Overview
This lecture explores the parameters of a Jewish King’s authority (Toras Melech / Din Melech), focusing on the historical dispute between King Saul (Shaul) and the Prophet Samuel (Shmuel). It delves into a king's extraordinary judicial powers, the Halachic distinctions between different types of wars, and how these laws apply to biblical events, including the story of Purim and the commandment to eradicate Amalek.
The Authority of the King (Tikun HaMedina)
The speaker begins by outlining the special judicial powers granted to a Jewish king.
Extraordinary Justice: According to the Rambam (Maimonides), a king is permitted to bypass standard Torah law—which usually requires formal warnings and two witnesses—for the sake of Tikun HaMedina (maintaining the order and stability of the state).
Rebellion (Mored B’Malchus): If a king issues a decree (even regarding religious or social matters, like modesty or Sabbath observance) and the people disobey, the king has the authority to judge and execute violators as rebels against the crown.
Individual vs. National Judgement: The speaker notes a key distinction: A king can only use these extraordinary powers (Din Melech) when judging an individual or a small group. If a king attempts to judge an entire city or the whole nation at once, it ceases to be a judicial matter and becomes classified as an act of war (Milchama), which falls under an entirely different set of rules.
Categories of War in Halacha
Drawing heavily on the Rambam’s Hilchos Melachim (Laws of Kings), the lecture defines the two primary categories of war:
Milchemes Mitzvah (Obligatory War):
Definition: This includes wars against the original Seven Canaanite Nations, the eradication of Amalek, and preemptive/defensive wars to save Jewish lives from an enemy.
Requirements: The king does not need the permission of the Sanhedrin (the high court of 71 judges) to wage this war. He can initiate it on his own authority.
Contemporary Context: Modern wars fought by the State of Israel to defend Jewish lives are not classified as Milchemes Mitzvah because we lack a king. However, Rav Kook ruled that without a formal king or Sanhedrin, the Jewish people possess the sovereign right to defend themselves.
Milchemes Reshus (Discretionary/Optional War):
Definition: Wars fought to expand Israel's borders, increase the king's wealth, or enhance the king's prestige.
Requirements: A king cannot wage this war independently. He absolutely requires the explicit approval of the Sanhedrin of 71 judges.
Biblical Case Studies
The speaker applies these laws to specific biblical narratives to explain the actions of various leaders:
1. King Rechavam and the Ten Tribes:
When the ten northern tribes seceded from the Kingdom of Judah, King Rechavam amassed an army to fight them. The Avnei Nezer asks: How could Rechavam wage war without the Sanhedrin? The answer is that the ten tribes were considered Mored B’Malchus (rebels against the Davidic dynasty). However, when a prophet intervened and told Rechavam that God forbade the war, the army immediately disbanded and went home. Since it was not a Milchemes Mitzva, the prophet had the right to cancel the war.
2. King Saul and Amalek:
King Saul was commanded to entirely wipe out the nation of Amalek (a Milchemes Mitzvah). However, he spared the Amalekite king, Agag, and the best of the livestock.
Who is obligated to destroy Amalek? While early authorities debate whether eradicating Amalek is solely the King's responsibility, the Sefer HaChinuch and Rambam rule that it is a Tzibur (communal) obligation that falls upon every individual Jew, not just the monarch.
The Purim Connection: Haman, Amalek, and the Spoils
The lecture concludes by connecting these Halachic principles to the Book of Esther:
Haman's Execution: Why was Haman, an Amalekite, hanged by King Achashverosh? Citing the Targum, the speaker explains that Achashverosh executed Haman under the legal category of Mored B’Malchus (rebelling against the king) because he planned to kill the king and to take over.
Refusing the Spoils: In the Megillah, it is emphasized that the Jews killed their enemies but "did not lay their hands on the spoils" (u'ba'biza lo sholchu es yadam). Rabbeinu Bachya explains that because their enemies were of the seed of Amalek, the Jews treated the war as a Milchemes Mitzvah to eradicate Amalek. According to Torah law, it is strictly forbidden to derive any personal benefit (Issur Hana'ah) from the property of Amalek. The Mechilta says [cited by Rashi] thatt here is even a mitzva to destroy all of their property.
Conclusion and Unanswered Question
The speaker ends the class on a cliffhanger. If it is forbidden to benefit from the property of Amalek, and the Torah commands that Amalek's property be completely destroyed, why did the Jews in Shushan merely leave the property alone? Why didn't they actively destroy Haman's estate and the spoils, as Saul was commanded to do? Queen Esther even received Haman's estate. That can be explained by the fact that as a Mored Bi-malchus his property went to Achashveirosh. But why did the Jews not destroy the rest of the property of Amalek?
סקירה כללית
הרצאה זו בוחנת את פרמטרי סמכותו של מלך ישראל (תורת מלך / דין מלך), תוך התמקדות במחלוקת ההיסטורית בין המלך שאול לנביא שמואל. היא מעמיקה בכוחות השיפוטיים יוצאי הדופן של המלך, בהבחנות ההלכתיות בין סוגי מלחמות שונים, וכיצד חוקים אלה חלים על אירועים מקראיים, כולל סיפור פורים ומצוות מחיית עמלק.
סמכות המלך (תיקון המדינה)
המרצה מתחיל בתיאור הכוחות השיפוטיים המיוחדים המוקנים למלך ישראל.
