Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
A continuation of the shiur on the pasuk "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" defining when וחדלת [you shouldn't help] and when עזוב תעזוב [you should help] and the geder of עמו.
1. The Linguistic "Room"
The pasuk contains the phrase: "v’chadalta me’azov lo"—which literally translates to: "and you shall refrain from helping him."
The Pshat reads this as a rhetorical question: "Would you [really] refrain from helping him?" By phrasing it this way, the pshat uses the word "refrain" to emphasize that walking away is emotionally natural but morally unthinkable. It demands help by questioning the impulse to ignore an enemy.
The Drash reads these exact same words as a literal command: "You shall [sometimes] refrain from helping." It takes the word v'chadalta out of its rhetorical context and uses it as a legal category for exemptions.
2. How They Work Together
They "work together" because the Torah chose a wording that simultaneously commands help while acknowledging the legal limits of that help.
The emotional vs. the practical: The pshat addresses the heart (the urge to walk away from an enemy), telling you that you cannot simply "refrain." The drash addresses the law, defining the rare "room" where you actually are permitted to refrain (such as when the owner of the donkey is not helping).
The Shared Text: The pshat provides the moral baseline (overcoming hatred), while the presence of the word "refrain" in the pshat's rhetorical question is the "legal hook" that allows the drash to exist. Without the word v’chadalta appearing in the text, there would be no textual basis for the exemptions.
3. The "Imo" Connection
As the lecture emphasizes, the word Imo ("with him") is what balances these two sides.
The pshat uses Imo to say: "Help him, because he is your brother/neighbor."
The drash uses Imo to say: "You only help with him." If he won't help himself, you are legally in the "room" of v'chadalta (refraining).
The pshat and drash are a single unit because the pshat’s rhetorical structure creates the linguistic space for the drash’s legal exemptions.
The Central Thesis: The Condition of "Imo"
The word "imo" (with him) is not merely an instructionthat the mitzvah is contingent upon the owner's participation, that one is only obligated to assist an owner who is willing to act for himself ["willing" would include helping with the donkey of a zaken or choleh as we see in the Mishna because both are willing - they are just unable] and if the owner sits idle when he could act, the passerby is exempt. It is more than that. The term Imo implies a shared reality. To fulfill the mitzvah, the bystander must intellectually and emotionally step into the shoes of the owner. The bystander must adopt the owner's "calculation" (cheshbon) as their own.
If the owner has a benefit (saving his property), the bystander must view that benefit as if it were his own.
The Case of the Kohen and the Cemetery
The shiur applies this definition to resolve a difficulty in the Mechilta. The Mechilta [which we will see more at length below] teaches that a Kohen is exempt from unloading the donkey of his fellow located in a Beis HaKvaros in order to avoid Tumah.
The Challenge: Why is a specific derivation is necessary for this exemption? General halachic principles already dictate that a positive commandment (Aseh) cannot override a negative commandment combined with a positive one (the prohibition of Tumah).
The Resolution: The exemption is not based on the principle of a prohibition overriding a positive command (docheh). Rather, the obligation never generates to begin with.
The Logic: Since the Kohen (were he the owner) would be prohibited from entering the cemetery to save his own animal, he would not perform the act for himself.
The Conclusion: Because the Kohen would not act for his own donkey, the condition of "imo"—partnership and shared burden—cannot be met. Consequently, the Kohen-bystander has no obligation to help, just as one is exempt from helping an Elder who would not help himself due to dignity [as we saw in the previous shiur]. So it is not merely a dchiya [overriding]. The obligation never get off the ground.
The Mechilta (Mechilta de-Rabbi Yishmael, Parshat Mishpatim, Parsha 20) brings two cases to illustrate the verse "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" ("and you refrain from helping him — you shall surely help him [unload]"):
A kohen in a cemetery [as we already saw above] — He is exempt from unloading, loading, or returning a lost item, because there is a prohibition of tumas meis (defilement by a corpse, which is a biblical prohibition — lo ta'aseh). Therefore, "you refrain from helping him" (חדלת מעזוב לו) applies.
If his father said to him: "Do not unload" (or do not load, or do not return his lost item) — He should not listen to him, because both father and mother are obligated in mitzvos (including the mitzva of unloading/helping). Therefore, the son is obligated to unload ("עזוב תעזב עמו").
The central question is: Why does the Mechilta specifically bring the case of "his father said to him: Do not unload" here, in connection with the verse "עזב תעזב עמו"? After all, the rule that one does not listen to a parent who instructs to transgress a mitzva is a general rule throughout the Torah (derived from "ואת שבתותי תשמורו" — you and your father are both obligated in My honor, see Yevamot 6a, Bava Metzia 32a). It is not specifically tied to this verse. So why does the Mechilta include it as part of the derasha on "עזב תעזב"?
