א. בפרשת משפטים למדנו מצות עשה ולא תעשה בפסוק אחד )שמות כ"ג י"ג( " ובכל
אשר אמרתי אליכם תשמרו, ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" וכתב רש"י, לעשות
כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו )התורה העמידה כאן
"לאו" על כל מצוות התורה( והמשך הפסוק מפרש רש"י "לא תזכירו לא ישמע על פיך" שלא
יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית וכו'.
ופירוש אחר מבואר בדברי הרמב"ן בספר המצוות )שכחת הלאוין מצוה ג'( וכך לשונו,
שנמנענו שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש כשולחן והמנורה והמזבחות והוא אמרו ית'
"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" ובא הפירוש המקובל שהיא אזהרה למה שצוה בענין סדור
המקדש, אמרו במכילתא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את
השלחן אם שינה עובר בלא תעשה לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו.
הדברים מבקשים הסבר, איך דברי הרמב"ן שמפרש את הפסוק לאיסור לא לשנות את
סדר הכלים במקדש, כל כך רחוק מפירוש רש"י. וביותר צ"ב שהפסוק נאמר בסתמא "וכל אשר
אמרתי אליכם תשמרו" ונכלל ענין בזה בפסוק.
ב. הבא נראה בכלליות ענין פרשת משפטים. )שמות כ"א א'( "ואלה המשפטים אשר
תשים לפניהם", וכתב רש"י כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים,
מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ופירושם של דברים מבואר בדברי המהר"ל שאע"פ שכל
התורה כולה ניתנה בשלש מקומות, בסיני, ונשנית באהל מועד ושלישית בערבות מואב, מ"מ יש
מצוות מסוימות שנתייחדו מקומם לסיני ויש מצוות שעיקרן שייך לאהל מועד , אלא שאגב זה
הזכיר שאר מצוות וחזר על הכל כי כל התורה כולה הוא דבר אחד.
ומבואר דפרשת "ואלה משפטים" בא לומר דמה ראשונות שהם עשרת הדברות נאמרו
בסיני אף אלה המשפטים שייכים בעצם לסיני, וככל כל המצוות נשנו אגב זה.
מעתה צריך להבין מה הייחוד בענין הלימוד שיש ב"ואלה המשפטים" שעיקרן שייך
יותר ל' סיני'. וכן צריך לפרש, בשלמא הייחוד של מצוות השייכות לאהל מועד מובן לנו שהם
מצוות השייכות למשכן ומקדש, וכן בערבות מואב נאמרו לבאי הארץ מצוות שצריך לקיים בארץ,
אולם צ"ב מה הייחוד שנאמר ביחס למצוות שנתייחד ענינם אל "סיני".
ג. נראה ביאור הענין כך; בסיני למדנו דבר נפלא ונורא, בפסוק נאמר על נתינת התורה
בסיני )דברים ה' ד'( "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" מדובר על הסתכלות מסוימת
שה' דיבר ישר בפנים בפנים, וא"כ אופן הדיבור של עשרת הדברות ובכלל זה מה שנתרבה כאן
מתיבת 'ו'אלה המשפטים האמורים בפרשה זו )וכן מש"כ בפרשת בהר אלה הדברים שדיבר "בהר
סיני"( ששייכים הם בייחוד ל ענין של סיני ד ענינו מתייחס ל"פנים בפנים דיבר ה' עמכם".
נקודה זאת של "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" היא לימוד לכלל העבודה.
שונה היא במהותה צורת ההתייחסות לתורה כאשר בנויה היא על הדיבור של "פנים
בפנים". דהנה אע"פ שיש מצוות שנצטוו בהם בני נח, וכן יש כופרים בתורה כדוגמת הצדוקים
הסוברים שצריך לקיים את כל התורה כולה כפשוטו של מקרא, ואינם הולכים אחרי דרשות
החכמים ותורה שבע"פ. ומהות ההבדל הוא משום שענין זה של "פנים בפנים" מונח בו דבר
מסוים, כדרך מי שמסתכל אל חברו הרי הוא עוסק על המהות שלו , ומדבר אל ההבנה של מי
שמדבר אליו, לעומת זאת אם היחס הוא כסתם מי שמדבר, ענין היחס והציווי שלו תלוי מפני
ציווי המצווה לבדה ולא איכפת ליה איך באה ההבנה מצד "השומע", דבזה השומע רק צריך לקבל
ולעשות כמו הבנת הנותן, לא כן ב"מתן תורה" שניתנה התורה כפי הבנת נותן התורה וגם כפי
הבנת מקבלי התורה – חכמי התורה.
