The Gemara tells us that when Haman Ha-Rasha saw the pur fell on Chodesh Adar, he was b'simcha. Why? Because he knew it was the month that Moshe Rabbeinu was niftar. He thought the mazel of Klal Yisrael was be-shfel (at a low point) and he could finally destroy them.
But Haman was missing something: He didn’t realize that on the 7th of Adar, Moshe Rabbeinu was also born. That leida changed the whole m'tzius. It wasn't just a day of aveilus; it was the root of our yeshua.
The Inyan of the Rock and the Dibur
It all goes back to Mei Meriva. Moshe Rabbeinu was punished because he hit the rock instead of speaking to it.
The Havah Amina: If Moshe had spoken to the rock, the Dibur of a Yid and the Dibur of the Borei Olam (the Asara Ma'amaros) would have become one chibur. We would have had the Tikkun HaShalem and never gone into Galus.
The M'tzius Now: Because he hit the rock, the Dibur became "closed up" inside the stone. Now, the only way to get the "water" (the chiyus of Torah) is through amal—you have to patsher and klap (toil and crush) to get the oil for the ma'or.
Haman’s Lashon Hara and the "Broken Houses"
Haman is the shoresh of Lashon Hara. He saw the churban of the Dibur and tried to use his own mouth to create a pirud (separation) between Yidden.
The Sefer Yetzira says letters are "stones" and words are "houses."
Haman wanted to break the "houses" of Klal Yisrael into shards. He wanted the letters to fly away so there would be no chibur of truth left in the world.
The Nekuda: The Secret of Torah She’ba’al Peh
Haman’s whole plan backfired because of the Sod of Torah She’ba’al Peh. Even when it looks like there’s a heisech hadaas or a churban, the Yidden have a bris that can’t be broken. When a Yid stays working in the dark—through the amal of learning even when the Dibur is hidden—it creates a leida (a birth) of a new light.
The Bottom Line: Haman thought the ptira of Moshe meant we were fallen. He didn't realize that the he'elem (hiding) of the Torah is exactly what pushes us to reach the Sod—the deepest connection to the Ribono Shel Olam that comes through yegiah.
Now the longer version....
תנא, כיוון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.
כתוב כאן שכשנפל... הפיל פור הוא הגורל לפני המן, אז כשנפל לו הפור בירח בחודש אדר, אז הוא שמח. משום שזה החודש שמת בו משה, כפי שידוע. כתוב על זה בגמרא, שבעצם הוא היה צודק. כיוון שזה החודש שמת בו משה אז זה באמת סיבה בשבילו לשמוח. סיבה טובה לשמוח. הוא צריך היה לשמוח כי זה הירח שמת בו משה. אבל מה שהוא לא ידע, זה שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. זאת אומרת, הירח, אותו ירח שמת בו משה, זה גם הירח שבו הוא נולד. כלומר, הסיבה לשמחה - כמו שהיא, הסיבה לשמחה קיימת. יש לו סיבה טובה לשמוח שנפל לו פור בירח שמת בו משה. העובדה שהוא נכשל, היא מסיבה אחרת כאילו. היא מסיבה ש... את זה הוא לא ידע. זאת אומרת, במסגרת של מה שהוא ידע הייתה לו סיבה טובה לשמוח והוא צדק בזה. רק מכיוון שבאותו ירח שבו הוא מת, באותו יום שבו הוא מת, באותו יום הוא גם נולד - דהיינו אותו יום עצמו, אותו שבעה באדר, היום הזה. הוא נולד גם. כיוון שהוא נולד ביום הזה, אז זאת סיבה... כאן נמצאת הסיבה למפלתו.
היינו, הסיבה שלא לשמוח היא סיבה נכונה, טובה. משום שזה הירח שמת בו משה, בזה זה תלוי. סיבה למפלה שלו היא בגלל העובדה הזאת עצמה, משום שמשה רבינו גם נולד באותו יום. וזאת הסיבה למפלה. את זה הוא לא ידע.
קשה מאוד להבין מדוע בזה הכל תלוי. הכל תלוי דווקא פה. אם זה הירח, אילו זה היה הירח שמת בו משה ולא היה היום שבו הוא נולד, זאת אומרת זה לא היה אותו ירח עצמו, אותו זמן עצמו שבו הוא נולד, אז הוא היה צודק. אז הייתה לו סיבה נכונה לשמוח. העובדה שעמדה לנו, מה שעמד להציל אותנו, מה שהציל אותנו מידו, זאת הסיבה למפלה שלו, זאת העובדה שזה אותו יום עצמו, שבו הוא... זאת אומרת אותו ירח, אותו יום כמו שכתוב. הגמרא אומרת אותו יום. שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. הכל תלוי בזה. כך כתוב.
בהמשך דברי הגמרא, הגמרא ממשיכה: "ובשבעה באדר נולד". "ישנו עם אחד". אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן (אין עוד אחד בעולם שידע כל כך טוב לדבר לשון הרע כמו המן). ליכא דידע. אמר ליה: תא נכלינהו (בוא נכלה אותם). אמר ליה (ענה לו אחשוורוש): מסתפינא מאלוהיו, דלא ליעבד בי כדעבד בקמאי (אני מפחד מאלוהי ישראל שלא יעשה לי כמו שהוא עשה לכל אלה שניסו להתנכל להם). אמר ליה: "ישנו" - ישנים מן המצוות. אמר ליה: "אית בהו רבנן". אמר ליה: "עם אחד הם".
מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך. כל המשפט הזה כולו, כל ההצעה שהוא הציע בפני אחשוורוש, "ישנו עם אחד" - כל מילה ומילה זאת מילה של 'לישנא בישא', לשון הרע. זאת מילה שהיא מתכוונת לספר בגנותם בצורה כזאת, שהתוצאה מהמשפטים האלה צריכה להיות שהם... שתתבצע אותה מכירה. "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם". כל מילה ומילה כאן מתכוונת לעקור משהו מהשורש. כל מילה ומילה הצליחה. "ודתיהם שונות מכל עם ולמלך אין שווה להניחם". זה הכל היה, כל ה'לישנא בישא' שאמר המן.
הצירוף של שני הדברים האלה זה לזה. הפיל פור הוא הגורל, ואחר כך הוא הלך ופעל. זאת אומרת, כתוב כאן הרי כך: צורת הפעולה שלו הייתה עם אותה 'לישנא בישא'. זאת הייתה צורת הפעולה שבה הוא הלך לפעול. לאותה צורת פעולה הוא מצא שמחה, סיוע, בעובדה שמת משה באותו ירח. "מת משה". "כיוון שנפל לו הפור בחודש אדר שמח". "נפל לי פור בירח שמת בו משה". מת בו מושיען של ישראל. נמצא אם כן, שאותה שיטה, אותו קו שבו הוא עבד, בו הוא הלך לקיים את מזימתו, הקו הזה נסתייע מהעובדה שמת משה בירח הזה. זהו המשך דברי הגמרא.
