יב. הַצַּדִּיקִים הַבְּהִירִים, שֶׁרוֹאִים אֶת כָּל הָעוֹלָם נִדּוֹן בְּטוֹב, הֵם מְזַכְּכִים אֶת הַכֹּל – מִצַּד בְּהִירוּת רַעְיוֹנוֹתֵיהֶם וּמִצַּד הַזֹּהַר שֶׁל הַטּוֹב הַמְיֻשָּׁר שֶׁבְּחֶפְצָם הַטָּהוֹר, הֵם מְסַלְּקִים אֶת כָּל קִלְקוּלֵי הָעוֹלָם וְאֶת כָּל הָרִשְׁעָה מִיסוֹדָם, הֵם מַעֲמִידִים אֶת כָּל הַתְּכוּנָה שֶׁל הַסִּכְלוּת וְשֶׁל הָרֶשַׁע שֶׁל הָעוֹלָם בְּתוֹר מָסַכִּים, שֶׁהֵם רַק מְתַקְּנִים אֶת הַזְרָחַת הָאוֹר, מְכִינִים לוֹ מָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָאִיר בָּעוֹלָם, אֲבָל לֹא מְקַלְקְלִים וְלֹא מְהָרְסִים אוֹתוֹ. וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּמִדַּת הָאוֹר עַצְמָהּ, כִּי אוֹרָה קְדוֹשָׁה מְצֻמְצֶמֶת הֲלֹא אֵינָהּ צְרִיכָה סִתּוּמִים כְּדִֵי לְאַפְשֵׁר אֶת הַהֲנָאָה מִזִּיוָהּ, וְעַל כֵּן לְגַבֵּי עֶרְכָּהּ – כָּל גַּסּוּת, כָּל נְטִיּוֹת חָמְרִיּוֹת, וְקַל וָחֹמֶר כָּל רִשְׁעָה וּכְסִילוּת, הֲרֵי הִיא בְּעַצְמָהּ דָּבָר מְקַלְקֵל, מְעַוֵּת וּמַחֲלִיא, וְהַנְּשָׁמָה מִטַּשְׁטֶשֶׁת עַל יָדָם, וְהַנֶּפֶשׁ מִתְמַלְּאָה רֹגֶז, חֹלִי וָקֶצֶף עַל מְצִיאוּתָם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, בַּעֲלֵי הַהַשְׂכָּלָה הָאֱלוֹהִית הַבְּהִירָה, נוֹשְׂאֵי טָהֳרַת הָרָצוֹן, שֶׁהָאוֹר הַמַּבְהִיק הָעֶלְיוֹן שׁוֹכֵן בָּהֶם. הֵם מַכִּירִים, שֶׁהָאוֹר הַטָּהוֹר הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּחַ הָעוֹלָם לָשֵׂאת אוֹתוֹ, וְעִם כָּל זֶה מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹת מֵאִיר בָּעוֹלָם, וְהֶכְרֵחַ הוּא, מִצַּד טֶבַע הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ מָסַכִּים רַבִּים לְהַסְתִּיר אֶת הָאוֹר, וְהַמָּסַכִּים הֵם הֵם הָרִשְׁעָה וְנוֹשְׂאֶיהָ, וְנִמְצָא שֶׁכָּל אֵלֶּה גַּם כֵּן מִכְּלַל תִּקּוּן סִדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם. וְלָכֵן כָּל עִקַּר גֹּדֶל צַעֲרָם הֲלֹא הוּא מִמַּה שֶּׁמִּצְטַעֲרִים בַּעֲלֵי הָאוֹר הַמְצֻמְצָם, שֶׁאֵין בְּכֹחָם לִרְאוֹת אֵיךְ כָּל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ אֵינֶנָּה כִּי אִם מָסָךְ הַמְִתַקֵּן אֶת הַזְרָחַת הָאוֹר. עַל כֵּן אָתֵי מָשִׁיחַ לַאֲתָבָא לְצַדִּיקַיָּא בִּתְיוּבְתָא, וּבְהִתְעַלּוֹת הַצַּדִּיקִים לְמִדַּת הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה יֻכַּר לָהֶם, שֶׁהָאוֹר הַגָּדוֹל הוּא לְאֵין חֵקֶר וְהוּא מוֹפִיעַ בָּעוֹלָם בֶּעֱזוּז גְּבוּרַת חֲסָדָיו, וְלוּלֵא הַמָּסַכִּים הָרַבִּים שֶׁבָּאִים עַל יְדֵי כָּל סוּגֵי הָרִשְׁעוּת, הַחָמְרִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת, הָיָה הָעוֹלָם מִטַּשְׁטֵשׁ מֵרֹב זִיו. וְנִמְצָא שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר לְתִקּוּן הָעוֹלָם, וְכָל הָרְשָׁעִים מִתַּקְּנִים וְחוֹזְרִים לְמוּטָב, בִּהְיוֹתָם מַכִּירִים אֶת תַּפְקִידָם, וְעִקַּר עָנְשָׁם שֶׁל הָרְשָׁעִים בָּא עַל אֲשֶׁר צִעֲרוּ אֶת הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַמְצֻמְצָם, וְהַצַּדִּיקִים הָעוֹמְדִים בְּמֶרְחֲבֵי יָ־הּ בָּאִים וּמוֹצִיאִים אֶת הָרְשָׁעִים מִכָּל מְצָרֵי שְׁאוֹל, וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה מָלֵא עֹז וְחֶדְוָה, "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלוֹהִים בְּצִיּוֹן".