ויתן אל משה ככלתו – תורה נתנה לפי דעת חכמי ישראל
צורת דברים אלו מבואר בדברי חז"ל דמתחילה הקב"ה היה מצווה, ואחר כך היה לומד
עם משה כחברותא )הובא ברש"י עה"פ ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני( שהיה משה
שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד כחברותא. זה מה שהתורה נתנה על
דעת והבנת חכמי התורה, כפי איך שהקב"ה נותן להם שכל והבנה בתורה, - וכך הוא רצון ה' תלוי
לפי הבנת ותפיסת המקבל.
ד. ייחודם של דברים מגיעים עד כדי כך; כפי שהעמיד הגר"א שבפרשת משפטים נאמרו
הרבה דינים ומצוות שאופן הקיום שלהם שונה ממה שנזכר בהדיא בתורה. לדוגמא מש"כ )שמות
כ"א כ"ד( "עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל" אף שכ' בפסוק עין או יד ורגל,
דרשו חכמים בתורה שבע"פ שצריך לשלם לו "ממון" כסף. א"כ נשאל למה נאמר בפסוק "יד
תחת יד" ?
אלא הפירוש, דמצד נותן התורה הענין הוא שיורידו לו "יד" או "רגל" כפי מה שעשה,
אבל מצד המקבל כפי איך שמקיים את הדבר, בא מפי השמועה לפי הבנת המקבל, שישלם לו
כסף.
נמצא שה"כסף" הוא הכופר שפודה ועומד במקום ה"יד " שהיתה ראויה לירד מצד נותן
התורה, כך הוא אופן הקיום ורצון ה' שמדבר הוא אל השומע.
ה. ראוי לצרף בזה את דברי הגמ' ביומא )דף נ"ג ע"ב( המתפלל שמונה עשרה צריך
לפסוע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום, ושם בגמ' משום שמעיה אמרו, נותן שלום
לימין ואחר כך לשמאל וכו', רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא אמר ליה מי סברת
לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש בר וך הוא )וכך כל הגדל בין החכמים
יודע שהפוסע תחילה משתחווה לצד שמאל שהוא ימין של קב"ה מקבל התפילה ואח"כ ימין שלו
שהוא צד שמאל של השכינה(.
ודווקא בתפילת שמונה עשרה שהמתפלל עומד כנגד השכינה וכסא הכבוד, פוסע כדרך
מי שעומד פנים בפנים עם חברו ימין שלו מקביל לשמאל של השני ושמאל שלו מקביל לימין של
השני, וכדרך זה צריכה להיות תפיסת המתפלל.
הרי רואים אנו שמצד הנותן דבר אחד מתפשט צד ימין ואילו מצד המקבל הוא מונח
בצד שמאל שלו, כך היא התפיסה אצל מי שתפילתו ביחס זה של "נותן ומקבל".
וכך הוא הפירוש ש"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שהנותן אומר "יד תחת יד"
והמקבל שומע ומקיים "כסף", בתורה שבע"פ הגמ' בפרק החובל )ב"ק פ"ג ע"ב( מכריחה את
זה, והיינו, שענין כפי איך שהמקבל מקבל את זה.
וכך הוא כל הפרשה, וכן הוא לדוגמא מש"כ בדין רציעת עבד עברי )שמות כ"א ו'(
"והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה" ופשטות הקרא יש מקום להבין
שירצע בדלת ובמזוזה, ומכל מקום בא בפירוש של המקבל, שאינו לשניהם אלא לאחד מהם,
והפס' אומר באופן הזה כי המקבל מפרש באופן זה. וכך כלל כל הפרשה.
ו. הענין בזה הוא, שבמתן תורה ניתן לנו הצורה הזאת, איך עומד מקבל התורה באופן
שאינו עומד רק במקום של קיום הציווי גרידא, אלא המקבל "מבין", ומעצמו נעשה " שותף בתורה
עצמה", וזה קיום התורה שלנו.
זו כוונת רש"י שכתב להאריך "אלה אשר תשים לפניהם" לא מספיק שתהיה שונה ב'
וג' פעמים שתהא שגורה על פיהם, אלא כשולחן ערוך, הכוונה שבזה הם מבינים והתורה נבלעת
במהות עצמם רצונם והבנתם עצמם, כאילו הם מקור לאלו הדברים עצמם.