ננסה להבין קצת. מפורש בפסוקים ובדברי חז"ל, פרשות שלמות בתורה, משה רבינו נסתלק מן העולם בגלל העובדה שהוא לא דיבר אל הסלע אלא הוא הכה את הסלע. לכן משה רבינו נגזר עליו להעלם, להסתלק, "לא תביאו את הקהל הזה", לא הוא יביא את כלל ישראל לארץ. ואילו משה רבינו היה מביא את כלל ישראל לארץ, אז ידוע הרי, זה מפורש בגמרא, אילו משה רבינו היה מכניס אותנו לארץ, אז "לא היינו יוצאים ממנה לעולם" והיה התיקון הסופי השלם. כאן היה מה שדומה לביאת הגואל. כלומר, משה רבינו נסתלק מן העולם, נעלם. אותה הארה של משה רבינו נתעלמה מן העולם, היא לא קיימת יותר, היא לא נמצאת איתנו, בגלל אותה עובדה שמשה רבינו הכה את הסלע ולא דיבר אל הסלע. "על אשר לא האמנתם בי להקדישני" או "על אשר מריתם את פי במדבר צין". אותה הכאה על הסלע. הכאה ואי דיבור. צריכים היו לדבר אל הסלע והם הכו את הסלע. זאת הייתה הסיבה שבגללה משה רבינו נסתלק מן העולם.
ננסה קצת להבין. אותה באר, אותה באר שהלכה עם כלל ישראל במדבר. הבאר הזאת הייתה טמונה, נמצאת בתוך הסלע. שם היא הייתה נמצאת. והיא אמורה הייתה, הבאר הזאת הייתה אמורה לצאת, להתגלות על ידי דיבור. "ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו". הסלע היה צריך לתת את מימיו על ידי דיבור. דיבור בלבד היה מספיק, היה בו די כדי שהסלע ייתן את מימיו. זאת אומרת, צריך היה להיות די בדיבור לבד כדי שהסלע ייתן את מימיו. כתוב על זה בחז"ל, בילקוט על המקום, ובכמה אופנים זה כתוב בחז"ל. מהו אותו דיבור שצריך היה לדבר אל הסלע? אז כתוב, אמר לו משה רבינו: "שנה עליו", אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, "שנה עליו פרק אחד". דהיינו, תאמר עליו דברי תורה והוא ייתן את מימיו. אמור על אותו סלע דברי תורה, ואותה אמירת דברי תורה תהיה סיבה שהסלע ייתן את מימיו, יוציא, ינביע את מימיו. זאת אומרת, הבאר תתגלה מתוך הסלע על ידי דיבור. והדיבור הזה צריך להיות דיבור של דברי תורה.
במקומות רבים בחז"ל, הדבר פשוט, כל המפרשים הרי מביאים את זה. במקומות רבים בחז"ל, מפורש שהבאר הזאת היא, זה כמובן, זאת אותה 'באר מים חיים', שהיא הבאר. אולי כמה משפטים כדי להבהיר את הנושא שאנחנו עסוקים בו. האבות חפרו בארות. אברהם חפר בארות. אחרי שאברהם חפר את הבארות והוא נסתלק מהעולם, אז באו פלישתים, אבימלך מלך גרר, "סתמום וימלאום עפר". סתמו את אותם בארות שחפר אברהם. עד שבא יצחק, ושב וחפר את אותם בארות שחפר אברהם וסתמום פלישתים. אז הוא שב וחפר את אותם בארות. אותם בארות. עד שהוא הגיע לאותה באר שהוא קרא לה "רחובות", שלא רבו עליה. "כי הרחיב השם לנו ופרינו בארץ". אברהם חפר בארות, יצחק שב וחפר את הבארות, יעקב אבינו גלל את האבן מעל פי הבאר. ואותה באר, זאתי אותה באר מים חיים שהולכת יחד עם כלל ישראל במדבר, וזאת הבאר. זאת הבאר.
ברור, מובן מאליו לכל מי שמבין קצת, מובן לכל מתחיל, שהאותה 'באר מים חיים', אותה 'באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם', הבאר הזאת, זאת אותה באר שחז"ל אומרים עליה, עליה אומרים חז"ל שזה מה שכתוב "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור". אותה באר מים חיים, זאת, אלה הם המים, מים חיים. השפע, כביכול, שהקדוש ברוך הוא משפיע מלמעלה על העולם, על הבריאה. אז הוא נקרא בשם מים. כל השפע כולו הוא מים. ויש סוג אחד של מים שהוא אותם מים של דרך הטבע, אותם מים שכל העולם כולו שותה אותם. זהו המים שהוא ההשפעה הרגילה, השפעת דרך הטבע, שזאת ההשפעת המים הקבועה הרגילה. ההשפעה המיוחדת שניתנה לכלל ישראל, היא אותה 'באר מים חיים', אותה 'באר מים חיים ונוזלים מן לבנון'. אותה 'באר מים חיים', זאת ההשפעה שהיא... ההשפעה שבא ממקור החיים בעצמם. ממקור, מאותו מקור החיים בעצמם, מאותו 'השמע עם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש'. אותו שורש של חיים שממנו מקור הכל, ממנו... "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". "כי עמך מקור חיים". אז תמיד, הבאר תמיד נקראת מקור. "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים". פירוש המילה 'מקור מים חיים' היא שם מקביל, שם נרדף ל'מעיין מים חיים'. זה נקרא מקור מים חיים. אותה באר מים חיים היא אותה באר שמחברת או משפיעה מאותו מקור מים חיים, אותו מקור. המקור ההוא הוא אותו שם שהוא נקרא מצורף למושג חיים, 'אלוקים חיים'. זהו אותו שם, זהו אותו שורש, השם שבו נברא העולם והשם שבו ניתנה התורה. "קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש". ו"אלוקים חיים", זאת המידה שבה כביכול ברא בורא העולם, מקור חיים, את כל העולם כולו ובה מתקיים ואתה מחיה את כולם. זה מקור מים חיים. אותו מקור מים חיים הוא זה שהאבות גילו אותו בעולם. אברהם יצחק ושב וחפר את מה שסתמום פלישתים. אותו באר, אותה באר שהיא מים חיים.
וכשהדיבורים האלה נפגשים והם יוצאים, מתגלים ביחד - דהיינו דיבורו של משה רבינו שהוא שונה פרק על הסלע, והסלע מוציא, מדבר את מה שגנוז בו, את מה שטמון בו, הוא מגלה את אותו באר. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כמו שכתוב. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". ובפסוק, פסוק ממשיך ואומר "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור". אותה באר מים חיים, זאת, אלה המים, מים חיים.
