כל מי שזכה להכיר את הרב משה צוריאל זצ"ל מקרוב הבין מיד שאין מדובר באדם שמדבר על
תורה, אלא באדם שחי תורה. כל תנועה כל בחירה כל הנהגה נבעו מאותו מקום פנימי של יראת
שמים ואהבת תורה שאין לה גבול.
♦
עמל התורה
הרב זצ"ל לא היה מפספס רגע בלא לימוד ויגיעה בתורה. פעם נסענו בדרך לנסיעה קצרה,
שאלנו אותו כבדרך אגב, היום קצר והמלאכה מרובה, איך אפשר להספיק ללמוד כל כך הרבה?
והרב חייך ואמר אתה חושב שהיום קצר, באמת היום אינו קצר, הבעיה היא שהפועלים עצלים. אבל
מי שעובד באמת מספיק הכול. ואז סיפר לנו לא כדרשה אלא כסיפור חי שכך היו גדולי ישראל,
הגאון מוילנא, הרמב"ם והמהר"ל, שלא היו בעלי ימים ארוכים יותר משלנו, אלא בעלי התמדה, הם
לא בזבזו רגע. הם חיו בתחושה שכל רגע הוא שליחות וכל ביטול הוא הפסד שאין לו החזר.
כך גם בסעודות שבת ויו"ט שזכינו להתארח אצל הרב, מלבד הדיונים העמוקים ושיעור שהיה
מוסר בעת הסעודה, כאשר בני המשפחה הרבו בשירה או בשיחה בטלה, הרב פתח ספר להספיק
ללמוד עוד כמה שורות.
כל מי שזכה להתבשם מאורחות הרב, נכח לדעת שהרב כלל לא דיבר שיחת חולין או דברים
בטלים. היה מדבר או דברי תורה או דברים הנצרכים לכדי חיותו בלבד. היה מפליא לראות את הרב
נוהג בצורה חיה ממש כמאמר הרמב"ם )דעות פ"ב ה"ד(: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא
או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח
שיחה בטילה מימיו".
כאשר למד בחברותא עם הרב משה מרדכי שולזינגר שאלו אותו: "איך נוצר קשר הדוק כל כך
בינו ובין הרב שולזינגר, והלא השקפות העולם שלהם שונות מן הקצה אל הקצה! הרב הרהר מעט
וענה "עסקנו בסוגיות הגמרא בהתמדה גדולה ובריכוז מאומץ, כך שלא היה לנו פנאי לשוחח על
עניינים אחרים. למרות שידענו היטב על פערי ההשקפה בינינו, נמנעו מלהיכנס לתחומים שהם
מחוץ ללימוד הגמרא".
בתור בחור ישיבה הרב היה נוהג ללמוד בלילות עד שעות מאוחרות, וכשהיה מאד עייף, שם
רגליו בתוך דלי עם מים קרים מאד בשביל שלא יירדם, ויוכל לשקוד ולעמול בתורה.
כאשר קיבל ירושה מאביו בגיל ,25 עשה חשבון שזה יספיק לו עבור פרנסת ביתו בצמצום
במשך כ12- שנים, והחליט לעזוב את עבודתו ולהגות בתורה יומם ולילה. ובאותם שנים הוא
הסתגר וישב ולמד תורה בהתמדה, ויצא רק לתפילות במניין. היה קם לפנות בוקר ב4:00 ולומד
ענייני קבלה עד תפילת וותיקין. לאחר מכן לומד כל היום בסדר לימוד עמוס עד השעה 21:00
בערב, ואז הולך לישון עד 23:30 ואז קם משנתו כדי להגהות בתורת הקבלה עם חברותא עד
חצות.
הרב לא היה מרבה לבוא לאירועים משפחתיים עקב הביטול תורה שהדבר גרם לו, ובפעמים
שהרב כן הגיע, אי אפשר שלא להתפעל מכך שלא היה יושב רגע בטל בלא עסק רוחני. או שהיה
לומד תורה בע"פ יחד עם אחד מבני המשפחה והתלמידים, או יושב בצד ופותח ספר ללמוד בו,
בשביל שלא יהיה לו אף רגע דל של ביטול תורה.