אדם צדיק בוחר בטוב ומתרחק מן הרע. זה ראוי ונאה, ואשרי מי שמגיע לצדקוּת כזו. אולם זו לא הצדקות האידאלית. לעומת צדקות זו, יש צדיקים שגם מחפשים את הטוב הגנוז ברע, אלו הם הַצַּדִּיקִים הַבְּהִירִים, שֶׁרוֹאִים אֶת כָּל הָעוֹלָם נִדּוֹן בְּטוֹב. על אף שהרשות נתונה לכל אדם לבחור בטוב ולרחוק מן הרע, יש גם ידיעה אלוהית שצופה לשורש כל בחירה רעה ומגלה שהוא טוב, ועל כן: "בטוב העולם נדון" (אבות ג, טו). צדיקים מיוחדים מאמצים את 'המבט האלוהי' על העולם, ולכן אינם דנים את הדברים רק על פי חיצוניותם, אלא רואים את השורש הטוב שקיים אפילו ברע. לכן הרב קוק מכנה אותם: הַבְּהִירִים, יש להם תפיסה בהירה של המציאות, כישרון גדול להבחין גם בטוב העמוק, ולא רק להפריד בין הטוב והרע שברובד הגלוי, הנתפסים באופן שטחי.
אותם צדיקים אינם רק בעלי השקפה כזו, תפיסת עולם שבאופן פוטנציאלי מכל רע יכול להתגלות גם טוב, אלא גם פועלים במציאות לשם כך: הֵם מְזַכְּכִים אֶת הַכֹּל מִצַּד בְּהִירוּת רַעְיוֹנוֹתֵיהֶם – כישרונם הגדול להכיל מורכבויות שונות, להכיר בכך שבכל דבר יש טוב ורע המעורבים זה בזה, ולכן אינם ממהרים לדחות או לקבל דבר בלי הבחנה ביסודותיו. וּמִצַּד הַזֹּהַר שֶׁל הַטּוֹב הַמְיֻשָּׁר שֶׁבְּחֶפְצָם הַטָּהוֹר – רצונם הגדול והטהור מכל אינטרסים קטנוניים, שמאיר ומגלה את הטוב בכל דבר. שני המרכיבים יחד נצרכים על מנת להיות צדיק עליון: רצון גדול וכישרון גדול. על ידי עבודה רוחנית, אינטלקטואלית ומוסרית, מגלים הצדיקים הבהירים את תפיסות העולם והמניעים העמוקים שהביאו לקלקולים ולרשעה שבפועל, וכך מוצאים דרכים לגלות אותם מחדש באופן נכון. בכך הֵם מְסַלְּקִים אֶת כָּל קִלְקוּלֵי הָעוֹלָם וְאֶת כָּל הָרִשְׁעָה מִיסוֹדָם, לא בפועל, ברובד הגלוי, שגם אם שם יש תיקון, פעמים רבות התיקון לא מחזיק מעמד והרשעה שוב מרימה ראש, אלא מִיסוֹדָם, בזכות ההבחנה ביסוד הטוב שהביא לרשעה – כבר היא מתפוגגת במידה מסוימת, וכך אפשר להמשיך את התיקון גם לרובד המעשי באופן מוחלט.