אז אותו 'דברו' שהוא שורש החיות, שורש הקיום, ההיות של העולם כולו, אותו דיבור מתגלה מכוח דיבורו של משה רבינו. אילו היה כך, אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע והסלע היה נותן את מימיו מכוח הדיבור, פירוש הדבר היה כך: פועל מכוח הדיבור פירוש הדבר שהיו מתחברים שני הדיבורים יחד. הדיבור שמדובר בעולם, אותו דיבור שהבריאה מדברת, וכביכול 'דיבורו יתברך' שהוא מקור החיים של העולם. שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד. דהיינו, שמשה רבינו מדבר ומוציא את המים על ידי דיבור, פירוש הדבר שדיבורו שלו מוציא לפועל את אותו דיבור אמיתי שנמצא בעולם, שהוא מקור החיים של העולם. הוא ה'הכל נהיה בדברו' של העולם. אז אותו 'דברו' שהוא שורש החיות והקיום, ההיות של כל הבריאה כולה, אותו דיבור, הוא נמצא בבריאה, הוא זה שמקיים אותה, הוא זה שהוא שורש כל הבריאה כולה. הוא החיים של כל הבריאה, החיים והקיום, ההיות של כל הבריאה כולה. אותו דיבור.
אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע, והסלע היה נותן את מימיו, הסלע היה עונה מכוח הדיבור. פירוש הדבר, שהיו מתחברים שני הדיבורים יחד. הדיבור שמדובר בעולם, אותו דיבור שהבריאה מדברת, וכביכול דיבורו יתברך שהוא מקור החיים של העולם. שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד. דהיינו, שמשה רבינו מדבר ומוציא את המים על ידי דיבור, פירוש הדבר שדיבורו שלו מוציא לפועל את אותו דיבור אמיתי שנמצא בעולם, שהוא מקור החיים של העולם. הוא ה'הכל נהיה בדברו' של העולם.
אנחנו יודעים שבעשרה מאמרות נברא העולם. אנחנו אומרים בכל בוקר "ברוך שאמר והיה העולם". כל העולם כולו, הכל נהיה בדברו. כל העולם כולו הוא כולו דברים. דברים, דברים. אנחנו כבר חזרנו על זה עשרות פעמים פה. אמרנו את זה כבר פעמים לעשרות, שהעובדה שבלשון הקודש כל החפצים, כל ענייני העולם כולם נקראים 'דברים'. הכל נקרא 'דבר'. מה לזה ולדברים? מדוע זה דברים? מדוע זה מתחבר למה שנקרא דיבור? זה לשון תורה, זה לא לשון הדיוט. כמו שכתוב בהרבה מקומות, אין לך דבר שאין לו מקום. זה בלשון המשנה. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש". מה לזה ולדבר? איזה דבר יש? זה חפץ, זה עצם, זה משהו, אני יודע. מדוע זה 'דבר'? דבר הרי זה דיבור. אלא שזה כל עניינו וכל קיומו של כל דבר ודבר - העובדה שהוא 'דבר'. הוא דבר. זאת אומרת, משהו דובר פה. ומשהו חלק של מאמר. הוא קיים משום שהוא חלק של מאמר. הוא דבר. פירוש המילה דבר זה דיבור.
כמו שכתוב בכל מקום בתורה: "כל דבר אשר יבוא באש", "והדבר אשר דיבר ירמיהו". מה לזה ולזה? "הדבר אשר דיבר" ו"הדבר אשר יבוא באש". אלא ששני הדברים האלה שורש אחד להם. והשורש הוא כביכול מאמרו יתברך, "הכל נהיה בדברו". הכל נברא בדיבור. והדיבור הזה הוא זה שמקיים את כל הבריאה כולה. הוא נמצא בבריאה, הוא זה שמקיים אותה, הוא זה שהוא שורש כל הבריאה כולה. הוא החיים של כל הבריאה, החיים והקיום, ההיות של כל הבריאה כולה. אותו דיבור.
אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע, והסלע היה נותן את מימיו, הסלע היה עונה, פועל מכוח הדיבור - פירוש הדבר שהיו מתחברים שני הדיבורים יחד. הדיבור שמדובר בעולם, אותו דיבור שהבריאה מדברת, וכביכול דיבורו יתברך, שהוא מקור החיים של העולם. שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד. דהיינו, שמשה רבינו מדבר ומוציא את המים על ידי דיבור, פירוש הדבר שדיבורו שלו מוציא לפועל את אותו דיבור אמיתי שנמצא בעולם, שהוא מקור החיים של העולם. הוא ה'הכל נהיה בדברו' של העולם. אז אותו 'דברו' שהוא שורש החיות, שורש הקיום, ההיות של העולם כולו, אותו דיבור מתגלה מכוח דיבורו של משה רבינו. אילו היה כך, אז לא היה הפרש, לא היה הבדל. זאת אומרת היו מתגלים שני הדיבורים. זאת אומרת נקודת החיבור של שני הדיבורים האלו, החיבור 'אהדדי' של שני הדיבורים האלו יחד, הייתה מתגלה אז. היה מתגלה אז. אותו חיבור שמחבר את שני הדיבורים האלה, עושה את שניהם לבעצם דיבור אחד.
כשמשה רבינו צריך היה, אמור היה להיות שונה פרק אחד על הסלע כדי שהסלע ייתן את מימיו - פירוש הדבר שאותו 'שונה עליו פרק אחד', זה נקרא, באופן כזה, זה עצמו נקרא הגילוי של אותו דיבור. אותו דיבור שטמון בתוך הסלע, והוא עצמו צריך להתגלות. זהו הרי עצם ה'באר מים חיים'. הרי מובן מאליו. זה הרי מובן. אין באר, אין מקור חיים אחר לעולם, רק דיבורו יתברך. וכשהדיבורים האלה נפגשים והם יוצאים, מתגלים ביחד - דהיינו דיבורו של משה רבינו שהוא שונה פרק על הסלע, והסלע מוציא, מדבר את מה שגנוז בו, את מה שטמון בו, הוא מגלה את אותו באר. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כמו שכתוב. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". ובפסוק, פסוק ממשיך ואומר "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור". אותה באר מים חיים, זאת, אלה המים, מים חיים.
אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע והסלע היה נותן את מימיו מכוח הדיבור, פירוש הדבר היה כך: ה... כביכול בורא העולם ברא את כל העולם כולו במאמר, בדיבור. "בדבר השם שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם". כל הבריאה כולה נבראה בדיבור. הכל נברא בדיבור. ב'דבר'. ב'דבר השם'. שהכל נהיה בדברו. הכל נברא בדיבור. והדיבור הזה הוא זה שמקיים את כל הבריאה כולה. הוא נמצא בבריאה, הוא זה שמקיים אותה, הוא זה שהוא שורש כל הבריאה כולה. הוא החיים של כל הבריאה, החיים והקיום, ההיות של כל הבריאה כולה. אותו דיבור.
הוא יודע לקרוא. לקרוא או לשמוע את 'דברו יתברך', את 'מאמרו יתברך' מתוך כל הבריאה כולה. את זה עשו האבות, שהם ידעו לקרוא את כל התורה כולה בבריאה בעצמה. "הסתכל באורייתא וברא עלמא". הכל נהיה ב'דברו'. אותו 'דברו' נמצא בעולם. "לעולם השם דברך ניצב בשמיים". אותו דיבור נמצא פה. נמצא פה, קיים פה. מאיר פה. אבל הוא כמובן נסתר. הוא לא מתגלה למי שלא מגלה אותו. הוא לא גלוי.