דעת הרב, שאף הליכה ללוויות במקרים מסוימים אינה מצדיקה ביטול תורה. וכן כתב לי ביום
בו נפטר אחד מגדולי הדור הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בזה"ל: מה ששאלת האם להשתתף בהלוויה, אני
עונה שאין צורך כי יש כבר יותר מששים רבוא, ממלאים המספר של נוכחים שהגמרא בכתובות
כתבה. הלימוד שלך חשוב יותר, עכת"ד.
הרב תמיד אמר שכל אחד יכול לגדול בתורה, ורק צריך רצון אמיתי ולהתמיד בצורה עקבית,
וכמו שאמרו חז"ל )מגילה ו:( יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ולא מצאת אל תאמין.
♦
אין התורה נקנית אלא בייסורין
אמרו חז"ל בגמ' ברכות )סג:( אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן. ובספרי
)האזינו פסקא שו( אמר משה רבינו לישראל, שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה,
וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעה יגעתי בה? כענין שנאמר )שמות לד כח( "ויהי שם עם ה' ארבעים
יום וארבעים לילה" ואומר )דברים ט ט( "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה".
באחת התקופות הקשות, כאשר אחת מבנות המשפחה חלתה ובמקביל נגרם לו נזק כספי גדול
מאד, ראינו אותו ממשיך בסדר לימודו כרגיל. שאלנו אותו איך אפשר, והרי הלב טרוד? והוא ענה
זה סימן מהשמיים עכשיו שצריך להתחזק יותר בהתמדה, לשבת וללמוד. לכתוב מאמר תורני. זו
העצה הכי טובה.
בשנים האחרונות לחייו הרב סבל מייסורים קשים, ואם כל הקושי לא פסיק גירסיה מפומיה,
ומתוך אפיסת כוחות היה לומד ומוסר שיעורים במסירות נפש.
חודשים ספורים לפני פטירתו עקב חולשה וייסורים רבים לא הצליח למסור שיעורים מספר
שבועות, וביום שהרגיש מעט יותר טוב, שמח מאד על כוחותיו למסור שיעור, וחיש מהרה הסריט
שיעור לפני שייחלש שוב. באותו יום הרב שלח במייל לבני המשפחה ולתלמידיו "שה' ייתן כח
להמשיך לתת שיעורים טובים".
♦
ידיעת התורה וחזרות על הלימוד
אמרו חז"ל בגמ' בבא בתרא )י:( שר' יוסף בן ר' יהושע נחלש, שמע קול מגן עדן אשרי אדם
שבא לכאן ותלמודו בידו. ומפרש ר' גרשם )שם( בגירסא, כלומר שרק ע"י החזרות הרבות בלימוד
התורה אפשר להגיע לרמה ש"תלמודו בידו".
כל מי שזכה להכיר את הרב נכח לדעת שהרב היה בגדר "תלמודו בידו" ממש. חזר תמיד על
הלימוד. היה לו זיכרון מופלג בתורה, כל שאלה שהייתי שואל אותו, הוא היה אומר לי היכן המקור
המדויק לתשובתי בש"ס ובפוסקים. לא קרה מעולם שלא זכר את המקור המדויק לאותו נושא
שנשאל על ידי. כל פעם התפעלתי מחדש איך הוא זוכר הכל.
הרב דיבר על כך שצריך להשתדל לדעת את כל התורה כולה כפי כוחו. כדברי המהרש"א
)חידושי אגדות חולין ט.( וז"ל: דודאי צריך הת"ח להיות בקי בכל דינים והלכות התורה, עכ"ל.
ונאה דורש נאה מקיים, כבר באזור גיל 30 הרב מעיד על עצמו ברשימה שערך שסיים תנ"ך,
ש"ס בבלי, ש"ס ירושלמי, רמב"ם, טור ושו"ע, מכילתא, ספרא, ספרי, פסיקא רבתי ופסיקא דרב
כהנא, תוספתא, מדרש רבה, מדרש תנחומא, פרקי דר' אליעזר, שוחר טוב, מדרש אגדה, תנא דבי
אליהו, אגדת בראשית, אוצר המדרשים, זוהר, ספר היצירה ועוד.
