א.
When Yosef revealed himself to his brothers, he gave each of them changes of clothing, but to Binyamin he gave five changes of clothing (Bereishis 45:22). And in the Gemara (Megillah 16a) it is brought that he hinted to him (Binyamin) that a descendant would come forth from him who would go out from before the king wearing five royal garments. The question is: What is the connection of that hint specifically to that moment?
ב.
In the Gemara (ibid. 7a) many teachings are brought regarding things that were said with ruach hakodesh in the Megillah of Esther. Rava said that all of them have refutations except for the one of Shmuel, who has no refutation, and who learned from the verse "they established and accepted" (Esther 9:27) — they established above what they had accepted below.
The Tosafos (ibid. and Shabbos 88a) asked: Even according to Shmuel there is a refutation, because Rava himself said elsewhere (in the chapter of R. Akiva) that they now established what they had already accepted — meaning that they nullified the great מודעא (prior protest/qualification) they had against the Torah due to the coercion of the mountain being held over them like a barrel, and Rava said: They re-accepted it in the days of Achashverosh.
ג.
We preface an explanation of this avodah of simcha "until one does not know" (ad lo yada), which has no parallel in any other simchos.
Regarding what they said — that "they re-accepted in the days of Achashverosh" and nullified the mistaken claim of coercion — the Maharal writes (Hakdama to Or Chadash) that the intention is not that they all came together to publicly declare the nullification of the מודעא. Rather, precisely because they accepted a new mitzvah — that of Purim — and added a mitzvah onto the mitzvos of the Torah, through this they demonstrated that the entire Torah was pleasing to them, since they willingly added yet another obligation.
ד.
It appears that the explanation of this matter can be understood based on the yesod in Pardes Yitzchak (Rosh Hashanah, near end of 113a) regarding מודעא in general.
There are two realms in a person's soul: the revealed and the hidden. Each of these is subdivided into countless parts without limit. When a person issues a מודעא regarding a future acquisition/act, he thereby reveals a deeper and more inner will. Through the verbal expression of the מודעא he gives that will the force of revelation. This nullifies what he will later do out of a more superficial knowledge and will — because he has already revealed a more inner daas. A person is judged according to his most original will, since he has already given it the power of gilui (revelation).
So too in teshuvah: the baal teshuvah nullifies the will of the moment of sin through revealing a more essential will to him, and the chesed of teshuvah enables even the uprooting of the act itself.
Similarly we explained elsewhere regarding hataras nedarim — that the chacham reveals to him a deeper will.
ה.
When Israel said "naaseh v'nishma" under the coercion of the mountain being held over them, there existed the classic case of מודעא due to ones (coercion), i.e., that their inner will was opposed.
Now, through the nes of Purim and the fact that "they re-accepted" (hador kibluha), they nullified the מודעא and revealed a will deeper than the already inner will — the hidden within the hidden of the מודעא.
This is the nature of every bitul מודעא, as stated in Shulchan Aruch (Even HaEzer 134) that one says to him: nullify every מודעא and מודעא דמודעא etc.
ו.
Regarding the moad of Purim, the Maharal repeatedly emphasizes that the agents of this salvation were tzaddikim whose essence is in the category of "hester" (concealment).
The root of the entire story of Purim is as Chazal said: "From where is Esther alluded to in the Torah? — 'And I will surely conceal [haster astir] My face'" (Chullin 139b) — hester within hester.
Mordechai too is alluded to in the Ketores, which was offered in a place where no person was present in the Ohel Moed.
Their avodah is one of hidden service; they act and reveal kedusha from the hidden places of the souls of Israel — revealing their innermost will that is within the innermost depths and ascents of the heart of Israel.
If the Chachamim say that here there is an act that testifies to the nullification of the מודעא — that means they saw in the souls of Israel, in their simcha at this geulah that took them from death to life, that they reached a level of identification with the Torah such that from the deepest depths of the nefesh they testify that it is deeper than the level of the מודעא.
These are the words of the Maharal that this entire salvation came through the tzaddikim of hester — Mordechai and Esther — who stand and reveal the innermost will within the innermost depths and ascents of the heart of Israel.
ז.
The addition of the mitzvos of Purim was done out of inner simcha — simcha of the pnimiyus of the nefesh.
Regular daas grasps and understands what is external and what is internal. But the pnimiyus of the pnimiyus — the hester within the hester — is not apprehended by ordinary daas.