הרב קוק מפרט מהו היסוד הטוב שמוצאים הצדיקים הבהירים בכל רשע וקלקול: הֵם מַעֲמִידִים אֶת כָּל הַתְּכוּנָה שֶׁל הַסִּכְלוּת וְשֶׁל הָרֶשַׁע שֶׁל הָעוֹלָם בְּתוֹר מָסַכִּים. אפשר לחלק את החטאים השונים לשתי קטגוריות כלליות: סִכְלוּת ורֶשַׁע. יש חטאים שנעשים מתוך סכלות – חוסר הבנה ובערות, ויש חטאים שנעשים מתוך רשעות – בזדון, עקרון אידאולוגי של בוז ושנאה או רצון להחריב ולפגוע לשם הרע עצמו. למעשה, גם רשעות כזו נובעת מסכלות וחוסר הבנה כיצד לבטא שאיפה עמוקה לטוב שיש בנפש: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א); אך באופן מודע זה נתפס כרשע. בדומה לדברי חז"ל, המחלקים בין עבירות שנעשות "לתיאבון", מתוך תאווה, לחץ חברתי או אי־הבנה, לבין עבירות שנעשות "להכעיס", מתוך אידאולוגיה וזדון (עי' גיטין מז, א). גם עבירות שנעשות "להכעיס" נובעות מתוך טעות בתפיסה – אך זו טעות עמוקה יותר, כך שאין מתייחסים אליה כטעות.
הצדיקים הבהירים תופסים את כל סוגי הרשעות, בין הזדונית ובין המטופשת, בְּתוֹר מָסַכִּים. מסך מאפשר לקלוט את האור מבלי להסתנוור – הרשעות גורמת סלידה וכעס כלפיה, וכך מאפשרת להבחין ביתר קלות בין הטוב ובין הרע. ללא הרשעות, הכל היה נתפס כמו בשורשו – קדוש וטוב, לא היה אפשר להבחין מה טוב רק בשורשו וצריך עיבוד ותיקון כדי שיתגלה גם במציאות החיצונית באופן קדוש, ומה קדוש וטוב גם בהופעתו החיצונית הראשונית, כך שאפשר מיד לקחתו כפי שהוא. לכן מסכים אלו רַק מְתַקְּנִים אֶת הַזְרָחַת הָאוֹר, מְכִינִים לוֹ מָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָאִיר בָּעוֹלָם. מסכים מאפשרים לקלוט אור גדול בכך שהם מקלישים אותו, כפי שעל מנת להסתכל על השמש יש להרכיב משקפי שמש – העדשות הכהות מחלישות את האור עבור עיני האדם, אך רק בזכותן הוא יכול להבחין בו, אחרת, היה מסתנוור ולא רואה דבר. אֲבָל לֹא מְקַלְקְלִים וְלֹא מְהָרְסִים אוֹתוֹ, שכן המסכים אינם במקור האור העצמו, השמש עצמה נותרת הרבה מעבר להשגת האדם. ברשעה ובקלקולים אין יכולת להרוס את העולם באמת, לעצור את השפעת אור הקודש על המציאות. גם אם באותו הרגע שהרֶשע מתחולל נדמה שההרס הוא נוראי – בחשבון היסטורי שבמקרים מסוימים אורך כמה דורות, מתגלה שהרשע גרם לבירור של אמיתות ועקרונות חשובים, קידם את העולם והיטיב עמו.
בכתבי האר"י מתואר מאורע מכונן שעברה ההוויה: 'שבירת הכלים'. בטרם בריאת העולם המוכר לנו הושפע אור גדול של קודש על ההוויה, אך כלי ההוויה לא יכלו להכיל אותו, ונשברו. ניצוצות של האור התפזרו בכל ההוויה, וכעת תפקיד האדם הוא להעלות את הניצוצות ולתקן את הכלים, כך שיהיו מסוגלים לקלוט את האור. ההכרה האנושית, הנפש ומושגי המוסר – מוגבלים, וכדי שלא יישברו והאדם יתמוסס בעוצמת האור, נצרכים מסכים שיסננו את האור הגדול. זהו תפקידה של הרשעה בעולם. הצדיקים הבהירים מכירים בכך ומוצאים דרכים להכיל את האור הגדול, להביא אותו במנות קטנות לתוך המציאות ולבנות כלים שיקלטו אותו. כך היה רבי עקיבא, כאשר ראה שלא יוכל להיכנס לעיר שבה תכנן לישון בלילה, כבה הנר שהביא איתו ונטרפו החמור והתרנגול ששימשו אותו, אמר בחשכת צרותיו: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" (ברכות ס, ב) – כל מעשה ה', לטוב הוא נעשה. המאורעות שהתרחשו ודאי היו רעים ומצערים, אך רבי עקיבא בבהירות הכרתו האמין שגנוז בהם טוב, שהם עשויים להצטרף למגמה הכללית של הטבת המציאות – וכפי שאכן התברר לו בהמשך הזמן.