זכיתי ללמוד עם הרב "חברותא" בכמה מסכתות ובספרים של הרב, והרב הקפיד מאד שאחזור
כמה פעמים על מה שלמדנו. היה מרבה לשאול אותי לפני שלמדנו אם חזרתי על הלימוד שלמדנו
פעם קודמת.
כאשר התחלתי למסור שיעורים אחת לשבוע בהלכה ואגדה התייעצתי עם הרב האם נכון
לעשות חזרה על השיעור אותו מסרתי שבוע שעבר, והרב כתב לי בזה"ל: בענין חזרות הלימוד, זה
חשוב מאד כדברי חז"ל בסנהדרין )צט, א( שהלומד ואינו חוזר כאילו זורע ואינו קוצר. תדריך את
המחונכים שאחרי שתגיע למשנה הבאה, תחזרו ללמוד שוב אותם הדפים מאז המשנה הקודמת. ומי
שיעזוב השיעור ולא יבוא, הוא אשם בעצמו שאינו מקיים דברי חז"ל. לחזור פעמיים על הלימוד
אינו מוגזם, כי חז"ל בקשו הרבה יותר!!! והתפשרנו, עכת"ד.
"אשרי אדם שבא לכאן ותלמודו בידו" נאמר גם על החשיבות לסכם את תורף הדברים שאדם
לומד בספר, וכמו שכתב המהרש"א )שם( וז"ל: יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא
הלימוד הבא מכתב יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים, עכ"ל. וכן כתב הרב בספרו אוצרות
המוסר )ח"ב עמ' 813( וז"ל: חייבים לרשום בקיצור במחברת כל דבר חידוש שחידש או ששמע
מאחרים איזה יסוד חשוב. ואין בזה ביטול תורה, כי הטורח לסגנן הדברים בקיצור, מועיל לחרוט
הדברים בזכרון, עכ"ל.
אמר לי לכתוב אך ורק אותם הדברים החשובים ביותר, דברים שרצוני לזכור אותם במיוחד.
ולכתוב בסגנון קצר. רק שתי שורות או שלוש לכל ענין. לא יותר.
הרב היה מדגיש שהשיטה המומלצת עבור חזרה על הלימוד היא חזרה בתמצות. וכמו שכתב
בשו"ע הרב )הל' ת"ת קונטרס אחרון פ"ג( שכתב וז"ל: ומשום הכי בימיהם לא היו זהירים לזכור בע"פ
רק ההלכות בטעמיהן ולא הפלפול, שלא היו חוזרים עליו וכו', משום שאין חיוב לחזור עליהם,
ע"כ.
הרב שמח מאד על מחברי ספרים בזמננו שכותבים סיכומים מתומצתים על סוגיות בש"ס ובהלכה
למען יוכלו הלומדים לחזור על הסוגיות בקלות. וכדברי הפלא יועץ )ערך אסופה( כמה טובה עשו לנו
בעלי אסופות רבותינו הקדושים אשר בכל דור ודור זכו וזכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם,
שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל וכו'. ובכול דור צריכים האסופות כמו שעשה הרמב"ם והטור
והרב ב"י והרב כנסת הגדולה ורבים כמוהם שהיו לנו לעינים ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור כל
תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאד,
כמאמרם הכול צריכים למארי חיטא )ב"ב קמה.(. ויעשו אסופות כיד ה' הטובה עליהם מי מקיצורי
דינים על ארבעה טורים מי מכללים וכו', כי בזמן הזה הקיצור הוא טבע חריף אהוב ונחמד לכל,
ואומרים דרך צחות ויאמר לקוצרים ה' עמכם, עכ"ל.
כאשר שאלתי את הרב האם מומלץ לחזור רק על סיכומים שלי או גם על לשון חז"ל והפוסקים,
אמר לי" "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. שלושת רבעי הזמן תחזור על הסיכומים, אבל לכל
הפחות רבע הזמן תחזור על המקורות שבדברי חז"ל כדי שיהיו העניינים רעננים אצלך, חיים
וקיימים, ושמא פה ושם תשנה דעתך ממה שכתבת תחילה בסיכומיך".