אחרי שקרה מה שקרה, ומשה רבינו לא דיבר, זה באשמת כלל ישראל כמו שכתוב "ויתעבר השם בי למענכם", "ורבי התאנף השם בגללכם" כמו שכתוב בפסוק. אנחנו אשמים בעובדה הזאת. אבל על כל פנים, משה רבינו לא דיבר אל הסלע אלא הוא הכה אותו. כל זה בגלל שהוא לא דיבר אל הסלע אלא הוא הכה אותו. אז ברור, אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע והסלע היה נותן את מימיו מכוח הדיבור, פירוש הדבר היה כך: היו מתחברים שני הדיבורים יחד. הדיבור שמדובר בעולם, אותו דיבור שהבריאה מדברת, וכביכול דיבורו יתברך שהוא מקור החיים של העולם. שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד. דהיינו, שמשה רבינו מדבר ומוציא את המים על ידי דיבור, פירוש הדבר שדיבורו שלו מוציא לפועל את אותו דיבור אמיתי שנמצא בעולם, שהוא מקור החיים של העולם. הוא ה'הכל נהיה בדברו' של העולם. אז אותו 'דברו' שהוא שורש החיות, שורש הקיום, ההיות של העולם כולו, אותו דיבור מתגלה מכוח דיבורו של משה רבינו. אילו היה כך, אז לא היה הפרש, לא היה הבדל.
אבל זה לא קרה. כשזה לא קרה, אז נשבר, ניתק כאן משהו. נעשה דיבור אחר. נעשה דיבור שהוא... בעשרה מאמרות נברא העולם במשנה. את זה חז"ל דורשים, את זה, את ה'בראשית' הזאת דורשים חז"ל, זה נמצא בדברי רבותינו, בדברי הגר"א. כאן המילה 'בראשית' ככה היא מתפרטת: "שברי א-ת". חז"ל מגלים, אני לא זוכר אם זה נמצא בחז"ל, בכל אופן בגר"א זה נמצא, שעשיו במילואו בגימטריה 'שברי'. עשיו במילואו, דהיינו עי"ן יו"ד נו"ן, שי"ן יו"ד נו"ן, ו"ו יו"ד ו"ו. עשיו במילואו, עשיו מלא, זה בגימטריה תקי"ב - 'שברי'. כך אומרים, כך כתוב בשם הגר"א.
זה עניינו. "ראשית גויים עמלק". עניינו. כל הדיבורים כולם, עניינם להצטרף יחד ולהיות לאותו מאמר, אותו מאמר, שהוא המאמר שאומר אחד. לחבר את כל האוהל כולו... סליחה... לחבר את כל האוהל להיות אחד. דהיינו שכל הבריאה כולה אומרת כולה דבר אחד. מצטרפים כל הדיבורים כולם, כל הדיבורים מכל הצדדים, מכל ה... כל מערכות הדיבורים שישנם בעולם. כולם יחד מצטרפים ונעשים... הם נעשים מ'בראשית' עד ל'עיני כל ישראל'. הם נעשים כל התורה כולה. הם אומרים את כל התורה כולה. יש מישהו שעומד כנגד זה. יש מישהו שה'בראשית' שלו פירושה ההפך הגמור. זאת אומרת, ליצור מערכת דיבורים, שאותה מערכת דיבורים היא כולה מכוונת להעלים את הדיבורים האלה. היא כולה מכוונת להסתיר את מה שנסתר שם, את כל הדיבור האמיתי שנסתר בבריאה. אז ליצור מערכת דיבורים שהיא מה שנקרא 'ראשית גויים'.
שורש כל החורבנות כולם, זה חורבן של אותו צירוף אותיות לבית. שורש כל החורבנות של כלל ישראל נמצא בשבירת הלוחות. שם נמצא השורש לכל החורבנות שלנו. ושבירת הלוחות הייתה אותה שבירה של החיבור שבין האותיות. כמו שכתוב, כמו שחז"ל אומרים, "סוד גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר". על הלוחות עצמם כתוב, שהלוחות כשהם נשברו, אז ראה משה רבינו את הכתב פורח מהם. דהיינו, האותיות פרחו מהם והם עפו. כל אות ואות הלכה למקום אחר. החיבור שבין האותיות, אותו צירוף, אותו יצירה של מה שנקרא 'בית', כל האותיות כולן מצטרפות להיות בית. הבתים נחרבו.
כאן נמצא, אם אנחנו נרצה להגדיר, איפה שורש כל החורבנות כולם, איפה נמצאת נקודת התמצית של חורבן. חורבן. מה חרב? מה שחרב תמיד, כל חורבן מחריב את הצירוף. הצירופים לא נמצאים, ה'יחד' לא נמצא. הבניין לא קיים. הדברים לא נמצאים ביחד, הדברים חרבים. נחרבו זה מזה וכל דבר ודבר נמצא לעצמו. כל אות ואות נמצאת לעצמה והיא לא מצורפת עם חברתה. יחד אין מאמר שלם. ישנם אותיות, אותיות פורחות באוויר. ואותיות טבעם להצטרף בצירוף הנוח ביותר. מכאן נולד שקר. זאת אומרת, כאן שורש השקר. אילו הדברים היו מצורפים כמו שהם צריכים להיות מצורפים, אילו המאמרות, הבריאה הייתה מצורפת נכון, אז אין אפשרות לקרוא הפוך. ומכיוון שהכל נחרב, דהיינו כל אות ואות עומדת לעצמה, וצריך טורח לצרף את כל האותיות למאמר שלם. צריך לטרוח, צריך לחבר אותם, לעשות מהם מאמר שלם. מי שלא טורח, אז הדברים מצטרפים באופן הנוח והקל ביותר. וככה הם מצטרפים למאמרות שקר. ככה האותיות עצמם רצים ומצטרפים למאמרות שקר. מי שרוצה למצוא במה שהוא על דבר אמת, גם לשבור את המאמרות שקר, לשבור אותם, להחזיר את האותיות למאמר הנכון, הדיבור האמיתי, הדיבור שהוא שורש קיומו של העולם כולו. הוא החיים של כל הבריאה, החיים והקיום, ההיות של כל הבריאה כולה. אותו דיבור.
הדיבור הזה לא מקביל, לא מתאים, לא פוגע ולא נוגע באותו דיבור. הדיבור המצוי נמצא על מסלול אחד והדיבור ההוא נמצא במסלול אחר. כדי להגיע לאותו דיבור צריכים "שמן זית זך" כמו שכתוב בפרשת השבוע, "כתית למאור". אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה. צריך להכות אותו כדי שייתן את מימיו. מאז ואילך, אז הוא מוציא, אבל רק בצורה כזאת. מוציא את מימיו, אבל רק על ידי יגיעה. והיגיעה הזאת זה מה שנקרא "מי שממית עצמו עליה". רק על ידי מכות. דיבור כמו שהוא, דיבור כמו שהוא, שאין בו טעם כזה של מה שנקרא הכאה - דיבור כזה לא פוגע ולא נוגע בדיבור האמיתי. הוא נמצא במסלול אחר. ושני הדיבורים נותקו זה מזה והם הולכים בשני מהלכים שונים. והם לא... הם לא התחברו, לא... אז הייתה ההזדמנות לחבר את שני הדיבורים האלה. הם לא התחברו אז, והם יתחברו רק במהרה בימינו לעתיד לבוא.