משפט יוצא דופן: לפי הרמב"ם, מלך רשאי לעקוף את דין התורה הרגיל – הדורש בדרך כלל התראה והתראה ושני עדים – למען תיקון המדינה (שמירה על סדר ויציבות המדינה).
מורד במלכות: אם המלך גוזר גזירה (אפילו בענייני דת או חברה, כמו צניעות או שמירת שבת) והעם אינו מציית, רשאי המלך לדון ולהוציא להורג את העוברים כמורדים במלכות.
שיפוט פרטי לעומת לאומי: המרצה מציין הבחנה מרכזית: המלך יכול להשתמש בכוחות יוצאי דופן אלה (דין מלך) רק כאשר הוא דן ביחיד או בקבוצה קטנה. אם המלך מנסה לדון עיר שלמה או את כל האומה בבת אחת, הדבר אינו נחשב עוד לעניין שיפוטי אלא הופך למעשה מלחמה (מלחמה), הכפוף לסט כללים שונה לחלוטין.
קטגוריות המלחמה בהלכה
בהסתמך רבות על הלכות מלכים של הרמב"ם, ההרצאה מגדירה שתי קטגוריות עיקריות של מלחמה:
מלחמת מצווה (מלחמה חובה):
הגדרה: כוללת מלחמות נגד שבעת העממים המקוריים, מחיית עמלק, ומלחמות מנע/הגנה להצלת חיי יהודים מאויב.
דרישות: המלך אינו זקוק לרשות הסנהדרין (בית הדין הגדול של 71 דיינים) כדי לנהל מלחמה זו. הוא יכול לפתוח בה על דעת עצמו.
הקשר עכשווי: מלחמות מודרניות של מדינת ישראל להגנת חיי יהודים אינן מסווגות כמלחמת מצווה משום שאין לנו מלך. עם זאת, הרב קוק פסק כי בהיעדר מלך או סנהדרין רשמיים, לעם ישראל יש זכות ריבונית להגן על עצמו.
מלחמת רשות (מלחמה רשות/אופציונלית):
הגדרה: מלחמות להרחבת גבולות ישראל, הגדלת עושר המלך או העלאת יוקרתו.
דרישות: מלך אינו יכול לנהל מלחמה זו באופן עצמאי. הוא חייב לקבל אישור מפורש של הסנהדרין של 71 דיינים.
מקרי בוחן מקראיים
המרצה מיישם חוקים אלה על נרטיבים מקראיים ספציפיים כדי להסביר את מעשי מנהיגים שונים:
המלך רחבעם ועשרת השבטים:
כאשר עשרת השבטים הצפוניים פרשו ממלכות יהודה, רחבעם אסף צבא להילחם בהם. השאלה של האבני נזר: כיצד יכול רחבעם לנהל מלחמה ללא הסנהדרין? התשובה: עשרת השבטים נחשבו מורדים במלכות (מורדי בית דוד). אולם כאשר נביא התערב ואמר לרחבעם שה' אוסר את המלחמה, הצבא התפזר מיד והלך לביתו. מאחר שלא הייתה זו מלחמת מצווה, היה לנביא סמכות לבטל את המלחמה.
המלך שאול ועמלק:
שאול נצטווה למחות את עמלק לחלוטין (מלחמת מצווה). אולם הוא חס על אגג מלך עמלק ועל מיטב הבהמה.
מי חייב למחות את עמלק? בעוד שראשונים מתווכחים אם מחיית עמלק היא אחריותו הבלעדית של המלך, ספר החינוך והרמב"ם פוסקים כי זו מצווה של ציבור החלה על כל יהודי באופן אישי, ולא רק על המלך.
הקשר לפורים: המן, עמלק והשלל
ההרצאה מסיימת בקישור עקרונות הלכתיים אלה למגילת אסתר:
הוצאת המן להורג: מדוע המן העמלקי נתלה על ידי המלך אחשוורוש? בהסתמך על התרגום, המרצה מסביר שאחשוורוש הוציא את המן להורג תחת קטגוריית מורד במלכות, משום שתכנן להרוג את המלך ולתפוס את השלטון.
סירוב לשלל: במגילה מודגש שהיהודים הרגו את אויביהם אך "לא שלחו את ידם בביזה" (ובביזה לא שלחו את ידם). רבנו בחיי מסביר: מאחר שהאויבים היו מזרע עמלק, היהודים התייחסו למלחמה כמלחמת מצווה למחיית עמלק. לפי דין תורה, אסור להפיק כל הנאה אישית (איסור הנאה) מרכוש עמלק. המכילתא אומרת (כפי שמצטט רש"י) שיש אפילו מצווה להשמיד את כל רכושם.
מסקנה ושאלה פתוחה
המרצה מסיים את השיעור בסימן שאלה. אם אסור להפיק תועלת מרכוש עמלק, והתורה מצווה להשמיד לחלוטין את רכוש עמלק, מדוע היהודים בשושן רק השאירו את הרכוש במקומו? מדוע לא השמידו באופן אקטיבי את רכוש המן והשלל, כפי ששאול נצטווה? אפילו המלכה אסתר קיבלה את רכוש המן. זאת ניתן להסביר בכך שכמורד במלכות, רכושו עבר לאחשוורוש. אך מדוע היהודים לא השמידו את שאר רכוש עמלק?
