דקדוקי מצות, בדרך כלל, יש להם שני יסודות. האחד הוא, שאחד מהדברים העקרים שיוצא מפעולת קיום התורה והמצוה על האדם, הוא מה שמתעלה למעלה רוחנית רמה על ידי שהמעשים שהם נעשים בתור עבודה להשי״ת פועלים עליו להרשים בו תכונת הכרת כבוד אלהים. והתכונה המוסרית הזאת תקבע בכל שכלולה רק על ידי קיום דבר אלהים על ידי הזהירות המדוייקת מאד, שיראה בה יתרון בהנהגתה מאופן הזהירות הראוי לכל חק מסודר מכל נגיד ומצוה ומחוקק נימוס. על כן ראוי מאד לדייק תיבותיה ואותיותיה של תורה ולעשות המצות כפי המובן המדוייק ביותר.
הרב קוק מסביר כאן מדוע חשוב כל כך לדייק בפרטי המצוות (דקדוקי מצוות – אותיות, תיבות, הלכות קלות כביכול), ולא להסתפק רק בכוונה כללית או ברוחב לב.
הוא מציין שני יסודות עיקריים לכך:
היסוד הראשון – רוחני-אישי:
הדיוק במצוות יוצר בלב האדם הכרת כבוד אלהים עמוקה ויציבה.
כשאדם מקפיד על כל פרט קטן מתוך הכרה שהוא עושה זאת לשם ה' – זה חורט בו תכונה מוסרית רמה, יראת כבוד והתעלות רוחנית.
להיפך: הזנחת הדיוק גורמת לעמעום הכבוד הזה, והאדם שוקע בחומריות וגסות רוח.
היסוד השני – כללי-לאומי ומעשי:
הדיוק צריך להתאים לרוח התורה הכללית – כלומר, להביא לזיכוך מדות ודעות, לשיפור החברה, לבריאות הגוף, לחיזוק הנפש של הפרט והכלל, ואפילו לחוזק המדיני של האומה.
חז"ל (ובמיוחד בית הדין הגדול, או בתי הדין המרכזיים) ראו תמיד את שני ההיבטים יחד: גם שמירה מדויקת על הנוסח והאותיות שבתורה, וגם – בו-זמנית – הפקת תועלת מוסרית, חברתית ורוחנית מהדין ההלכתי.
כך ההלכה נשארת מאוזנת, לא נוטה לקיצוניות, ומשרתת את טובת האומה בכללותה.
במילים אחרות:
הדיוק אינו "פורמליזם ריק" – הוא כלי להתעלות רוחנית אישית ולתיקון עולם חברתי-לאומי.
שני היסודות משלימים זה את זה, ורק יחד הם מביאים את התורה למלוא עוצמתה.
זהו אחד הקטעים הקלאסיים שבהם הרב קוק מגן על ההלכה הדקדקנית מפני ביקורת (של משכילים, רפורמים או אפילו חלקים בציבור הדתי שראו בה "קפדנות מיותרת"), ומציג אותה כיסוד חיוני לשמירה על קדושת ה' ועל חיות האומה.