ההוויה כולה מלאה במסכים. האטמוספירה קולטת את קרינת השמש ומסננת אותה עבור כדור הארץ, וללא האטמוספירה הוא היה נשרף. הבגדים הם סוג של מסך וגם הבתים מסתירים את בני האדם זה מזה. לא את כל מעשיו אדם רוצה שכולם יראו כל הזמן, גם אם כל מעשיו טובים ונכונים. גם בתוך הנפש קיימים 'מסכים' שונים, מנגנוני הגנה של הדחקה והכחשה, שכל עוד הם נותרים בגבול מסוים, הם חיוניים מאוד עבור בריאות הנפש. לא כל אדם יכול להתמודד עם כל האינפורמציה שקלט בחייו, וללא מנגנוני הגנה, ה'מסכים' שבנפש, במקרים מסוימים הוא עלול להשתגע מרוב צער, בושה או כאב בעקבות חוויות שהיו לו או אמתות שנחשף אליהן. כך גם בתחום הרוח: לעיתים לא נכון לגלות את כל האמת, שכן הדבר עלול לפגוע, להכאיב מדי או לגרום לטעות עמוקה באופן עקיף. גם מסכי הרשעה משמשים כמנגנוני הגנה חיוניים, והדבר מובלט בעיקר בעידן החדש: הוגי דעות שונים מציגים עמדה לפיה אין אמת בעולם, ועל כן כולם צודקים. עמדה זו יכולה להיראות יפה במחשבה ראשונית, אך לא ניתן לחיות כך בפועל. האדם צריך דין, גדרים של טוב ורע והכרעה בין תפיסות שונות לאמת אחת שתדחה דברים אחרים. את זה מעניקה הרשעה, שגורמת סלידה וכעס ממנה, וכך מאפשרת לאדם למצוא בסיס מסוים לחתירה אל האמת, שעל פיו יוכל לכונן חיים מוסריים וטובים. העבודה האידאלית היא כמובן עבודת הצדיקים הבהירים, שיחד עם הריחוק מן הרע באופן מעשי, מבררים את הטוב שגנוז בו וכך מסירים את המסכים אט־אט ומשיבים בתהליך ארוך את כל הרע לשורשו הטוב.
כמובן, אסור לאדם "להתנדב לנהוג ברשעות" כדי ליצור את המסכים הנצרכים לקליטת האור. הרע נותר רע אף שברובד סמוי רואים הצדיקים הבהירים שהוא גם מיטיב. אלא שההשגחה האלוהית מסדרת את מגמותיה דרך מעשי האדם, לכל אחד כפי מה שהוא נוטה אליו: "שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב, א) – מי שמביט בעין ביקורתית מדי על העולם, נוטה להרוס ולהרשיע וכך בונה מסכים לקליטת האור, ומי שרואה את המציאות בעין טובה ומבקר אותה מתוך שאיפה להיטיב, מגביר את הטוב ומרחיב את כלי ההוויה כך שיוכלו לקלוט יותר אור.
וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּמִדַּת הָאוֹר עַצְמָהּ, כִּי אוֹרָה קְדוֹשָׁה מְצֻמְצֶמֶת הֲלֹא אֵינָהּ צְרִיכָה סִתּוּמִים כְּדִֵי לְאַפְשֵׁר אֶת הַהֲנָאָה מִזִּיוָהּ. מן האור הבוקע מהירח אין צורך להיזהר, שכן הוא מצומצם וקלוש בפני עצמו. רק מקרני השמש העזות יש להתגונן, בגלל עוצמתן הרבה. לא צריך לסנן אורה מצומצמת, דבר שקדושתו קלה ייתן את פריו במציאות בלי מורכבוּת ובעיות, אפשר בקלות לקלוט אותו ועל כן הוא אינו צריך מסכים שיקלישו אותו. זהו האור שמצליחים צדיקים רגילים לזהות, קודש גלוי ומצומצם, וְעַל כֵּן לְגַבֵּי עֶרְכָּהּ – כָּל גַּסּוּת, כָּל נְטִיּוֹת חָמְרִיּוֹת, וְקַל וָחֹמֶר כָּל רִשְׁעָה וּכְסִילוּת, הֲרֵי הִיא בְּעַצְמָהּ דָּבָר מְקַלְקֵל, מְעַוֵּת וּמַחֲלִיא, וְהַנְּשָׁמָה מִטַּשְׁטֶשֶׁת עַל יָדָם, וְהַנֶּפֶשׁ מִתְמַלְּאָה רֹגֶז, חֹלִי וָקֶצֶף עַל מְצִיאוּתָם. ביחס ליופי הפשוט שבאורה המצומצמת, המסכים המסננים – החטאים למיניהם, מזיקים ופוגמים ללא כל תועלת לכאורה, ועל כן יוצרים צער ורוגז. בגלל צמצומו של מושג הקודש של הצדיקים הרגילים, כל מה שאינו תואם לו נעשה מֵּצֵר ומעיק עבורם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, בַּעֲלֵי הַהַשְׂכָּלָה הָאֱלוֹהִית הַבְּהִירָה, שיש להם יכולת וכישרון להביט לשורשה הטוב של כל תופעה שלילית – כפי שמן המבט האלוהי רואים שאין רע עצמי במציאות: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). נוֹשְׂאֵי טָהֳרַת הָרָצוֹן, אלה שמתמקדים ברצון הטהור והשורשי שהביא לחטא – לפני שהתגשם באופן טמא ומעוות, מכיוון שֶׁהָאוֹר הַמַּבְהִיק הָעֶלְיוֹן שׁוֹכֵן בָּהֶם, ולא אור מצומצם של קדושה מוגדרת ומוגבלת. יש להם יכולת לקלוט יותר מן האור שאינו נקלט בכלי המציאות הרגילים, ולכן הם מצליחים להרחיב את הכלים שיקבלו את האור, במקום לצמצם אותו. כל כוח בעולם שמזיק במצבו הנוכחי, אם עומלים בכישרון גדול וברצון גדול – ניתן לשנות אותו כך שיהיה מועיל ומיטיב.