The answer offers a fundamental chiddush:
When a father tells his son "Do not unload", there are two layers:
The mitzva of kibbud av (honoring one's father) — a Torah obligation.
A natural, innate emotional feeling — the son feels tremendous difficulty in disobeying his father's word (it is deeply ingrained in him, as if "he cannot disobey").
Therefore, at first glance, one might think: In such a situation, the son would not unload even if the donkey were his own (because he would not dare disobey his father). In other words, this resembles a case where "he would not do it even for himself" — so he should be exempt from "עמו" (just like the kohen in the cemetery, who is exempt because it is entirely forbidden for him to enter and become tamei).
But the Mechilta comes specifically here to teach the chiddush: This does not exempt him!
The reason: Although there is an obligation of kibbud av, the father himself is obligated in mitzvos (including unloading). Therefore, when the father says "Do not unload," he is asking the son to transgress a mitzva.
In such a case, there is no mitzva of kibbud av at all (because "we do not listen to him to sin" — אין שומעין לו לחטוא).
What remains is only the son's natural desire not to disobey his father (without any mitzva backing it).
Therefore, this is not considered "he would not do it even for himself" — because from his own perspective, the son would unload (the obligation is on him, and the prohibition comes only from the father).
Hence, "עזוב תעזב עמו" fully applies, the son is obligated to unload, and he should not listen to his father.
In simpler words: The Mechilta teaches us that not every "lack of desire" or "psychological/emotional inability" exempts a person from the obligation of "עמו" (helping "with him"). Only when there is a true, objective prohibition (like the kohen in the cemetery) is one completely exempt. But when it is only a subjective feeling or someone else's wish (without an objective issur canceling the mitzva), the obligation remains, and one must overcome the emotional difficulty.
This resolves why the Mechilta specifically uses the father example here — to draw a precise line between true exemptions (objective issur) and apparent ones (only emotional/parental pressure without halakhic force). It deepens the understanding of when "עמו" truly applies and when "חדלת" (refraining) is justified.
The Psychological Dimension: Targum Onkelos
Finally, the shiur weaves in a profound psychological insight based on Targum Onkelos. The verse states "v'chadalta me'azov lo" (and you refrain from helping him?). Onkelos interprets this non-literally: "You shall abandon the hatred in your heart."
The speaker synthesizes the legal and ethical definitions of "imo":
Sifrei: The Torah specifically speaks of an "enemy’s" donkey to teach that one must prioritize helping an enemy over a friend to break one’s own evil inclination (yetzer hara).
Synthesis: To truly fulfill the requirement of working "imo" (with him), one must align with the other person not just physically, but emotionally. One must "unload" the hatred from their heart. If one helps physically but retains internal enmity, they remain distinct and separate entities. True partnership—the essence of "imo"—requires the removal of barriers between souls.
Conclusion: The exemption of the Kohen and the requirement to abandon hatred are two sides of the same coin. Both teach that the mitzvah of Perika requires a unified state of shared burden. Just as legal barriers (like Tumah) prevent this unity, emotional barriers (like hatred) prevent it as well. To help "with him," one must truly be with him.
המשך השיעור על הפסוק "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"
המגדיר מתי "וְחָדַלְתָּ" [לא תעזור] ומתי "עָזֹב תַּעֲזֹב" [תעזור], וגדר המילה "עִמּוֹ".
1. המרווח הלשוני
הפסוק מכיל את הביטוי: "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" — שפירושו המילולי: "וחדלת מלעזוב לו" (כלומר, תמנע מלעזור לו).
הפשט קורא זאת כשאלה רטורית: "האם [באמת] תחדל מלעזור לו?" באמצעות ניסוח זה, הפשט משתמש במילה "חדלת" כדי להדגיש שהליכה והתרחקות היא טבעית רגשית, אך בלתי נתפסת מוסרית. הוא דורש עזרה דווקא על ידי שאילת השאלה על הדחף להתעלם מאויב.
הדרש קורא את אותם מילים ממש כפקודה מילולית: "תחדל [לפעמים] מלעזור". הוא מוציא את המילה "וְחָדַלְתָּ" מהקשר הרטורי ומשתמש בה כקטגוריה הלכתית לפטורים.