The intent here is that it is impossible to stand here and grasp the depth of the beauty that is revealed here from the souls of Israel at the time of this simcha. As long as regular revealed daas dominates, one does not know what is in the hidden and concealed.
ח.
Therefore we conceal the intellect to reach "until one does not know" — in order to attain a taste of this.
It is known what the Chazon Ish said: There is no sadness in the world for one who recognizes the light of the lights of truth (Kovetz Igros 1:36).
Even though we believe that everything is good and benevolent, nevertheless the time when it will be truly revealed (to the point that one can recite the berachah of Hatov V'hameitiv) will only be in the future to come, when there will be only one berachah — of good and benevolent.
Therefore on the day when the power of Amalek — the root of sadness in the world — is nullified, room is given for a taste of this light of the lights of truth, which is the hester within the hester.
This obligates one to become intoxicated on Purim "until he does not know."
When one sets aside regular daas, the nefesh then feels the inner life — to become "one" with the Torah: Yisrael v'Oraisa v'Kudsha Brich Hu kulo chad.
This revelation within them is itself the "hador kibluha." This very act is the bitul of the מודעא.
One must become intoxicated until lo yada — to attain some taste of what transpired here.
On this day Mordechai is the head of the leadership who grasps the reality of Hashem within the "Anochi haster astir panei."
ט.
With this we return to the question of Tosafos that even according to Shmuel there is a refutation — for the passuk needs to teach "they established what they had already accepted."
This קבלה below contains within it the gilui of the power of permanence and netzach, as it is written: "The Jews established and accepted upon themselves and upon their seed... and that these days of Purim should not cease from among the Jews" (Esther 9:27–28).
Similarly in the berachah of Kri'as Shema — "v'yatziv v'nachon" — to accept in a manner of emes v'emunah, chok v'lo yaavor.
It can therefore be said that specifically the "they established" above testifies to the depth of the acceptance below — that it truly reaches the depths of "lo yaavor."
This is only possible because they nullified in their hearts the great מודעא and the possibility of a claim of ones.
Had that not occurred, and there remained a more essential will preventing their acceptance, then they could not have reached an acceptance of "lo yaavor."
Since we have explained (following the Maharal) that the acceptance of the days of Purim is itself the bitul of the מודעא — it emerges that the two limmudim need each other and complement one another.
י.
At the moment when Yosef revealed himself to his brothers — after all the questions and confusions of "and their heart went out" and "what is this that God has done to us" — in one instant all the kushiyos were settled (with one knok). Through saying "I am Yosef your brother," they now understood how the hidden hashgacha was entirely for their good, and that Yosef — who is the main seed of Yaakov — was the shaliach to bring out the entire deep plan ("the deep counsel") from which Yosef was sent, as it is written "and he sent him from the depths of Chevron."
So too in the story of Purim, as Chazal said (Megillah 12a): "They only bowed for appearance's sake, therefore Hashem only dealt with them for appearance's sake" — in order to reveal the depth of their hearts.
At that moment Yosef said to them: I am not alone — I also have a brother from the same mother, the akeres habayis of Yaakov — that is Binyamin — and from him too a son will emerge as a shaliach in this matter in the days of Achashverosh.
The main revelation of the power of Mordechai is that the innermost within the innermost is revealed and comes outward: "And Mordechai went out from before the king in royal apparel of turquoise and white..." [Moreinu Vi-rabbeinu Rosh HaYeshiva Shlita]
א.
כאשר יוסף התוודע אל אחיו, הוא נתן לכל אחד מהם חליפות שמלות, אך לבנימין נתן חמש חליפות שמלות (בראשית מה, כב). ובגמרא (מגילה טז.) מובא שרמז לו (לבנימין) שעתיד לצאת ממנו צאצא שיצא מלפני המלך בחמישה לבושי מלכות. והשאלה היא: מה השייכות של רמז זה דווקא לרגע ההוא?
ב.
בגמרא (שם ז.) מובאות דרשות רבות בעניין דברים שנאמרו ברוח הקודש במגילת אסתר. אמר רבא שעל כולן יש פירכא (סתירה) חוץ מזו של שמואל, שאין עליה פירכא, שלמד מהפסוק "קימו וקבלו" (אסתר ט, כז) – קימו למעלה מה שקיבלו למעלה.