ז. על זה הוא מה שניתנו עשרת הדברות בב' לוחות; הלוח הראשון מתחיל "אנוכי ה'
אלוקיך", והלוח השני שמדבר על בין אדם לחברו מסיים "לא תחמוד כל אשר לרעך", הכוונה
בזה מורה על מה שיש ברית וחיבור, דברה מקביל לדברה, ומה שהוא אצל הנותן - כך הוא אצל
המקבל כך.
כך הוא הבנין והצירוף של כל התורה וכל עשרת הדברות.
ונראה עוד בזה, דהנה הרמב"ן כתב ד"אלה המשפטים" שבפרשה משפטים היא פירוש
לסיום של הדברה האחרונה בעשרת ההדברות "לא תחמוד", וביאר הרמב"ן בזה, ד כל זמן שאדם
יודע המשפט שזה שלו וזה אינו שלו לא יבוא לחמוד מה שאינו שלו, ואם לא לומד המשפטים
יבוא לחמוד מה שאינו שלו.
ח. והנה נתבונן עוד ונראה דבר משונה, ש כל עשרת הדברות כולם הם "מעשים" כגון
שבת וכיבוד אב ואם, ואילו "לא תחמוד" הוא איסור שנאמר ביחס ל"לב" שנצטווה על מה שחומד
בליבו, הגם שיש תנאי עד שייקח, מ"מ זה אינו רק תנאי אבל עיקר הלאו והחמדה הוא בלב. ומדוע
זה שונה מהכל.
ובעצם הדברה המקבילה לזה הדברה הראשונה "אנוכי ה' אלוקי ך'' שהוא ענין האמונה,
אף היא מתייחס אל הלב ולא אל המעשים דווקא. ומבואר שהדעת והאמונה הראשונה בלב הוא
"אנוכי ה' אלוקיך" וכנגד זה נתנה הדברה בלוח השני "לא תחמוד".
כוונתם של דברים בא להגיד לנו, כענין כל הפרשה, שבאים לייצג ולבנות כאן את צד
המקבל של התורה, שעומד מול נותן התורה.
ותתכן מציאות שאדם עושה כל מה שצריך לעשות, ועדיין יישאר "צדוקי" או כופר,
והיינו, מפני שבמתן תורה, מלבד המצוות והציווים, ניתן גם "תורת הדבר" כלומר שהאדם יהא
חלק מהבנת הדבר, חלק מה"חד הוא", להיות נעשה " ישראל ואורייתא חד הוא" שהתורה היא
חלק מנפשך , והאדם נושם, אוכל ושותה תורה, "חי" את התורה, וזה שייך רק לברית המסוימת
הזאת שיש בין הנותן עם המקבל.
לעומת זאת, מי שנצטווה ועושה מה שאמרו לו לעשות, אבל אין לו עצמיות עם התורה,
רק בזמן שנעשה עצמי עם התורה בזה האם חי עם התורה ולומד מה שהתורה, וחומד מפני
שהתורה אמרה לא לחמוד, ועל ידי זה נעשה כמו "אנוכי ה' אלוקיך" שהיא השגה מצד "נותן
התורה" כמו כן ממש ההשגה ב"לא תחמוד – ואלה המשפטים" מה שמשפטי התור ה יגיד לך מה
שלך ומה אינו שלך, על ידי זה בונים את המציאות של מקבלי התורה, ועל זה באה כל פרשת ואלה
המשפטים, מפני שע"י המשפטים האדם יודע מה שייך לו, ועי"ז יכול לקיים את כל התורה כולה.
מחמת ההכרה שהאדם יודע מה אינו שלו, על ידי זה הוא לא יחמוד, וכדברי האבן עזרא
המפורסמים על לאו דלא תחמוד, איך שייך לצוות על מציאות שההוא חומד ? אלא האדם אינו
חומד דבר שיודע שאינו שייך אליו, וכמו שלא יחמוד שישא בת המלך, כך אם מציאות הבריאה
היתה ברורה לאדם שזה ממון חברו לא שייך שהאדם יחמוד, דרך החמדה באה מחמת שחושב
שזה שייך אליו.
וכך כל האמונה ולימוד התורה נעשה חלק "מבשרו ודמו" שזה החיים שלו, ומה שחברו
זה חברו, ומה שאליו אליו, ולא יבוא לחמוד, והחמדה הזאת מקביל אליו ממש כמו שה"אנוכי"
מייצג את האמונה שיש בורא עולם נותן התורה.