הֵם מַכִּירִים, שֶׁהָאוֹר הַטָּהוֹר הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּחַ הָעוֹלָם לָשֵׂאת אוֹתוֹ, וְעִם כָּל זֶה מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹת מֵאִיר בָּעוֹלָם. מראשית בריאתו, קיימת בעולם נטייה טבעית של התעלות ושכלול, ולכן יש צורך תמידי בהארת אור הקודש. ומכיוון שהכלים הקיימים בעולם כעת – ההכרה האנושית, תפיסת המוסר וחוקי הטבע, כפי שהם, אינם גדולים מספיק להכיל את כל גודל האור, הֶכְרֵחַ הוּא, מִצַּד טֶבַע הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ מָסַכִּים רַבִּים לְהַסְתִּיר אֶת הָאוֹר. כשם שלחולה נותנים אנטיביוטיקה שממיתה חיידקים, ובאופן זה גם מחלישה אותו ולעיתים ממש פוגעת בבריאותו, יחד עם זאת שהיא מסייעת לו להתגבר על המחלה – כך גם נצרכים מסכים שמסננים את האור וממעטים את הקודש מן העולם. "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א), שכן יחד עם ההתגדלות הרוחנית גדֵלה גם תביעה כלפי המציאות, ראיית החסרונות נעשית עוד יותר נוקבת, וממילא מתגברת יותר נכונות לפעול לשינוי המצב, לעיתים שלא באופן הנאה והראוי. זהו 'יצר הרע' ועל כן הוא משמש כמסך מסנן לאור הקודש. בביקורת עזה מדי אדם מערער את סדרי המציאות, וכך לא ניתן לקיים אותה באופן יציב – אף שהביקורת מגיעה מגדלות, גדלות נפש או גם גדלות של כישרון שמקשה על הצמצום המתבקש מן האדם למען סדרי המציאות הנאותים.
והַמָּסַכִּים הֵם הֵם הָרִשְׁעָה וְנוֹשְׂאֶיהָ, וְנִמְצָא שֶׁכָּל אֵלֶּה גַּם כֵּן מִכְּלַל תִּקּוּן סִדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם. אין דבר מיותר במציאות, אפילו הרוע. מסכים מסננים את עוצמת האור, עד שהאנושות משתכללת ומבינה יותר כיצד להכיל אותו, להרחיב את הכלים. ככל שמתפתחים תחומי החיים השונים, המוסר, המדע, התרבות וכל היתר – כך יש יותר אפשרות להכיל את אור הקודש ואין צורך לסנן אותו. אך זוהי התפתחות הדרגתית, שכל עוד היא לא נשלמה, המסכים של הרשעה ונושאיה עודם חיוניים עבור העולם.
וְלָכֵן כָּל עִקַּר גֹּדֶל צַעֲרָם של הצדיקים הבהירים, הֲלֹא הוּא מִמַּה שֶּׁמִּצְטַעֲרִים בַּעֲלֵי הָאוֹר הַמְצֻמְצָם, שֶׁאֵין בְּכֹחָם לִרְאוֹת אֵיךְ כָּל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ אֵינֶנָּה כִּי אִם מָסָךְ הַמְִתַקֵּן אֶת הַזְרָחַת הָאוֹר. הרי מצד הרשעה כשלעצמה, הצדיקים הבהירים רואים כיצד היא חיונית ומועילה עבור העולם, למרות הופעתה החיצונית השלילית. על כן, נותר להם להצטער רק על צערם של צדיקים רגילים, שאינם רואים אלא את החיצוניות השלילית. צדקותם של הצדיקים הבהירים אינה מניחה להם לשמוח בפשטות על הטוב הגנוז ברשעה, כאשר הם רואים את אחיהם מצטערים באמת, וכך צערם של צדיקים רגילים מוסיף יותר מוטיבציה לצדיקים הבהירים למצוא דרכים להרחיב את הכלים כך שלא יהיה צורך במסכים, ברשעה המצערת צדיקים רגילים.
