכיו ואינו מגלה לנו מעשיו ומחשבותיו, הנפטר התפרסם כמו שידוע בקבלת יסוריו באהבה, קיבל יסוריו בשתיקה ובאהבה, קבלת יסורים בצניעות, שהקב"ה לוקח נפש נקי וצדיק, חז"ל קוראים לזה מיתת קרבן, שהקב"ה בא לקחתו פשט צווארו, ואמר "הנני," קידוש ש"ש נפלא שכזה, זהו בקרובי אקדש.
מתוקה שנת העובד, חז"ל אומרים מתוקה שנת העובד, אם מעט אם הרבה יאכל, חז"ל מספרים כמה סיפורים על מיתת בחורים, דאיתא במדרש קהלת פרק ה' 'כד דמך ר' בון ברבי חייא עאל רבי זירא ואפטר עלוי הדין פסוקא מתוקה שנת העובד, למה היה ר' בוין ברבי חייא דומה למלך שהיה לו כרם ושכר פועלים הרבה לעשותו והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מן הכל יותר מדי, מה עשה המלך נטלו בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, לעתותי ערב באו הפועלים ליטול שכרן, ובא אותו הפועל עמהן ונתן לו שכרו משלם, התחילו הפועלים מצרין, אמרו, אנו יגענו כל היום וזה יגע בשתי שעות ונתן לו המלך שכרו משלם, אמר להם המלך מה לכם מצירין יגע זה בשתי שעות בכושרות מה שלא יגעתם אתם כל היום, כך למד ר' בוין ברבי חייא תורה לכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה'. וביאור במליצת קדשם, הנה התורה נקראת חמדה גנוזה, ומלאכי השרת אמרו זו חמדה גנוזה שאתה משתעשע בו, שאלתי בימי נעורי להגר"א דסלר זצ"ל, מה פי' מה שאמרו המלאכים לשון שעשוע, שאתה משתעשע בו, וביאר לי, שעשוע אין לו תכלית אחרת, המעשה שנעשה הוא לצורך עצמו בלבד, אינו כמטרה להגיע לתכלית, אלא בו התכלית עצמה. התורה תכליתה נמצא בה עצמה, גילוי התורה זהו תכליתה, אין בתורה דבר שמתכוין למה שהוא חוץ לתורה, אלא בו בעצמו. ושעשוע בתורה היינו שההתעסקות בתורה, אין זו התעסקות לתכלית אחרת, אלא לעצמה, התכלית זהו גילוי ולימוד התורה. וזהו טיול, טיול המעשה לא מוביל לתכלית אחרת, אלא לו לעצמו, לטייל. טיול זה שעשוע, תכלית הטיול ומטרתה אינה לדבר חיצוני אלא התכלית זה מיניה וביה. עבודה יש לה תכלית, העבודה נעשית בשביל מה שיווצר מהעבודה, יש לה תכלית ומטרה להגיע לדבר אחר, ולא לו לעצמו.
כשהמלך לוקח הפועל מהעבודה לטיול, פי' כשהוא פועל, הוא היה היכי תימצי לדבר אחר, לתכלית אחרת. אבל שהמלך לקחו לטיול, הוא שותף איתו, הוא עשה אותו למשהו שאליו מתכוונים, המכוון שהוא שותף להתכלית בעצמה לטיול, לשעשוע. וכשלוקחים מישהו מעבודה לטיול, היינו לקחו אותו מלהיות פועל, לסייע לתכלית מסויימת, ועתה מקומו הוא התכלית, התכלית של הטיול זה לטייל, להשתעשע עם המלך, הוא סיים עבודתו, והגיע לתכלית.
התכלית בבריאה, של כל יחיד ויחיד, שמוטל להגיע, נקראת "קצרה", והתכלית של כל הבריאה כולה שצריכה להגיע נקראת "ארוכה", "הי' מטייל עימו קצרות וארוכות", פי' הדבר שהמלך, הקב"ה הוציא את הפועל מהעבודה, ושם אותה בתכלית, ולא רק בתכלית של עצמו הנקראית "קצרות", אלא בתכלית של כל הבריאה הנקראית "ארוכות", צירף אותו לטיול של תכלית כל הבריאה כולה.
מי שמקבל ע"ע יסורים, מקבל דין שמים באהבה, זה עבודה של מסירות נפש, מסירות נפש של שנה שלימה, קבלת יסורים בלא טרוניא ותביעה, באהבה, כתוב בילקוט איוב אלמלי שהיה איוב מקבל יסורים, פי' שהי' מקבלם בלי טרוניא ובשתיקה, כשם שאומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב, כך היו אומרים אלוקי איוב. חנניא מישאל ועזריה הי' להם מסי"נ של זמן אחד, איוב היו לו יסורים זמן ארוך ומסי"נ של זמן ארוך, זה הנהגת האבות. עבודת האבות היתה המס"נ, לא חיו לעצמם כלל, כל כולם לכבוד שמים, ומי שמגיע לקבלת יסורים שנה שלימה בלי טרוניא, זהו בחינה של מגיעים מעשיו למעשה אבותיו אברהם יצחק ויעקב. ומי שמקבל ע"ע יסורים בצורה כזו יש לו שייכות למה שנקרא, הדגימו הקב"ה מעין עוה"ב, הקב"ה לוקח אותו, הגיע למעשי האבות, ולוקחו הקב"ה מהעבודה, לטיול, אל התכלית בעצמותה.