2. איך הם עובדים יחד
הם "עובדים יחד" משום שהתורה בחרה ניסוח שמצווה על עזרה ובו בזמן מכיר בגבולות ההלכתיים של אותה עזרה. הרגשי מול המעשי: הפשט פונה אל הלב (הדחף להתרחק מאויב), ואומר לך שאינך יכול פשוט "לחדול". הדרש פונה אל ההלכה, ומגדיר את ה"מרווח" הנדיר שבו מותר באמת לחדול (כגון כשהבעלים אינו עוזר). הטקסט המשותף: הפשט מספק את הבסיס המוסרי (התגברות על שנאה), ונוכחות המילה "חדלת" בשאלה הרטורית של הפשט היא ה"וו הלשוני" שמאפשר לדרש להתקיים. לולא הופיעה המילה "וְחָדַלְתָּ" בטקסט, לא היה בסיס טקסטואלי לפטורים.
3. הקשר של "עִמּוֹ"
כפי שהשיעור מדגיש, המילה "עִמּוֹ" היא זו שמאזנת בין שני הצדדים. הפשט משתמש ב"עִמּוֹ" כדי לומר: "עזור לו, כי הוא אחיך/רעך". הדרש משתמש ב"עִמּוֹ" כדי לומר: "אתה עוזר רק 'עִמּוֹ'". אם הוא אינו עוזר לעצמו, אתה נמצא הלכתית ב"חדר" של "וְחָדַלְתָּ". הפשט והדרש הם יחידה אחת, משום שהמבנה הרטורי של הפשט יוצר את המרחב הלשוני לפטורים ההלכתיים של הדרש.
התזה המרכזית: תנאי ה"עִמּוֹ"
המילה "עִמּוֹ" אינה רק הוראה שהמצווה תלויה בהשתתפות הבעלים, כלומר חובה לסייע רק לבעל שמוכן לפעול בעצמו ["מוכן" כולל גם זקן או חולה כפי שרואים במשנה, כי שניהם מוכנים – רק שאינם יכולים] ואם הבעלים יושב בחיבוק ידיים כשהוא יכול לפעול, העובר-אורח פטור. זה יותר מזה. המונח "עִמּוֹ" מרמז על מציאות משותפת. כדי לקיים את המצווה, העובר-אורח חייב להיכנס אינטלקטואלית ורגשית לנעליו של הבעלים. העובר-אורח חייב לאמץ את ה"חשבון" (חשבון) של הבעלים כחשבונו שלו. אם לבעלים יש תועלת (הצלת רכושו), העובר-אורח חייב לראות תועלת זו כאילו היא שלו.
מקרה הכהן ובית הקברות
השיעור מיישם הגדרה זו כדי לפתור קושי במכילתא. המכילתא [שנראה אותה בהרחבה יותר להלן] מלמדת שכהן פטור מפריקת חמורו של חבירו הנמצא בבית הקברות כדי להימנע מטומאה.
הקושי: מדוע נדרשת דרשה מיוחדת לפטור זה? עקרונות הלכתיים כלליים כבר קובעים שאין עשה דוחה לאו ועשה (כגון איסור טומאה).
הפתרון: הפטור אינו מבוסס על עיקרון של דחייה (דחייה). אלא החובה כלל לא נוצרת מלכתחילה.
הלוגיקה: מאחר שהכהן (אילו היה הבעלים) היה אסור להיכנס לבית הקברות כדי להציל את בעל החיים שלו, הוא לא היה עושה זאת לעצמו.
המסקנה: משום שהכהן לא היה פועל עבור חמורו שלו, תנאי ה"עִמּוֹ" — השותפות והנטל המשותף — אינו מתקיים. לפיכך, לכהן-העובר-אורח אין חובה לעזור, בדומה לפטור מסיוע לזקן שלא היה עוזר לעצמו מחמת כבודו [כפי שראינו בשיעור הקודם]. לכן זה לא רק דחייה. החובה כלל לא מתרוממת.
המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת משפטים, פרשה כ) מביאה שני מקרים להמחשת הפסוק "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ":
- כהן בבית הקברות — פטור מפריקה, טעינה או החזרת אבדה, משום איסור טומאת מת (איסור תורה — לא תעשה). לכן חל "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ".
- אם אביו אמר לו: "אל תפרוק" (או אל תטען, או אל תחזיר אבדה) — אל ישמע לו, משום שאב ואם חייבים במצוות (כולל מצוות פריקה/עזרה). לכן הבן חייב לפרוק ("עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ").