עַל כֵּן אָתֵי מָשִׁיחַ לַאֲתָבָא לְצַדִּיקַיָּא בִּתְיוּבְתָא (ע"פ זהר ח"ג קנג, ב). בא משיח להשיב את הצדיקים בתשובה. הרשעים ודאי צריכים לשוב בתשובה, החידוש שבמשיח הוא שגם את הצדיקים הוא ישיב בתשובה – בכך שיהיו עמוקים יותר, שלא יישארו ברובד הגלוי של המציאות. אדם שנוהג בצדקות לא תמיד מודע לאופני ההתעלות שהוא זקוק להם, ועל כן נצרך המשיח שיבהיר לצדיקים את סוג התשובה הראוי. הם ישובו בתשובה מתפיסתם הראשונה, המצומצמת, שגרמה להם להצטער על כל רֶשע מבלי להבין את הטוב שבו – לתפיסתם של הצדיקים הבהירים, שמגלה את הטוב שברע. וּבְהִתְעַלּוֹת הַצַּדִּיקִים לְמִדַּת הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה יֻכַּר לָהֶם, שֶׁהָאוֹר הַגָּדוֹל הוּא לְאֵין חֵקֶר. 'האור המקיף'[135] שסובב את ההוויה – אינו מובחן על ידי גדרים של טמא וטהור, אסור ומותר, הוא אינו בר השוואה למושג מוגדר מן המושגים הקיימים בעולם, שכן הוא מעל ומעבר לטוב ולרוע הקיימים בעולם. זאת בניגוד ל'אור פנימי' שמצומצם בתוך כלי ההוויה, אותו הכירו הצדיקים קודם התשובה – שהוא אמנם טוב יותר מהרע, אך באופן יחסי בלבד, לא באופן עצמי. וְהוּא מוֹפִיעַ בָּעוֹלָם בֶּעֱזוּז גְּבוּרַת חֲסָדָיו, כלשון הפיוט הנאמר בימים הנוראים, שהקב"ה "שווה ומשווה קטון וגדול" – ביחס לקב"ה אין הבדל בין הבריות, שכן כולן שוות במהותן. את זאת מגלה האור הגדול, שכולל בו בעוז גם את החסד וגם את הגבורה, שהן מידות הופכיות וקוטביות זו לזו.
צדיק רגיל וישר דרך, רואה לפניו את הרצון האלוהי – מצוות ואיסורי התורה, ואל מול הרצון האלוהי, רואה הוא את הרשעים שעוברים על מצוות התורה. מכאן ניתן להגיע למסקנה מזעזעת מבחינה תיאולוגית: לוּ אלוהים היה באמת כל־יכול, הרשעים לא היו יכולים לעבור על רצונו. הרשע בעולם מלמד שישנו גבול ליכולת האלוהית, לכאורה. מסקנה כזו כמובן לא עולה בקנה אחד עם אמונת ישראל, אך באופן סמוי, אולי תת־הכרתי, היא עלולה להיות נוכחת אצל צדיקים שתופסים את הקודש באופן מצומצם, כאשר הוא אינו גדול לְאֵין חֵקֶר. אז ישנו הקודש המסמל את הופעתו של אלוהים, ולעומתו ישנו הרשע, בו כאילו אין חיוּת אלוהית. לכן תשובת הצדיקים כה חיונית, שעל ידה מתגלה כי הקודש ממלא את הכל, ושעל כן גם אלוהים אינו מוגבל. המצוות והאיסורים כמובן נותרים במעמדם ובתוקפם, אך צדיק השב בתשובה מתעלה להכרה שאין מציאות "חלולה מקודש" באופן עצמי ומהותי, אלא רק כזו שהקודש אינו מופיע בה באופן ברור, שאותה יש לתקן. כאשר משכילים לזהות את הטוב הגנוז ברע, ניתן לתקן את הרע, להעלותו בכך שיגלה באופן ישיר את הטוב הגנוז בו. זו ההשתלמות התדירית שעוברת ההוויה, תיקון הכלים שבה, המכוּנה בלשון המקובלים 'ביטוש': 'האור המקיף' מבטש ודופק על גבולות ההוויה כדי להתמזג עם 'האור הפנימי' ולשכלל את ההוויה.
