I recently listened to a podcast featuring a prominent Dati Leumi rabbi who claimed that Torah in the Charedi world is stagnant—that there is no chiddush (innovation) there. In his view, real innovation only exists within his own circles.
This perspective stems from a fundamental misunderstanding: he defines chiddush as the creation of a "new" type of Judaism. It’s true—the Charedi world isn't trying to invent a "Judaism: The Latest Edition." They believe the "old" version is tried, true, and timeless.
But to say there is no chiddush is demonstrably false. As we speak, tens of thousands of men are immersed in Sugyos HaShas and Halacha, uncovering deeper layers of understanding. Whether an insight is new to the entire world or simply a "birth of understanding" for the individual, that is the essence of chiddush. We don’t need to reinvent the wheel when the wheel—the Torah of the Ktzos, the Nesivos, and R’ Akiva Eiger—is already perfectly rubber, round and useful. This "Galus Torah" that the rabbi derides is, in fact, our greatest light until Moshiach arrives.
Furthermore, while Rav Kook envisioned a "National Rebirth" of Torah (Tchiyah Leumit), the reality in the Dati Leumi world often falls short of that grand vision. How many are truly fluent in the Zohar, the Ari, and the Moreh Nevuchim etc. etc., alongside Shas and Poskim?
The proof is in the results. Compare the Parsha sheets of the two communities or the sheer volume and depth of Sefarim being published by both worlds. There is simply no comparison. This isn't meant to disparage the Dati Leumi world’s achievements, but rather to critique the paternalistic attitude some hold toward the Charedi world.
And if one points to the incredible Mesirus Nefesh (self-sacrifice) of religious soldiers? I say: Absolutely. We have so much to learn from their bravery. But Mesirus Nefesh in one area doesn't grant license to dismiss the profound intellectual and spiritual vitality of another.
לאחרונה האזנתי לפודקאסט בהשתתפות רב בולט מהציבור הדתי-לאומי, שטען כי התורה בעולם החרדי קופאת על שמריה – שאין שם "חידוש". לשיטתו, חידוש אמיתי קיים רק בחוגים שלו.
נקודת מבט זו נובעת מאי-הבנה בסיסית: הוא מגדיר "חידוש" כיצירה של סוג "חדש" של יהדות. זה נכון – העולם החרדי לא מנסה להמציא "יהדות: המהדורה האחרונה". הם מאמינים שהגרסה "הישנה" היא מוכחת, אמיתית ונצחית.
אך לומר שאין שם חידוש – זו טענה שגויה מיסודה. בעודנו מדברים, עשרות אלפי גברים שקועים בסוגיות הש"ס ובהלכה, וחושפים רבדים עמוקים יותר של הבנה. בין אם תובנה היא חדשה לעולם כולו ובין אם היא פשוט "לידה של הבנה" אצל היחיד – זהו מהותו של החידוש. אנחנו לא צריכים להמציא מחדש את הגלגל כשהגלגל – התורה של הקצות, הנתיבות ורבי עקיבא איגר – הוא כבר גומי מושלם, עגול ושימושי. "תורת הגלות" הזו, שהרב מבטל בבוז, היא למעשה האור הגדול ביותר שלנו עד בוא המשיח.
יתרה מכך, בעוד שהרב קוק חזה "תחייה לאומית" של התורה, המציאות בעולם הדתי-לאומי לרוב רחוקה מהחזון הנשגב הזה. כמה באמת בקיאים בזוהר, בכתבי האר"י ובמורה נבוכים וכו' וכו', לצד הש"ס והפוסקים?
ההוכחה היא בתוצאות. השוו את עלוני פרשת השבוע של שתי הקהילות, או את היקף ועומק הספרים היוצאים לאור בשני העולמות. פשוט אין מקום להשוואה. אין בכך כוונה לזלזל בהישגי העולם הדתי-לאומי, אלא לבקר את הגישה הפטרנליסטית שחלקם מחזיקים כלפי העולם החרדי.
ואם מישהו יצביע על המסירות נפש המדהימה של החיילים הדתיים? אני אומר: בהחלט. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהגבורה שלהם. אך מסירות נפש בתחום אחד אינה נותנת היתר לבטל את החיוניות האינטלקטואלית והרוחנית העמוקה של תחום אחר.