כשיקויים ונגלה כבוד השם, וראו כל בשר יחדיו, "כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר". אז יתחברו שני הדיבורים יחד. הנה אנחנו רואים, העולם כולו בעשרה מאמרות נברא. דהיינו העולם כולו הוא מלא דברים, דברים. כל העולם כולו אומר, ברוך שאמר והיה העולם. דהיינו העולם הזה הוא כולו דברו יתברך, מאמרו יתברך. העולם כולו אומר משהו. למי שמטה אוזן, מי שמטה אוזן, מי שפוקח עין, יודע לקרוא. לקרוא או לשמוע את 'דברו יתברך', את 'מאמרו יתברך' מתוך כל הבריאה כולה. את זה עשו האבות, שהם ידעו לקרוא את כל התורה כולה בבריאה בעצמה. "הסתכל באורייתא וברא עלמא". הכל נהיה ב'דברו'. אותו 'דברו' נמצא בעולם. "לעולם השם דברך ניצב בשמיים". אותו דיבור נמצא פה. נמצא פה, קיים פה. מאיר פה. אבל הוא כמובן נסתר. הוא לא מתגלה למי שלא... למי שלא מגלה אותו. הוא לא גלוי.
בשבילנו חורבן. מה שעבורנו חורבן זה עבורו בניין. כמו שכתוב "ומלאה החרבה". כשזה קם זה נופל. מה שחרב, זאת אומרת החורבן שלנו, זהו בניינו שלו. בניינו שלנו זה חורבנו שלו. כל חורבן.
בספר יצירה, שחז"ל הראשונים מייחסים אותו לאברהם אבינו, אז הוא קורא לכל חיבורי האותיות "בתים". האותיות נקראות בלשונו, או אותיות נקראות בלשונו "אבנים". ומה שנוצר מהאותיות, דהיינו המילים והמשפטים, המאמרות שנוצרים מאותם חיבורי אותיות למילים ומחיבורי מילים למאמרות - כל החיבורים האלה נקראים "בתים". וכל ה... כל שורש החיבורים האלה, דהיינו האותיות עצמם נקראות "אבנים". כמו שהוא אומר, חוזר על זה, הדברים ידועים. שתי אבנים בונות שני בתים. דהיינו שתי אותיות מצטרפות, כמו שידוע. שלוש אבנים בונות שישה בתים. אבל זה בכל אופן לשון חז"ל, לשונו של אברהם אבינו לפי דברי חז"ל. זה נקרא אבנים וזה נקרא בתים.
שורש כל החורבנות כולם, זה חורבן של אותו צירוף אותיות לבית. שורש כל החורבנות של כלל ישראל נמצא בשבירת הלוחות. שם נמצא השורש לכל החורבנות שלנו. ושבירת הלוחות הייתה אותה שבירה של החיבור שבין האותיות. כמו שכתוב, כמו שחז"ל אומרים, "סוד גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר". על הלוחות עצמם כתוב, שהלוחות כשהם נשברו, אז ראה משה רבינו את הכתב פורח מהם. דהיינו, האותיות פרחו מהם והם עפו. כל אות ואות הלכה למקום אחר. החיבור שבין האותיות, אותו צירוף, אותו יצירה של מה שנקרא 'בית', כל האותיות כולן מצטרפות להיות בית. הבתים נחרבו. וככה העולם נראה במצב, בחורבן, ככה העולם נראה בחורבנו. הבתים האמיתיים נחרבו ונבנו תחתיהם, נבנו תחתיהם בתי עבודה זרה. בתי עבודה זרה, בתים של שקר. בתים, כן? במקום הבתים האמיתיים, במקום אותם בתים ש... "בית ישראל". במקום אותם... במקום אותם 'בתי אמת', שהם הבתים האמיתיים של העולם, אז נבראו בתי שקר. מכל בחינה. בתים כאלה, בתים כאלה, אבל על כל פנים, כל הדברים האלה הם כולם צירופי שקר. כל הדבר הזה כולו נתחדש, כל זה נתחדש רק בגלל אותה עובדה שמשה רבינו לא דיבר אל הסלע אלא הוא הכה אותו. אז ברור, אילו משה רבינו היה מדבר אל הסלע והסלע היה נותן את מימיו מכוח הדיבור, פירוש הדבר היה כך: היו מתחברים שני הדיבורים יחד. הדיבור שמדובר בעולם, אותו דיבור שהבריאה מדברת, וכביכול דיבורו יתברך שהוא מקור החיים של העולם. שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד.
כשזה לא קרה, כשזה לא קרה, אז נשבר, ניתק כאן משהו. נעשה דיבור אחר. נעשה דיבור שהוא... הנה אנחנו רואים. העולם כולו בעשרה מאמרות נברא. דהיינו העולם כולו הוא מלא דברים, דברים. כל העולם כולו אומר, ברוך שאמר והיה העולם. דהיינו העולם הזה הוא כולו דברו יתברך, מאמרו יתברך. העולם כולו אומר משהו. למי שמטה אוזן, מי שמטה אוזן, מי שפוקח עין, יודע לקרוא. לקרוא או לשמוע את 'דברו יתברך', את 'מאמרו יתברך' מתוך כל הבריאה כולה. את זה עשו האבות, שהם ידעו לקרוא את כל התורה כולה בבריאה בעצמה. "הסתכל באורייתא וברא עלמא". הכל נהיה ב'דברו'. אותו 'דברו' נמצא בעולם. "לעולם השם דברך ניצב בשמיים". אותו דיבור נמצא פה. נמצא פה, קיים פה. מאיר פה. אבל הוא כמובן נסתר. הוא לא מתגלה למי שלא מגלה אותו. הוא לא גלוי.
וככה העולם נראה במצב, בחורבן, ככה העולם נראה בחורבנו. הבתים האמיתיים נחרבו ונבנו תחתיהם בתי עבודה זרה. וזה המשך הדברים שכתוב בגמרא. כאן נמצא המשך הדברים שכתוב בגמרא. זהו המשך האחד. הפיל פור, הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש, שנים עשר הוא חודש אדר. ויאמר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד". והגמרא מפרשת את שני הדברים האלה יחד. הפיל פור הוא הגורל, מיום ליום ומחודש לחודש, שנים עשר הוא חודש אדר. אותה שמחה שהייתה לו, שאותו פור נפל בירח שמת בו משה. וזה מאפשר, זה פותח לו פתח לאותה 'לישנא בישא', לאותה מערכת דיבורים, שתסתום לגמרי... לא רק, זאת אומרת, וכיוון שלא דובר אותו דיבור שפותח את הסלע, שגורם לו להוציא את מימיו ומגלה את הדיבור האמיתי, אז יש אפשרות עכשיו, נוצרה אפשרות, קיימת עכשיו אפשרות, ליצור להפך מערכת של דיבורים כזאת שהיא מתנגדת לאותו דיבור. שורש הדיבורים האלה יוצרים מצב שהדיבור ההוא לא יתגלה לעולם. זאת אומרת שהדיבור ההוא יישאר סתום. כאן נמצא השורש, האפשרות ליצור מצב, ליצור דיבור כזה, ליצור מין מערכת דיבורים כזאת, שאותה מערכת תעשה כך, תפעל כך, שהדיבור ההוא שנסתם שם בתוך הסלע, אותו דיבור לא יתגלה. לא יתגלה אף פעם. יישאר סתום. זאת הייתה דעתו של אותו רשע.