לכן אמרו חז"ל: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז, ב). בתפיסה מצומצמת של הקודש, הדבר לא יעלה על הדעת, הרי אלו אינם חפצי מצווה וקדושה ובענייני חולין אדם צריך להסתפק במינימום ההכרחי. ובאמת, כאשר אין מידות טובות לאדם, הרחבת החיים החומריים עלולה להזיק לו ולגרום שירדוף אחר תאוותיו במקום לפעול לתיקון העולם באופן המתאים לאישיותו וכישוריו. לכן התרחבות זו מותנית בהתעלות מוסרית כללית. אך כאשר יש סדר עדיפויות ערכי נכון, ההתרחבות החומרית טובה וחשובה, מתברר בה שהקודש אינו מצומצם רק במצוות המפורשות, ויכול להופיע גם דרך חיי החולין והשמחה הפשוטה בעולם.
וְלוּלֵא הַמָּסַכִּים הָרַבִּים שֶׁבָּאִים עַל יְדֵי כָּל סוּגֵי הָרִשְׁעוּת, הַחָמְרִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת, בין אם מדובר ברשעות של תאוות גופניות ובין אם מדובר ברשעות אידאולוגית, הָיָה הָעוֹלָם מִטַּשְׁטֵשׁ מֵרֹב זִיו. כמתואר בדברי האר"י על האור שהאיר בעולם בעוצמה כה רבה, עד ששבר את כלי ההוויה שלא יכלו לשאת אותו. בעולם קיימות מערכות יחסים בין חלקיו המוגבלים, סולם ערכים ומדרג בין רמות שונות של טוב. אילו האור האלוהי היה מופיע בעולם ללא הגבלה, הוא היה ממוסס בו הכל, לא היה ניתן לדעת את היחסים הראויים בין חלקי המציאות. בזכות המסכים יש סדר ותיקון הדרגתי.
העולם במתכונתו הנוכחית מכוּנה 'עולם התיקון', שכן אנו מתקנים בו את הכלים על מנת שיכילו את האור הגדול והעולם לא יימוג בעוצמתו. האנושות הולכת ומתפתחת וכך יש פחות ופחות צורך במסכים, שכן הערכים השונים מתבררים. על כן בעתיד, כאשר העולם יתעלה כך שהכלים יהיו גדולים מספיק, ההוויה כולה תשתנה לטובה על ידי האור הגדול.
וְנִמְצָא שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר לְתִקּוּן הָעוֹלָם, וְכָל הָרְשָׁעִים מִתַּקְּנִים וְחוֹזְרִים לְמוּטָב, בִּהְיוֹתָם מַכִּירִים אֶת תַּפְקִידָם – על ידי כך שיכירו את תפקידם יוכלו לשוב בתשובה. אדם מתייאש מן התשובה כאשר הוא מרגיש שאין בו מתום, שכל מעשיו ורצונותיו פסולים והוא רק מזיק להוויה. אם יכיר בכך שבעומק הרוע של מעשיו גנוזה נקודה של טוב ותועלת גדולה עבור ההוויה – ימצא שיש לו לאן לשוב, בסיס לבנות עליו את תהליך התשובה ולהתחיל מחדש. ולכן עִקַּר עָנְשָׁם שֶׁל הָרְשָׁעִים בָּא עַל אֲשֶׁר צִעֲרוּ אֶת הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַמְצֻמְצָם. אמנם את תפקידם להיות 'מסך' כדי לסנן את האור, מילאו הרשעים בנאמנות, מבחינה אובייקטיבית הם פעלו לטובה. אך החלטתם מבחינה סובייקטיבית הייתה לבחור ברשע לשם הנאתם ומתוך תפיסתם הרעה, ובכך לצער את הצדיקים הרגילים, ועל זה יבוא עיקר עונשם של רשעים.[136]
וְהַצַּדִּיקִים הָעוֹמְדִים בְּמֶרְחֲבֵי יָ־הּ – הצדיקים ששבו בתשובה בזכות המשיח, וכעת מושג הקודש אצלם "רחב" – הם מגלים את הטוב העומד בשורש כל רע, ועל כן בָּאִים וּמוֹצִיאִים אֶת הָרְשָׁעִים מִכָּל מְצָרֵי שְׁאוֹל, כאשר הם מגלים את הטוב שבמעשיהם ומוחלים על הצער שגרמו להם. וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה מָלֵא עֹז וְחֶדְוָה, חדוות הצדיקים בתשובתם מצטרפת לעזות הפנים של הרשעים – שאינה מתבטלת בעקבות התשובה, אלא נעשית ל'עזות דקדושה' ומתברר ש"אין עוז אלא תורה" (שיה"ש רבה ב, ג). "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה" (תהילים פד, ז), כדרשת חז"ל על הפסוק, שהרשעים העוברים על רצונו של הקב"ה יורדים לגיהנום ובוכים על חטאיהם, אך מצדיקים עליהם את הדין,[137] עד שהצדיקים מחלצים אותם מן הגיהנום: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלוֹהִים בְּצִיּוֹן" (שם ח; ברכות סד, א). הצדיקים ממשיכים להתעלות גם בעולם הבא, ואחת מדרגות ההתעלות של הצדיקים היא בכך שיוציאו את הרשעים מהגיהינום (זהר פנחס רכ, ב; שו"ת רב פעלים ד, יז). תפיסת המציאות האחדותית של הצדיקים לא תניח להם לשבת בשלווה בגן עדן, עד שיעלו אליהם את הכל, כולל הרשעים הבוכים בגיהינום על חטאיהם.