הרב הראה לנו דוגמה אישית כיצד הוא לומד בפועל. בתחילת כל ספר היה מסכם לעצמו את
הנושאים העיקריים שבספר כדי לדעת את מבנה הספר ובסוף כל פרק היה חוזר וכותב את עיקרי
הדברים. וכך גם בש"ס הפרטי שלו, אפשר לראות שהיה מסמן כמה מימרות אמר אמורא פלוני, או
כמה ת"ש יש על מאמר מסויים, כמה תירוצים בגמרא יש על השאלה, וכמה שיטות. הכל היה
ממוספר מצידי הדף כדי לשים לב למה שהתורה רוצה לומר, וככה היה יכול לחזור במהירות על מה
שלמד.
בגמרות שלו היו קווים ישרים מתוחים בסרגל מתחת לדברים שעשו עליו רושם. היה מסביר
שכאשר מותחים קו, הדבר נכנס ללב. בסימונים בצבע היה מדגיש דברים חשובים, ואמר לנו "זה לא
בשביל יופי, בשביל לזכור התורה צריכה להיקבע".
פעם אמרנו לו "הזיכרון שלך אינו טבעי", והרב ענה "אין לי שום כישרון מיוחד אלא שהתורה
יקרה לי מאוד וכל מה שיקר לאדם הוא שומר עליו". ואז סיפר משל שאהב לומר - אדם שרואה
ציפור קטנה מרימה בניין גבוה מראה כזה אינו נשכח לעולם, כי ההתפעלות חורטת אותו בנפש, כך
התורה כשמתפעלים ממנה כל מילה נחקקת.
והדברים מבוארים בגמ' מנחות )צט:(: ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר,
שנאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקב"ה יהושע כל כך חביבין עליך
דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספר תורה וחיים )מערכת ז אות
נא( וז"ל: מי שחביבין לו דברי תורה זוכה להיות זכרן ואינו שוכח כלום מכל מה שלומד, עכ"ל.
♦
לימוד המקרא
אחד ממפעלי חייו היה חיזוק לימוד המקרא. והרבה להזכיר את דברי רש"י )שמות לא, יח(
מהמדרש: מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין הן האמורים בישעיה ג', אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד
ספרים.
כבר בתור ילד קטן הרב הפציר בי ללמוד את כל ספרי התנ"ך, הרב לא ויתר לי. התקשר אלי
כמה פעמים במהלך השבועות הראשונים לשאול אם למדתי וחזרתי על לימוד המקרא, ואכן באותה
תקופה זכיתי בזכותו לסיים את התנ"ך כמה פעמים.
היה מדגיש את החיוב של שילוש הלימוד, במקרא במשנה ובתלמוד, כמבואר בגמ' קידושין )ל.(.
אמנם יש הרבה המביאים סיוע לשיטתם מן דברי רבנו תם קידושין )ל.( הסומך על הגמרא בסנהדרין
)כד.( שתלמוד בבלי שלנו בלול במקרא ומשנה, לכן יוצאים בו ידי חובתם. אולם הרב זצ"ל היה רגיל
לצטט את דברי ערוך השולחן )יו"ד סי' רמ"ו סוף ס"ק י"ד( שכותב וז"ל: ומיהו בודאי צריך לידע המקרא
והמשנה, עכ"ל. הסבר זה הובא גם כן בספר השל"ה )ליל שבועות ח"ג דף ח( וז"ל: ורבנו תם פירש שאנו
סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין כד, אבל זה לענין ושלשתם כל יום ויום ולא לגבי עצם החיוב
לדעת דברי התורה, מכל מקום צריך האדם לראות שילמוד תורה ונביאים וכתובים ומשנה ותלמוד,
וילמוד תורה שבכתב נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה ואח"כ תורה שבע"פ שיתא סדרי משנה בזה
אחר זה, וכל כך הרבה פעמים ילמד אותם עד שיהיו שגורים לו בעל פה, עכ"ל. והרב הדגיש זאת
ביתר שאת בכל הזדמנות.
פעם אמר לי שאמנם הוא מודה שמחמת חשיבות לימוד המשנה והגמרא, וגם ללמוד הלכה
למעשה כפי הסתעפות הספרות בנושאים הנ"ל, אין באפשרותנו לתת שליש היום ללימוד מקרא.
אבל מצד שני, אין רשות לאדם להיות בור במקרא, ואינו יודע לפרש כל פסוק ופסוק שבכ"ד ספרי
מקרא.