זה הלימוד שהתחדש כאן בדיני המשפטים שבפרשה זו.
ט. נמצאנו למדים, כי כל הפרשה כאן באה להעמיד לפננו את חלק השני של מתן תורה,
החלק הראשון הוא מה שיש בלוח הראשון "נותן התורה", ובלוח השני "מקבל התורה".
יתירה מזו, מבואר בדברי רש"י בשיר השירים )ד' ה'( שכל דברה שבלוח הראשון מקביל
הוא לאותה דברה שכנגד בלוח השני, ולמשל, "אנוכי ה' אלוקיך" מורה על מציאות ה' כנגד זה
בצד השני "לא תרצח" מפני שהאדם הוא "צלם אלוקים" נאמר בזה לא לבטל את הצלם הזה ע"ש,
והמכוון בזה הוא שכל אחד באלו מקביל בייחוד להורות בזה ששנים הדברים הם דבר אחד.
קומה נוספת לדברים יש לנו ללמוד מסוף הפרשה, אחרי שבני ישראל נעשה ונשמע,
משה רבנו עשה ברית עם ישראל ונאמר שם "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק
על המזבח", וכתב רש"י "מי בא וחלקו, מלאך בא וחלקו". והנה משה רבנו היה בידו לקחת כלי
ולשפוך חצי חצי כפי הנראה בעיניו, ומבואר כאן שנצרך להיות כאן בדיוק גמור ולזה צריך
שמלאך חלקו, והדבר צ"ב הרי בכל דיני התורה יודעים אנו הכלל בכל המדידות בכזית וכדומה
דהוא לפי ראות בני אדם ואי אפשר לצמצם, ומדוע כאן נזכר הוצרך להיות בדיוק שמלאך יחלקו.
פירושם של דברים בקפידה זו, מפני שהברית מורה על ענין מדויק של "חצי חצי" ממש
כמו שני לוחות הברית שכתב רש"י )דברים ט' י"א( "לחת" כתיב לשון יחיד מלמד ששניהם
שווים, ללמדנו שבין אדם למקום ובין אדם לחברו שווים הם, "חבריך" – הוא "בצלם אלוקים",
והכבוד של הצלם אלוקים שווה לצד הזה.
והנה ידוע שרבי ישראל סלנטר היה מדבר הרבה על בין אדם לחברו, והעולם רגילים
לחשוב שהנקודה של הגרי"ס בזה להדגיש ענין "בין אדם לחברו". אבל קבלנו שאין זה פני
הדברים, אלא עיקר נקודת הענין שבא הגרי"ס להעמיד בזה הוא נקודת "ההשוואה" שבין אדם
למקום לבין אדם לחברו, חברך הוא בדמות יוצרך והוא בצלם אלוקים, זה שווה לזה, ומכיון
שהעולם היה חלש בזה ממילא הדגיש דבר זה, אבל לא מפני שבא להבליט דווקא עסק של בין
אדם לחברו.
והמכוון בזה הוא ממש כענין שנתבאר במה שהמלאך חלקו, להעמיד שזה שקול כנגד
זה.
י. ונראה ללמוד כאן ענין נוסף שיש במצוות הפרשה, והוא לימוד כלל הדבר, איך נראה
ה"צורה של הדבר".
צורת כלל המצוות שיש ללמוד ממה שכתוב "פנים בפנים דבר ה' עמכם" בא להראות
בזה כך;
האדם מסתכל על חברו ומכירו, אטו צורת ההכרה שלו בעין או החוטם שלו, באוזן ימינו
או שמאל, הרי אם יראו לו חותם או פה של חברו, אפילו אם רגיל עמו הרבה שנים, בוודאי שלא
יכיר. אלא הפירוש שהכרת האדם הוא שמכיר את "הכלל" של חברו, זה הביאור במה שנאמר
בתורה "פנים בפנים דבר ה' עמכם" שעניינו מורה על ענין מיוחד שנקרא "כלל התורה" שהוא
"דבר אחיד" וזה הציור של "פנים בפנים".
"אנוכי ה' אלוקיך" הפי' מי שמייצג את ה"אנוכי" הוא המייצג "בכל אשר לרעיך".