התוספות (שם, ובשבת פח.) הקשו: הרי גם לשיטת שמואל יש פירכא, שהרי רבא עצמו אמר במקום אחר (בפרק ר' עקיבא) ש"הדר קבלוה" בימי אחשוורוש – כלומר שבפורים בטלה ה"מודעא רבה" שהייתה להם על התורה מחמת כפיית ההר כגיגית, ורבא אמר: חזרו וקיבלוה בימי אחשוורוש.
ג.
נקדים הסבר בעניין עבודת השמחה של "עד דלא ידע", שאין לה אח ורע בשאר שמחות.
בנוגע למה שאמרו ש"הדר קבלוה בימי אחשוורוש" וביטלו את טענת האונס – המהר"ל כותב (בהקדמה לאור חדש) שאין הכוונה שכולם התאספו להכריז בפומבי על ביטול המודעא. אלא, דווקא בגלל שקיבלו על עצמם מצווה חדשה – מצוות פורים – והוסיפו מצווה על מצוות התורה, בזה הוכיחו שכל התורה כולה חביבה עליהם, שהרי הוסיפו על עצמם מרצונם התחייבות נוספת.
ד.
ונראה שביאור הדבר מובן על פי היסוד ב"פרדס יצחק" (ראש השנה, סוף קיג.) בעניין "מודעא" בכלל.
ישנם שני תחומים בנפש האדם: הנגלה והנסתר. כל אחד מאלו מתחלק לאין ספור חלקים ללא גבול. כאשר אדם מוסר מודעא על קניין או מעשה עתידי, הוא מגלה בזה רצון עמוק ופנימי יותר. על ידי הביטוי המילולי של המודעא הוא נותן לרצון ההוא כוח של גילוי. דבר זה מבטל את מה שיעשה לאחר מכן מתוך דעת ורצון שטחיים יותר – משום שכבר גילה דעת פנימית יותר. אדם נידון על פי רצונו המקורי ביותר, כיוון שכבר נתן לו כוח של גילוי.
כך גם בתשובה: בעל התשובה מבטל את הרצון של רגע החטא על ידי גילוי רצון מהותי יותר אצלו, וחסד התשובה מאפשר אפילו את עקירת המעשה עצמו.
בדומה לכך הסברנו במקום אחר בעניין התרת נדרים – שהחכם מגלה לו רצון עמוק יותר.
ה.
כאשר ישראל אמרו "נעשה ונשמע" תחת כפיית ההר כגיגית, התקיים הדין הקלאסי של "מודעא" מחמת אונס, כלומר שרצונם הפנימי היה מנוגד.
כעת, דרך נס פורים והעובדה ש"הדר קבלוה", הם ביטלו את המודעא וגילו רצון עמוק יותר מהרצון הפנימי שכבר היה – הנסתר שבתוך הנסתר של המודעא.
וזהו טבעו של כל ביטול מודעא, כפי שנאמר בשולחן ערוך (אבן העזר קלד) שאומרים לו: בטל כל מודעא ומודעא דמודעא וכו'.
ו.
בעניין מועד הפורים, המהר"ל מדגיש שוב ושוב ששלוחי הישועה הזו היו צדיקים שמהותם בבחינת "הסתר".
שורש כל סיפור פורים הוא כפי שאמרו חז"ל: "אסתר מן התורה מנין? – ואנכי הסתר אסתיר פני" (חולין קלט:) – הסתר בתוך הסתר.
גם מרדכי רמוז בקטורת ("מר דרור"), שהוקטרה במקום שאין בו איש באוהל מועד.
עבודתם היא עבודה שבנסתר; הם פועלים ומגלים קדושה מהמקומות הנסתרים של נשמות ישראל – מגלים את רצונם הפנימי ביותר שנמצא בעומקי עומקים ומעמקי הלב של ישראל.
אם חכמים אומרים שיש כאן מעשה המעיד על ביטול המודעא – פירוש הדבר שהם ראו בנשמות ישראל, בשמחתם על גאולה זו שהוציאה אותם ממוות לחיים, שהם הגיעו לדרגת הזדהות עם התורה כזו שממעמקי הנפש הם מעידים שהיא עמוקה יותר מדרגת המודעא.
אלו דברי המהר"ל שכל הישועה הזו באה דרך צדיקי ההסתר – מרדכי ואסתר – העומדים ומגלים את הרצון הפנימי ביותר בתוך עומקי ומעמקי הלב של ישראל.
ז.