כיום העולם עדיין שרוי בהסתר פנים, הרע הוא רע והיכולת לראות את שורשיו הטובים קיימת רק אצל צדיקים יחידי סגולה. אולם הנביאים מנחמים אותנו שזהו מצב זמני, ולעתיד לבוא עם שיבת השכינה לציון – המתממשת כיום בתחיית האומה בארץ ישראל לעינינו, אז "יֵרָאֶה אֶל אֱלוֹהִים בְּצִיּוֹן", הטוב ייראה לַכֹּל במקום הרע. יתגלה כיצד הכל הולך אל האלוהים, אל השלמות המוחלטת, בהשראת שכינה באופן גלוי בציון וממנה לכל ההוויה.
[135] משמעות המונחים 'אור־מקיף' ו'אור־פנימי' התבארה לעיל בפרק יב פסקה ח.
[136] רמב"ם תשובה ו, ה: "…והלא כתוב בתורה וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – הרי גזר על המצריים לעשות רע! וכתיב וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלוֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ – הרי גזר על ישראל לעבוד כוכבים ומזלות! ולמה נפרע מהן? – לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כוכבים ומזלות, אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד […] כענין שנאמר כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם".
[137] עירובין יט, א: עֹבְרֵי – אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה, עֵמֶק – שמעמיקין להם גיהנם, הַבָּכָא – שבוכין ומורידין דמעות כמַעְיָן של שיתין, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה – שמצדיקין עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים".
The Two Levels of the Righteous
The text distinguishes between two types of righteous individuals (Tzadikim):
The Standard Righteous: They live morally by choosing good and rejecting evil. However, they view evil as purely negative and destructive, which causes them great pain and frustration when they encounter it.
The "Bright Righteous" (Tzadikim Behirim): These are individuals on the highest spiritual level. They possess a "divine perspective" that allows them to see the world as entirely good. They do not just reject evil; they possess the intellectual and spiritual clarity to see the hidden root of good buried deep within wickedness and folly.
The Purpose of Evil: "Screens" for the Divine Light
Drawing on Kabbalistic concepts, the text explains that the pure, unfiltered light of the Divine is too intense and overwhelming for the limited world to handle (referencing the "Shattering of the Vessels"). If this light were fully revealed, the world would dissolve from its sheer intensity.
Therefore, human folly, wickedness, and materialism serve a structural purpose: they act as "screens" or "filters." Just as sunglasses filter the blinding rays of the sun so a person can see, evil and ignorance dilute the intense Divine light. This creates a safe distance that allows humanity to exist, exercise free will, and develop morally and scientifically at a gradual, manageable pace. Thus, evil does not actually destroy the world; it unknowingly participates in its gradual repair.
The True Sorrow of the Bright Righteous
Because the "Bright Righteous" understand the secret mechanism of these "screens," they are not ultimately terrified or broken by the existence of evil. Instead, their deepest sorrow comes from witnessing the pain of the "standard righteous." They mourn the fact that regular good people suffer so deeply because they cannot see the hidden, positive purpose behind the world's wickedness.
The Messianic Era: The Repentance of the Righteous and the Wicked
The text introduces a radical Messianic concept: When the Messiah comes, he will bring the righteous to repent.
Elevating the Righteous: This "repentance" means that standard righteous people will be elevated to the level of the Bright Righteous. They will expand their narrow view of holiness and realize that God's light is infinite and encompasses everything.
Redeeming the Wicked: Once humanity evolves to be able to handle the full Divine light, the "screens" of evil will no longer be necessary. The wicked will realize the hidden, structural role they played in the world's development and will repent. Their only true punishment will be for the subjective pain they caused the righteous along the way.
Ultimate Harmony: Finally, the elevated righteous will reach down and pull the wicked out of their spiritual abyss (Hell/Gehenom). All suffering, evil, and tears will be retroactively transformed into strength, joy, and a total revelation of Divine goodness in the world.