יא. מעתה נחזור לפירושי רש"י והרמב"ן בביאור הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם
תשמרו" הדגש כאן "ובכל" אשר אמרתי כתב רש"י שבא ליתן לא תעשה על כל המצוות,
"תשמרו" הוא לאו ובא להוסיף לאו על כל המצוות. ונתייחד דבר זה באמצע פרשת משפטים,
כוונתם של דברים, אין הפירוש שבא להוסיף סתם מצוה עשה ול"ת על כל המצוות, בוודאי גם
זה חשוב, אבל המכון כאן על ענין מסוים שמדברים בזה על "צורת" מקבלי התורה, אם חסר
למקבל התורה אפילו ענין אחד שלא מקפיד עליו, הרי חסר לו בצורה ותמונה שלו, "ובכל אשר
אמרתי" הכוונה תשמור את כל מה שאמרתי לכם, את כל הל"ת ואז אתה ראוי להיות "בצלם
אלוקים" להיות מקבל התורה, ובזה תוכל להיות שווה ללוח של "אנוכי ה' אלוקיך" – ששם הוא
בוודאי לא מחולק, כמו כן אתה לא תהיה מחולק.
וזה בדיוק אותה כוונה איך שהרמב"ן מייצג את הלאו, אלא שהרמב"ן כתב שלאו על
האיסור לא לשנות את סדרי הכלים, מזבח באמצע שולחן בצפון ומנורה בדרום, שלכאורה נראים
הדברים רחוקים ולא ממין הענין המחלוקת בין הרמב"ן ורש"י.
אכן נראה, ששניהם מדברים באותו מהלך, לפי הרמב"ן נאמר כאן לשמור את הכלים
במקדש, המכוון בזה מפני שענין שמירת סדר הכלים במקדש ובמשכן אינו סתם ענין של מקום
בבית המקדש, אלא הצורה איך נראה בית המקדש מנורה בדרום ושולחן בצפון ומזבח באמצע,
כך הוא הצורה, ונלמד האיסור "בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" שלא תסלף את הצורה.
השראת השכינה אצלנו למטה מצד מקבלי השכינה צריכים אנו להעמיד את הצורה של
"לקבל" השראת השכינה באופן הזה ולא לקלקל צורה הזאת. וכמו כן על דרך זה כוונת רש"י
שכתב כן על כל מצוות התורה, אלא שהרמב"ן מדבר על הכלים.
אבל ה ענין הוא ענין אחד, שלא תקלקל את הצורה. ואם תקלקל את הצורה, הגם שקיימת
זה וזה וחסר לך משהו אחת כאן וכאן אה"נ אבל לגבי הלאו אתה מקלקל את כל הצו רה, ואם חסר
לו את המצוה הזאת חסר לו "בכל" אשר אמרתי תשמרו, וכמו"כ אם מזבח במקום שאינו שלו או
מנורה בצד הרי זה לא רק שחסר לו במקום המנורה והמזבח, אלא חסר ב"הצורה " של המצווה
ששם הוא השראת שכינה.
ויש על האדם לדעת בעבודתו, שיש כאן ב' ענינים; הא' הוא להקפיד על כל מצוה בפני
עצמה, לעיתים האדם מרגיש שחסר זה וזה. והב' הוא "שלמות הצורה" הדרישה הזאת "גיוועלד",
לעיתים האדם בסדר לימודו רגיל לשמור, ובדבר אחד הוא מאוד מקלקל, ועל ידו לומדים אחרים,
עד שלעיתים כבר לא קלקול, אבל יתכן שלגבי "הצורה" כל אחד מחובר ו כ"א נמשך אחר חברו,
ובודאי יש השתדלות שמחייבת כל אחד לקיים את הצורה הנכונה, מלבד עצם המצוה, ועצם
הדברים, וכאו"א משתדל בפנ"ע אבל גם חייב להשתדל בצורה אחידה של הכל, ובזה שכרו לאין
ערוך, מעבר לזכיה של פרטים פרטים, כי אם יש לו אצלו "הצורה שלמה" הרי בזה כאלו עומד
"פנים בפנים דיבר ה' עמכם " לא שמכיר את החותם של חברו או אוזנו ופה וכיו"ב, אלא מכיר
בזמן שיש לו תפיסה מה הוא רצון ה' ומה תורה שלומד.
על זה התפיסה ועל זה בא הפרשה. "ואלה" מוסיף על הראשונות כמו אלה היה "פנים
כנגד פנים דיבר ה' עמכם" כך באלו כל הפרטים כאן בגדר "פנים כנגד פנים", מפני ש להכיר הפנים
צריך להכיר כל התמונה ולא פרטים מסוימים.
הרב בנימין פינקל שליט"א