וזה המשך הדברים שכתוב בגמרא. וזה מה שכתוב בגמרא ש"ליכא דידע לישנא בישא כהמן". והוא לא ידע אותו רשע, זה שההסתלקות של משה רבינו בעצמה היא סיבה, היא עצמה... דהיינו, אותה גניזה של אותו באר בסלע, אותה גניזה עצמה, היא סיבה לגילוי להפך. להפך. בגלל שזה נגנז, בגלל שזה נטמן, בגלל שזה נסתם. בגלל שזה נסתם, אז נוצרה מציאות חדשה של צורה אחרת של "שנה עליו פרק אחד". צורה נתחדשה, דווקא בגלל הסתימה. דווקא בגלל הסתימה, דווקא בגלל שהם סתומים, דווקא בגלל שהם אינם על פני השטח, הם לא גלויים, הם לא נמצאים - אז נוצר מימד חדש של מה שנקרא תלמוד תורה. שעל ידי המימד החדש הזה, המימד נוסף, מימד שלא היה מקודם, אותו מימד, אותו עמל, דווקא ביגיעה, דווקא בעמל, דווקא בטירחה - דווקא משום שהדברים לא נמצאים.
מכאן השורש, ליצור בעולם מערכת של דיבורים, שאותם דיבורים, בגלל העובדה שהם, כמו שנקרא, סוד הגנוז ביותר, העמוק ביותר שיש בכלל ישראל. זהו הסוד שהוא, מה שנקרא בחז"ל זה נקרא "מי שמסתורין שלי בידיו". זהו סוד הברית שבינינו ובין בורא עולם. הברית האמיתית, זאת ברית שהיא לא מוסרת ולא מופרת, והיא לא אף פעם לא, אף פעם לא תופר. וזאת הברית שאומרת שאי אפשר לסתות, אי אפשר ליפול, אפשר ליפול אבל עד לנקודת עומק מסוימת. עד לאיזה שהוא מקום, עד שם אפשר ליפול. שאותה נפילה בעצמה הופכת להיות סיבה לראשית חדשה. זה אדר, אדר. והדבר הזה, זאת ברית שנכרתה בינינו ובין בורא עולם.
זהו הרי סוד העניין שהכל נהיה בדברו. ודברו יתברך שהוא מקור החיים של העולם, שני הדברים האלה היו מתחברים ביחד. דהיינו, כשמשה רבינו מדבר ומוציא את המים על ידי דיבור, פירוש הדבר שדיבורו שלו מוציא לפועל את אותו דיבור אמיתי שנמצא בעולם, שהוא מקור החיים של העולם. הוא ה'הכל נהיה בדברו' של העולם. אז אותו 'דברו' שהוא שורש החיות, שורש הקיום, ההיות של העולם כולו, אותו דיבור מתגלה מכוח דיבורו של משה רבינו. אילו היה כך, אז לא היה הפרש, לא היה הבדל.
וכאן נמצא הסוד הגדול, כמו שידוע כן, כאן נמצא הסוד הגדול של העמל, של מה שנקרא, כן, מה שנקרא בלשון חכמים, שאנחנו יודעים, אותו עמל שנקרא עמל תורה שבעל פה. הדבר הזה מגיע דווקא, וזה בגלל, זה בגללינו. בגללינו זה קרה. זה באשמתנו. אבל זה קרה. מאז ואילך נסתם אותו דיבור, אותו דיבור אמת, אותו דיבור שהוא דברו יתברך, אותו הדיבור האמיתי. אז יש נתק, אבל נתק גמור, מוחלט, בין דיבור שלנו ובין אותו דיבור. שני הדיבורים האלה הם שני דיבורים שונים זה מזה. הם לא מתחברים ביחד. כדי להוציא, לגלות את אותו דיבור, אותו דיבור, אותו דיבור נסתם והוא נעשה טמון בתוך הסלע. וכדי להוציא אותו, אז צריך להוציא אותו רק על ידי כתישה, על ידי מכות. הוא גנוז, הוא טמון. הדיבור הגלוי, הדיבור הפשוט, הדיבור הקיים, הנמצא - הדיבור הזה לא מקביל, לא מתאים, לא פוגע ולא נוגע באותו דיבור. הדיבור המצוי נמצא על מסלול אחד והדיבור ההוא נמצא במסלול אחר. כדי להגיע לאותו דיבור, צריכים "שמן זית זך", "כתית למאור". אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה. צריך להכות אותו כדי שייתן את מימיו. מאז ואילך, אז הוא מוציא, אבל רק בצורה כזאת. מוציא את מימיו, אבל רק על ידי יגיעה. והיגיעה הזאת זה מה שנקרא "מי שממית עצמו עליה". רק על ידי מכות. דיבור כמו שהוא, דיבור כמו שהוא, שאין בו טעם כזה של מה שנקרא הכאה - דיבור כזה לא פוגע ולא נוגע בדיבור האמיתי. הוא נמצא במסלול אחר. ושני הדיבורים נותקו זה מזה והם הולכים בשני מהלכים שונים. והם לא התחברו אז, והם יתחברו רק במהרה בימינו לעתיד לבוא.
כשיקויים ונגלה כבוד השם, וראו כל בשר יחדיו, כל בשר יחדיו, כי פי השם דיבר. אז יתחברו שני הדיבורים יחד. הנה אנחנו רואים, העולם כולו בעשרה מאמרות נברא. דהיינו העולם כולו הוא מלא דברים, דברים. כל העולם כולו אומר, ברוך שאמר והיה העולם. דהיינו העולם הזה הוא כולו דברו יתברך, מאמרו יתברך. העולם כולו אומר משהו. למי שמטה אוזן, מי שמטה אוזן, מי שפוקח עין, יודע לקרוא. לקרוא או לשמוע את 'דברו יתברך', את 'מאמרו יתברך' מתוך כל הבריאה כולה. את זה עשו האבות, שהם ידעו לקרוא את כל התורה כולה בבריאה בעצמה. "הסתכל באורייתא וברא עלמא". הכל נהיה ב'דברו'. אותו 'דברו' נמצא בעולם. "לעולם השם דברך ניצב בשמיים". אותו דיבור נמצא פה. נמצא פה, קיים פה. מאיר פה. אבל הוא כמובן נסתר. הוא לא מתגלה למי שלא... למי שלא מגלה אותו. הוא לא גלוי.