השאלה המרכזית: מדוע המכילתא מביאה דווקא כאן את מקרה "אביו אומר לו אל תפרוק", בקשר לפסוק "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"? הרי הכלל שאין שומעים לאב שמצווה לעבור על מצווה הוא כלל כללי בכל התורה (מ"ואת שבתותי תשמורו" — אתה ואביך שניכם חייבים בכבודי, ראה יבמות ו ע"א, בבא מציעא לב ע"א). הוא אינו קשור דווקא לפסוק זה. מדוע אפוא המכילתא כוללת זאת כחלק מדרשת "עָזֹב תַּעֲזֹב"?
התשובה מציעה חידוש יסודי: כאשר אב אומר לבנו "אל תפרוק", יש שתי שכבות:
- מצוות כיבוד אב — חובה תורנית.
- רגש טבעי מובנה — הבן חש קושי עצום לסרב לדבר אביו (זה מושרש בו עמוק, כאילו "אינו יכול לסרב").
לכן, לכאורה אפשר לומר: במצב כזה, הבן לא היה פורק אפילו אם החמור היה שלו (כי לא היה מעז לסרב לאביו). במילים אחרות, זה דומה למקרה שבו "לא היה עושה זאת אפילו לעצמו" — ולכן צריך להיות פטור מ"עִמּוֹ" (כמו הכהן בבית הקברות, שפטור כי אסור לו לגמרי להיכנס ולהיטמא).
אבל המכילתא באה דווקא כאן ללמד את החידוש: זה אינו פוטר אותו! הסיבה: אף שיש חובת כיבוד אב, האב עצמו חייב במצוות (כולל פריקה). לכן כשהאב אומר "אל תפרוק", הוא מבקש מהבן לעבור על מצווה. במקרה כזה, אין כלל מצוות כיבוד אב (כי "אין שומעין לו לחטוא"). מה שנשאר הוא רק הרצון הטבעי של הבן לא לסרב לאביו (בלי גיבוי מצווה). לכן זה אינו נחשב "לא היה עושה זאת אפילו לעצמו" — כי מנקודת מבטו שלו, הבן היה פורק (החובה עליו, והאיסור בא רק מהאב). לפיכך "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" חל במלואו, הבן חייב לפרוק, ואין לשמוע לאביו.
במילים פשוטות: המכילתא מלמדת אותנו שלא כל "חוסר רצון" או "אי-יכולת פסיכולוגית/רגשית" פוטר אדם מחובת "עִמּוֹ". רק כאשר יש איסור אובייקטיבי אמיתי (כמו כהן בבית הקברות) יש פטור מוחלט. אבל כשמדובר רק ברגש סובייקטיבי או ברצון של מישהו אחר (בלי איסור אובייקטיבי שמבטל את המצווה), החובה נשארת, וצריך להתגבר על הקושי הרגשי.
זה פותר מדוע המכילתא משתמשת דווקא בדוגמת האב כאן — כדי לצייר קו מדויק בין פטורים אמיתיים (איסור אובייקטיבי) לבין פטורים לכאורה (לחץ רגשי/הורי בלי כוח הלכתי). זה מעמיק את ההבנה מתי "עִמּוֹ" באמת חל ומתי "חדלת" מוצדקת.
הממד הפסיכולוגי: תרגום אונקלוס לבסוף, השיעור שוזר תובנה פסיכולוגית עמוקה על פי תרגום אונקלוס. הפסוק אומר "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" (וחדלת מלעזוב לו?). אונקלוס מתרגם זאת שלא מילולית: "תשבוק שנאתך בלבך" (תנטוש את השנאה בלבך).
המרצה מסנתז את ההגדרות ההלכתיות והאתיות של "עִמּוֹ":
- בספרי: התורה מדברת דווקא על "חמור שונאך" כדי ללמד שיש לתעדף עזרה לאויב על פני חבר כדי לשבור את היצר הרע של האדם.
- סינתזה: כדי לקיים באמת את הדרישה לעבוד "עִמּוֹ", צריך להתיישר עם האדם האחר לא רק פיזית, אלא גם רגשית. יש "לפרוק" את השנאה מהלב. אם עוזרים פיזית אך שומרים על שנאה פנימית, נשארים ישויות נפרדות. שותפות אמיתית — מהות ה"עִמּוֹ" — דורשת הסרת מחסומים בין נשמות.
מסקנה: הפטור של הכהן והחובה לנטוש שנאה הם שני צדדים של אותו מטבע. שניהם מלמדים שמצוות פריקה דורשת מצב מאוחד של נטל משותף. כשם שמחסומים הלכתיים (כמו טומאה) מונעים אחדות זו, כך מחסומים רגשיים (כמו שנאה) מונעים אותה. כדי לעזור "עִמּוֹ", צריך באמת להיות עִמּוֹ.