הוסיף ואמר שאכן הרמב"ם )פ"א מהל' ת"ת הי"ב( כתב לפטור את מי שכבר אינו זקוק לכך. אבל
פרט "לחתני-חידון התנ"ך", כל אחד ואחד משלנו הוא עדיין חסר בענין הבנת כל המקרא.
♦
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא
היה בקי גדול בד' חלקי השו"ע והפוסקים, אחרונים ואחרוני האחרונים, ובפרט בדעת פוסקי
זמנינו.
היה דוגל בכך שלימוד ההלכה קודם לכל, וכדברי המשנ"ב )בהקדמתו( וז"ל: והנה אף שלימוד
התורה הוא שכל מה שהאדם לומד אפילו בקדשים ובטהרות הוא מקיים מ"ע דתלמוד תורה, מ"מ
עיקר לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה וכו', והנה לפי זה נראה בעליל דחלק
האו"ח הוא היותר מוקדם ללימוד לכל, עכ"ל.
ובספרו אוצרות המוסר )עמ' 791( כתב וז"ל: שגם חכמים העוסקים כל היום בלימוד הגמרא,
חייבים לתת דעתם בכל מה שלומדים שיהיה "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". חסרון גדול הוא
שהלומד לא איכפת לו כיצד נפסק הדבר ברמב"ם ובשו"ע, עכ"ל.
במהלך יום ביומו היה משיב על עשרות שאלות הלכתיות מורכבות שהיה נשאל, ובמסירות נפש
לא היה משאיר שאלה ללא מענה ברגישות יתרה.
ביום שמחת נישואי ביתו תהילה, בני הבית היו מוכנים ליציאה לאולם. באותו הרגע מצלצל
הטלפון, הרב ניגש לענות. הרב נשאל: "אשתי נמצאת בחדר לידה, ואנחנו מתלבטים אם לעשות
זירוז לידה". הרב התעניין על מצב היולדת והשיב על השאלה במתינות במשך דקות ארוכות בעוד
בני הבית בלחץ ומחכים רק לצאת. והנה כשהסתיימה החתונה ובני המשפחה חזרו אל ביתם, מיהר
הרב להתקשר לאותו האיש, שאל אותו על מצב הלידה ודרש בשלום העובר.
ולא פעם שהיו מתקשרים לשאול אותו שאלות באמצע שהיה אוכל את ארוחת הצהריים, היה
עוצר מאכילתו, ובכל עוז רץ לפתוח ספרים שאותם הקריא לשואל, תשובות בבקיאות איתנה, עד
ששכח לאחר מכן שהיה באמצע אכילתו.
♦
לימוד הרמב"ם
הרב כל ימיו היה לומד וחוזר על הרמב"ם. בימיו האחרונים כאשר כמעט אפסו כוחותיו מללמוד
ולהתפלל, והיה בידו כוחות ללמוד רק מספר דקות ספורות ביום, בחר מכל הספקיו להמשיך דוקא
בלימוד הרמב"ם.
הרב היו נוהג בחלק מפסיקותיו כדעת הרמב"ם בכל עוז.
דוגמה לדבר, דהנה ידוע שיטת הרמב"ם )הל' תלמוד תורה פ"ג הל' י( על השכר מלימוד תורה שהדבר
אסור. ואע"פ שהמנהג להקל בזה כדעת כל הראשונים שחלקו עליו, באחד ממכתביו אלי כתב לי
הרב בזה"ל: "אני נתתי שיעורים ציבוריים משך יותר משלושים שנה, ומעולם לא קיבלתי מימון
עבורם. וכן בעבודתי כמשגיח בישיבת שעלבים התניתי מראש עם ראש הישיבה שאינני לוקח שכר
על לימודי, אלא על יעוץ פסיכולוגי שנתתי לתלמידים שפנו אלי, והיו הרבה שפנו אלי לייעוץ זה".
פעם שאלתי את הרב למה הוא נוהג בד"כ לפסוק כדעת הרמב"ם אף נגד ראשונים אחרים, וכי
הרי"ף והרא"ש לא היו גדולים? הרב ענה שלדעתו הרמב"ם הוא המוסמך ביותר, ולאחר בדיקה שלו
מצא שלמעלה ממאתיים מגדולי האחרונים חיברו ספרים על הרמב"ם. והפלא היותר גדול, שאם כל
אלפי הקושיות על פסיקותיו, לא מצא מנושאי הכלים על הרמב"ם איזו קושיה שאין לה תירוץ.