וזה החידוש הנורא שנתחדש בכלל ישראל. החידוש הנורא. שזה לא קרה, כשזה לא קרה, אז נשבר, ניתק כאן משהו. נעשה דיבור אחר. נעשה דיבור שהוא... עשרה מאמרות נברא העולם, במשנה. את זה חז"ל דורשים, את זה, את ה'בראשית' הזאת דורשים חז"ל... זה נמצא בדברי רבותינו, בדברי הגר"א. כאן המילה 'בראשית' ככה היא מתפרטת: "שברי א-ת". חז"ל מגלים, אני לא זוכר אם זה נמצא בחז"ל, בכל אופן בגר"א זה נמצא, שעשיו במילואו בגימטריה 'שברי'. עשיו במילואו, דהיינו עי"ן יו"ד נו"ן, שי"ן יו"ד נו"ן, ו"ו יו"ד ו"ו. עשיו במילואו, עשיו מלא, זה בגימטריה תקי"ב - 'שברי'. כך אומרים, כך כתוב בשם הגר"א. זה עניינו. "ראשית גויים עמלק". עניינו.
כל הדיבורים כולם, עניינם להצטרף יחד ולהיות לאותו מאמר, אותו מאמר, שהוא המאמר שאומר אחד. לחבר את כל האוהל כולו... סליחה... לחבר את כל האוהל להיות אחד. דהיינו שכל הבריאה כולה אומרת כולה דבר אחד. מצטרפים כל הדיבורים כולם, כל הדיבורים מכל הצדדים, מכל ה... כל מערכות הדיבורים שישנם בעולם. כולם יחד מצטרפים ונעשים... הם נעשים מ'בראשית' עד ל'עיני כל ישראל'. הם נעשים כל התורה כולה. הם אומרים את כל התורה כולה.
יש מישהו שעומד כנגד זה. יש מישהו שה'בראשית' שלו פירושה ההפך הגמור. זאת אומרת, ליצור מערכת דיבורים, שאותה מערכת דיבורים היא כולה מכוונת להעלים את הדיבורים האלה. היא כולה מכוונת להסתיר את מה שנסתר שם, את כל הדיבור האמיתי שנסתר בבריאה. אז ליצור מערכת דיבורים שהיא מה שנקרא 'ראשית גויים'.
כשכלל ישראל הגיע למצב של להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. ביום אחד, זאת אומרת הגיעו לנקודה שהיא פשוט הסוף. העובדה הזאת בעצמה הייתה סיבה של היפוך גמור. זאת אומרת מכאן, דווקא מכאן. דווקא מכאן, דווקא מתוך הסתימה, דווקא מתוך ההעלם הגמור, דווקא מתוך החושך הגמור. אז יש... וזה החידוש הנורא שנתחדש בכלל ישראל. החידוש הנורא. שגם לבטל את המאמרות שכאילו יצטרפו, והם נראים כאילו שהם מאמרות אמת, הם נראים כאילו שזה "עצם טבע הדברים". זה רחוק מאוד מזה. הדברים יצטרפו צירוף קל, נוח, וצירוף של שקר. אבל הדבר נראה כאילו שהוא מצורף מעצמו. והדברים כאילו משמיעים משהו, אומרים משהו. יוצרים כאילו איזה מאמר.
וככה העולם נראה במצב, בחורבן, ככה העולם נראה בחורבנו. הבתים האמיתיים נחרבו ונבנו תחתיהם בתי עבודה זרה. מה שעבורנו חורבן זה עבורו בניין. כמו שכתוב "ומלאה החרבה". כשזה קם זה נופל. מה שחרב, זאת אומרת החורבן שלנו, זהו בניינו שלו. בניינו שלנו זה חורבנו שלו. כל חורבן.
בספר יצירה, שחז"ל הראשונים מייחסים אותו לאברהם אבינו, אז הוא קורא לכל חיבורי האותיות "בתים". האותיות נקראות בלשונו, או אותיות נקראות בלשונו "אבנים". ומה שנוצר מהאותיות, דהיינו המילים והמשפטים, המאמרות שנוצרים מאותם חיבורי אותיות למילים ומחיבורי מילים למאמרות - כל החיבורים האלה נקראים "בתים". וכל ה... כל שורש החיבורים האלה, דהיינו האותיות עצמם נקראות "אבנים". כמו שהוא אומר, חוזר על זה, הדברים ידועים. שתי אבנים בונות שני בתים. דהיינו שתי אותיות מצטרפות, כמו שידוע. שלוש אבנים בונות שישה בתים. אבל זה בכל אופן לשון חז"ל, לשונו של אברהם אבינו לפי דברי חז"ל. זה נקרא אבנים וזה נקרא בתים.
שורש כל החורבנות כולם, זה חורבן של אותו צירוף אותיות לבית. שורש כל החורבנות של כלל ישראל נמצא בשבירת הלוחות. שם נמצא השורש לכל החורבנות שלנו. ושבירת הלוחות הייתה אותה שבירה של החיבור שבין האותיות. כמו שכתוב, כמו שחז"ל אומרים, "סוד גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר". על הלוחות עצמם כתוב, שהלוחות כשהם נשברו, אז ראה משה רבינו את הכתב פורח מהם. דהיינו, האותיות פרחו מהם והם עפו. כל אות ואות הלכה למקום אחר. החיבור שבין האותיות, אותו צירוף, אותו יצירה של מה שנקרא 'בית', כל האותיות כולן מצטרפות להיות בית. הבתים נחרבו. וככה העולם נראה במצב, בחורבן, ככה העולם נראה בחורבנו. הבתים האמיתיים נחרבו ונבנו תחתיהם בתי עבודה זרה.
וזה המשך הדברים שכתוב בגמרא. כאן נמצא המשך הדברים שכתוב בגמרא. זהו המשך האחד. הפיל פור, הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש, שנים עשר הוא חודש אדר. ויאמר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד". והגמרא מפרשת את שני הדברים האלה יחד. הפיל פור הוא הגורל, מיום ליום ומחודש לחודש, שנים עשר הוא חודש אדר. אותה שמחה שהייתה לו, שאותו פור נפל בירח שמת בו משה. וזה מאפשר, זה פותח לו פתח לאותה 'לישנא בישא', לאותה מערכת דיבורים, שתסתום לגמרי... לא רק, זאת אומרת, וכיוון שלא דובר אותו דיבור שפותח את הסלע, שגורם לו להוציא את מימיו ומגלה את הדיבור האמיתי, אז יש אפשרות עכשיו, נוצרה אפשרות, קיימת עכשיו אפשרות, ליצור להפך מערכת של דיבורים כזאת שהיא מתנגדת לאותו דיבור. שורש הדיבורים האלה יוצרים מצב שהדיבור ההוא לא יתגלה לעולם. זאת אומרת שהדיבור ההוא יישאר סתום. כאן נמצא השורש, האפשרות ליצור מצב, ליצור דיבור כזה, ליצור מין מערכת דיבורים כזאת, שאותה מערכת תעשה כך, תפעל כך, שהדיבור ההוא שנסתם שם בתוך הסלע, אותו דיבור לא יתגלה. לא יתגלה אף פעם. יישאר סתום. זאת הייתה דעתו של אותו רשע.