נורא אלוקים ממקדשיך, בשעה שהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתיירא מתעלה ומתקלס, גילוי שם שמים שאין כדוגמתו, כתוב בגמ' בכתובות בשני רבי, רבי קיבל ע"ע יסורים, ומכח זה הי' שפע השפעה מלמעלה. אנחנו בבחינות הקטנות שלנו, כפי מיעוט ערכינו, לפי הצורת אדם שבנו רגישים לכל מכה, רסיסי בני אדם, אם מישהו מתעלה באמונה כזו, בקיום דין כזה, למסירת נפש כביכול להקב"ה בצניעות, בשתיקה ובאהבה, והמשיך לעבוד, עי"ז מתקיים בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, וכזה קידוש ש"ש מצווה לפרסם.
בחור צעיר כ"כ, שגדל כמו כולם, באותם המקומות, התעלה ע"י היסורים, והגיע לדרגת בקרוביי אקדש. הוא קיים בקרוביי אקדש. והעבודה שלנו, ועל פני כל העם אכבד. אלו דברי התנחומים שאמר משה לאהרן בקרוביי אקדש, נעשה מעובד למטייל עם המלך בעצמו, מי שמקבל מסי"נ כ"כ, זהו תכלית העבודה, זהו אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ונעשה מטייל עם המלך. ולוואי שבחלקו יהי' חלקינו, ונזכה לקדש ש"ש בדרגה כזו.
אנחנו נמצאים בדור, ובמצב שלא מתקיים בנו ההבטחה "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך", לצערנו לא רואים הסרת מחלה מקרבך. חז"ל אומרים כל מכה ומכה שנתן הקב"ה במצרים, המכה בעצמה היתה רפואה לישראל. הרמב"ן מביא בשם האבן עזרא, שמיד אחר קריעת ים סוף הגיעו למרה, והמים היו מרים, והקב"ה הפכם למתוקים, נתקיים מיד ביצ"מ כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו' כי אני ה' רופאיך. המים היו מכה למצרים במכת דם, וריפא את המים לישראל, מרה היה קיום לכי אני ה' רופאיך, מיד בפעם הראשונה אחר קריעת ים סוף.
אם אצלינו זה לא מתקיים. הפי' שסילקנו א"ע מיציאת מצרים, אם היינו משייכים עצמינו ליוצאי מצרים, נעשים כחלק מיוצאי מצרים, ההבטחה היתה לא אשים עליך, סימן שסילקנו א"ע וחסר בנו מיציאת מצרים. הפסוק אומר אם שמוע תשמע ופירש"י זה קבלה שיקבלו עליהם, והישר בעיניו תעשה זה עשייה. והאזנת למצוותיו, תטה אוזנים לדקדק, כל חוקיו דברים שאין בהם אלא גזירת מלך בלי טעם ויצה"ר מקנטר עליהם ככלאים ופרה אדומה וכיוצ"ב, מדובר על קבלת עול אמיתית, כל מה שמחוייב בקבלת עול של ד"ת, אפי' במה שהדעת מתנגדת, אם יש כפיפת אוזנים, וקבלת עול גמורה, אז כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאיך.
בירמי' וכ"ח בסדר התפילה רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונוושעה כי תהילתינו אתה, הסיבה שרפאנו, כי תהילתינו אתה, מובא במדרש, שבמכת בכורות, ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי, בא פרעה למשה ואהרן באמצע הלילה ואמר להם צאו, אמר לו משה וכי גנבים אנו שנצא בלילה, אמר לו פרעה כולנו מתים, אמר לו משה, אם מבקש אתה לכלות המכה ממך אמור הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של הקב"ה, מיד פתח פרעה ואמר הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקב"ה, וחייבים אתם להלל ולשבח להקב"ה שנאמ' הללו עבדי ה' ע"כ. מבואר דיציאת מצרים היה הרי אתם עבדים של הקב"ה, ומחויבים אתם להלל ולשבח, סדר היציאה ממצרים רק עם הללו עבדי ה', עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. סדר יצי"מ היה העבדות המוחלטת הללו עבדי ה', ובזה מי שמבין כי תהילתינו אתה, לו שייך רפאנו ה' ונרפא.
במזרח שמש עד מבואו, מי שמזרח שמש משוייך לפן תשא עיניך השמים, וראית את השמש את הירח ואת כל צבא השמים והשתחוית להם ר"ל, הוא מעבדי פרעה, הוא עדין במצרים, לא יצא ממצרים. אבל מי שהמזרח שמש עד מבואו, הוא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלו, ממזרח שמש מהולל שם ה', עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, הוא מיוצאי מצרים. ובגמ' מקשה דכל האומר הלל כל יום הרי זה מחרף ומגדף, ומבארת הגמ' כל האומר פסוקי דזמרא, פסוקי דזמרא זה גילוי על סדר העולם, אינו גילוי על הנסים, אלא על סדר העולם, ממזרח שמש עד מבואו, סדר העולם שהולך על כי תהילתינו אתה. וזהו מיוצאי מצרים.
הערות אלו הם קצת דברי תנחומים, הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש, חובת כולנו - אחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', ועי"ז יתקיים וע"י כל העם אכבד. מצד אחד מוטל עלינו כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. מצד שני עת רעה היא ליעקב, זה זמן קשה, הרבה דינים קשים יש לנו ר"ל, וכדי שיתקיים כל המחלה וכו' לא אשים עליך, צריך להשתייך לכי תהילתינו אתה, ובזה רפאנו ונרפא.
ויתן השי"ת בזאת המחשבה, מחשבה האחרת לראות ולהבין עד כמה שהוא עלה ונתעלה לתכליתו, ועזב מקום העבודה, למקום שבו מטייל עם המלך, ועליו נאמ' אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך.
ויתן השי"ת שההורים וכל בני המשפחה ינוחמו מהשמים בתוך שאר אבלי ציון וירושלים במהרה בימינו, ויהי' בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.