הוספת מצוות פורים נעשתה מתוך שמחה פנימית – שמחה של פנימיות הנפש.
הדעת הרגילה תופסת ומבינה מהו חיצוני ומהו פנימי. אבל פנימיות הפנימיות – ההסתר שבתוך ההסתר – אינה נתפסת בדעת רגילה.
הכוונה כאן היא שאי אפשר לעמוד כאן ולהשיג את עומק היופי שמתגלה כאן מנשמות ישראל בזמן שמחה זו. כל עוד הדעת הגלויה והרגילה שולטת, אין האדם יודע מה נמצא בנסתר ובחבוי.
ח.
לכן אנו מסתירים את השכל כדי להגיע ל"עד דלא ידע" – כדי לטעום טעם מזה.
ידוע מה שאמר החזון איש: אין עצבות בעולם למי שמכיר את אור אורות האמת (קובץ אגרות א, לו).
אף על פי שאנו מאמינים שהכל טוב ומטיב, מכל מקום הזמן שבו זה יתגלה באמת (עד כדי כך שניתן יהיה לברך ברכת "הטוב והמטיב") יהיה רק לעתיד לבוא, אז תהיה רק ברכה אחת – הטוב והמטיב.
לכן ביום שבו מתבטל כוחו של עמלק – שורש העצבות בעולם – ניתן מקום לטעום מאור אורות האמת הזה, שהוא ההסתר שבתוך ההסתר.
זה מחייב את האדם להשתכר בפורים "עד דלא ידע".
כאשר אדם מניח בצד את הדעת הרגילה, הנפש מרגישה אז את החיים הפנימיים – להיות "אחד" עם התורה: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.
גילוי זה בתוכם הוא הוא ה"הדר קבלוה". מעשה זה עצמו הוא ביטול המודעא.
צריך להשתכר עד דלא ידע – כדי להשיג שמץ של טעם ממה שהתרחש כאן.
ביום זה מרדכי הוא ראש ההנהגה התופסת את מציאות ה' בתוך ה"אנכי הסתר אסתיר פני".
ט.
בזה נחזור לקושיית התוספות שגם לשיטת שמואל יש פירכא – שהרי הפסוק צריך ללמד ש"קימו מה שקיבלו כבר".
קבלה זו למטה מכילה בתוכה את גילוי כוח הקביעות והנצח, כפי שכתוב: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר ט, כז-כח).
בדומה לכך בברכת קריאת שמע – "ויציב ונכון" – לקבל באופן של אמת ואמונה, חוק ולא יעבור.
ניתן לומר אם כן שדווקא ה"קימו" למעלה מעיד על עומק הקבלה למטה – שהיא באמת מגיעה לעומק של "לא יעבור".
דבר זה אפשרי רק בגלל שביטלו בליבם את המודעא רבה ואת האפשרות של טענת אונס.
אילו לא היה זה קורה, והיה נשאר רצון מהותי יותר המונע את קבלתם, הרי שלא היו יכולים להגיע לקבלה של "לא יעבור".
כיוון שהסברנו (בעקבות המהר"ל) שקבלת ימי הפורים היא עצמה ביטול המודעא – נמצא ששני הלימודים צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה.
י.
ברגע שיוסף התוודע אל אחיו – אחרי כל השאלות והמבוכות של "וייצא ליבם" ו"מה זאת עשה אלוקים לנו" – ברגע אחד התיישבו כל הקושיות (בבת אחת). על ידי האמירה "אני יוסף אחיכם", הם הבינו כעת כיצד ההשגחה הנסתרת הייתה כולה לטובתם, ושיוסף – שהוא עיקר תולדות יעקב – היה השליח להוציא אל הפועל את כל התוכנית העמוקה ("עצה עמוקה") שממנה נשלח יוסף, כפי שכתוב "וישלחהו מעמק חברון".
כך גם בסיפור פורים, כפי שאמרו חז"ל (מגילה יב.): "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים" – כדי לגלות את עומק ליבם.
באותו רגע אמר להם יוסף: לא לבדי אני – יש לי גם אח מאותה אם, עיקרת הבית של יעקב – הלא הוא בנימין – וגם ממנו יצא בן כשליח בדבר זה בימי אחשוורוש.
עיקר גילוי כוחו של מרדכי הוא שהפנימיות שבתוך הפנימיות מתגלה ויוצאת החוצה: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור..." [מורנו ורבנו ראש הישיבה שליט"א]