וזה המשך הדברים שכתוב בגמרא. וזה מה שכתוב בגמרא ש"ליכא דידע לישנא בישא כהמן". והוא לא ידע אותו רשע, זה שההסתלקות של משה רבינו בעצמה היא סיבה, היא עצמה... דהיינו, אותה גניזה של אותו באר בסלע, אותה גניזה עצמה, היא סיבה לגילוי להפך. להפך. בגלל שזה נגנז, בגלל שזה נטמן, בגלל שזה נסתם. בגלל שזה נסתם, אז נוצרה מציאות חדשה של צורה אחרת של "שנה עליו פרק אחד". צורה נתחדשה, דווקא בגלל הסתימה. דווקא בגלל הסתימה, דווקא בגלל שהם סתומים, דווקא בגלל שהם אינם על פני השטח, הם לא גלויים, הם לא נמצאים - אז נוצר מימד חדש של מה שנקרא תלמוד תורה. שעל ידי המימד החדש הזה, המימד נוסף, מימד שלא היה מקודם, אותו מימד, אותו עמל, דווקא ביגיעה, דווקא בעמל, דווקא בטירחה - דווקא משום שהדברים לא נמצאים.
כל הדיבורים כולם, עניינם להצטרף יחד ולהיות לאותו מאמר, אותו מאמר, שהוא המאמר שאומר אחד. לחבר את כל האוהל כולו... סליחה... לחבר את כל האוהל להיות אחד. דהיינו שכל הבריאה כולה אומרת כולה דבר אחד. מצטרפים כל הדיבורים כולם, כל הדיבורים מכל הצדדים, מכל ה... כל מערכות הדיבורים שישנם בעולם. כולם יחד מצטרפים ונעשים... הם נעשים מ'בראשית' עד ל'עיני כל ישראל'. הם נעשים כל התורה כולה. הם אומרים את כל התורה כולה.
והוא לא ידע אותו רשע, זה שההסתלקות של משה רבינו בעצמה היא סיבה, היא עצמה... דהיינו, אותה גניזה של אותו באר בסלע, אותה גניזה עצמה, היא סיבה לגילוי להפך. להפך. בגלל שזה נגנז, בגלל שזה נטמן, בגלל שזה נסתם. בגלל שזה נסתם, אז נוצרה מציאות חדשה של צורה אחרת של "שנה עליו פרק אחד". צורה נתחדשה, דווקא בגלל הסתימה. דווקא בגלל הסתימה, דווקא בגלל שהם סתומים, דווקא בגלל שהם אינם על פני השטח, הם לא גלויים, הם לא נמצאים - אז נוצר מימד חדש של מה שנקרא תלמוד תורה. שעל ידי המימד החדש הזה, המימד נוסף, מימד שלא היה מקודם, אותו מימד, אותו עמל, דווקא ביגיעה, דווקא בעמל, דווקא בטירחה - דווקא משום שהדברים לא נמצאים.
מכאן השורש, ליצור בעולם מערכת של דיבורים, שאותם דיבורים, בגלל העובדה שהם, כמו שנקרא, סוד הגנוז ביותר, העמוק ביותר שיש בכלל ישראל. זהו הסוד שהוא, מה שנקרא בחז"ל זה נקרא "מי שמסתורין שלי בידיו". זהו סוד הברית שבינינו ובין בורא עולם. הברית האמיתית, זאת ברית שהיא לא מוסרת ולא מופרת, והיא לא אף פעם לא, אף פעם לא תופר. וזאת הברית שאומרת שאי אפשר לסתות, אי אפשר ליפול, אפשר ליפול אבל עד לנקודת עומק מסוימת. עד לאיזה שהוא מקום, עד שם אפשר ליפול. שאותה נפילה בעצמה הופכת להיות סיבה לראשית חדשה. זה אדר, אדר. והדבר הזה, זאת ברית שנכרתה בינינו ובין בורא עולם.
וזה כמו שהגמרא מגלה, זה מה שהתורה מגלה לנו ולא ידע - זה מה שהוא לא ידע. את הסוד הזה הוא לא ידע. יש כאן סוד וזה פנימי יותר, עמוק יותר, נמצא יותר בפנים. אנחנו לא מוצאים שום הבדל בינינו לבין... באמת, נחפש היטב, נמצא איזה שהוא הבדל אמיתי בינינו לבין... ובין כל גוי בעולם. מה נשאר בנו מכל המעלות של כלל ישראל? מכל ה... הרי אנחנו רסיסי רסיסים, שברי שברים, פירורי פירורים. כלום, אבק. לא צריך להאריך, כן. כל מי שהוא בר דעת מבין את זה לבד. עלינו צריכה לחול גאולה. לא מדובר, אנחנו לא מדברים פה על הגאולה מהעיתון, כן. או מהעיתון או מהודעות ברחובות או מני אבלים כאלה. הגאולה הזאת זה דבר שהוא חמדת ותקוות כל כלל ישראל לכל דורותיו. כל זה צריך להתגלות עלינו.
שוב, אבל וזה העיקר, נקודת העיקר שבכל הדברים האלה, כולם. נקודת העיקר. אם רוצים להישמר ולהיזהר, לברוח, להינצל מאותה 'ראשית גויים עמלק'. אז עיקר הזהירות זה מאותה מערכת דיבורים ששלטת היום בעולם. היא זאת שהיא 'ראשית גויים עמלק'. זאת נקודת הראשית. כל מי שיחזיק בראשית האמיתית, יינצל מהראשית הזאת של שקר. מי שיינצל מהראשית של שקר יינצל כמובן מאחריתו עדי אובד, חלילה. נסתכל, נסתכל על סביבותינו, נסתכל נביט ימינה שמאלה לאן כל זה מוביל. היום צריך בפס... צריך למה לי קרא של "אחריתו עדי אובד", אנחנו הרי רואים את זה. לא רואים שזה הולך לאובד? לא רואים שזה הולך לעדי אובד, זה כבר כמעט עדי ועדי בכלל. רואים את זה. אחריתו עדי אובד זה כבר היום בולט לעין.
רבנו, כך כתוב ברש"י, ברש"י הראשון. "בראשית". אז כתוב בשביל ישראל שנקראו ראשית. כלל ישראל כולו נקרא ראשית. ומשה רבינו גם הוא נקרא ראשית. שנאמר "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון". וכלל ישראל נקראים ראשית, "קודש ישראל לשם ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו". אבל משה רבינו יש לו מה שנקרא 'ראשית'. ראשית. הנקודה הזאת שנקראת 'ראשית' אצל משה רבינו, זה היום הזה. היום הזה. תמיד יש בו נקודה של 'ראשית' חדשה. זה מה שהוא לא ידע, והוא וכולל הוא וכל הרשעים שעימו. כל עוכרי ישראל. מאז ועד... עוכרי ישראל כולם. שמחים ל... כן, שמחים למיתתו לסילוקו של משה רבינו. את הסוד הזה הם לא יודעים. היום ביום ההוא, ביום ההילולא, יום ההסתלקות, ככה סדר הנכון, יום ההסתלקות ויום הולדת של משה רבינו. בזכות, כן, בזכות אותה ראשית, ויירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.