פעם אחת בזמן שלמדתי עם הרב, בחור התקשר לרב וטען שהוא בדכאון ומבקש את עצת הרב
איך יוכל לצאת ממצבו הנפשי הקשה. הרב שאל "יש לך כעת שעה פנויה?", הבחור הרהר קצת
וענה בחיוב, והרב הפציר בו ללכת לבית מדרש בקרבת ביתו וללמוד הלכות דעות לרמב"ם. ובזה
הרב האמין בכל מאודו שע"י לימוד וחזרה בהלכות דעות הבחור יוכל לצאת ממצבו הנפשי.
♦
ועתה כתבו לכם
כתיבת ספרים לזיכוי הרבים היה אחד ממפעלי חייו. כבר בשנת תשכ"ב, כאשר הרב היה בן 24
בלבד חיבר את ספרו הראשון "שבחי עמ-יה". ובגיל 27 חיבר את הספר "בית יחזקאל", שנחשב
לספר רב מכר והתקבל בהערצה ובחיבה רבה בעולם הישיבות ובקרב גדולי התורה.
היה מרבה לצטט דברי ספר החסידים )סי' תקל( וז"ל: כל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה
ויכול לכתוב, הרי שגוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב, ע"כ. וכן כתב הפרי מגדים )ח"א
עמ' שלד( "אשרי מי שמדפיס ספריו בחייו, ולא חס וחלילה להיות הכתבים מתבערים בערב פסח
לאשפתות וזבלים".
ובספר אוצרות צוריאל )בהקדמה(, שהיה אחד מחיבוריו האחרונים שהספיק לכתוב, כתב "אפילו
אם הייתי סומך על צאצאי שהם ידפיסו דברי קודש הללו, אבל מדוע למנוע טוב מעם ישראל
מעכשיו ועד אשר ידפיסו?".
בזמן שהרב הלך לבית החולים עקב המצב הבריאותי הירוד שלו בשנתיים האחרונות, הרב בכה
בדמעות שליש לאחת האחיות על כך שהוא לא רוצה להיפטר מהעולם משום שיש לו לכתוב עוד
שלשה ספרים שטרם גמר את כתיבתם. כתיבת עוד ספרים היה מה שהטריד אותו ולא דבר אחר.
ובסייעתא דשמיא הרב אכן זכה לברך על המוגמר ולהוציא את אותם שלשה ספרים.
הרב בחייו זכה לחבר 127 ספרים העוסקים בכל מקצועות התורה.
והנה איתא במדרש בראשית רבה )נח, ג( רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם. ביקש
לעוררן. אמר, מה ראתה אסתר למלוך על 127 מדינות? אלא תבוא אסתר שהייתה בת בתה של
שרה שחייתה 127 )שנים( ותמלוך על 127 מדינות.
המדרש מלמד את הפוטנציאל והעשייה האדירה שעשתה שרה בגיור נשים ומעשים טובים ב127
שנות חייה כמו במלוכת אסתר על 127 מדינות, ולכן ר' עקיבא ביקש לעוררן למען ידעו התלמידים
כמה יכולות יש להם בלימוד התורה. לא במקרה הרב זכה לחבר דוקא 127 ספרים. אולי הדבר בא
לעורר גם אותנו להפנים בגדלות וביכולות העצומות של הרב משה צוריאל זצ"ל וללמוד מאורחותיו
ודרכיו הקדושים.
אמרו חז"ל בירושלמי )פאה א, א( צדקה וגמ"ח שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה. ונראה
שמזה הטעם הרב ביקש בצוואתו להשתדל ב-ג' דברים:
א. ללמוד מספריו.
ב. להשתדל לתת צדקה יומית.
ג. לעשות חסד עם יהודי באופן יומי.
רב טובך אשר צפנת על כן אליך ה‘ אקרא, אנא אבי יתומים שמע נא קול הצאן הזה ללא רועה
ותן לנו תמורה, משי“ח לפי תומו יעלה ויבוא ומלוך עלינו מהרה.
ויקוים בנו וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט.
