לאחר פרעות תרפ"ט, עלתה ישיבת "כנסת ישראל – חברון" (סלבודקה) לשכון בירושלים עיה"ק. רבים מלומדי התורה ורבינו בתוכם שמו פעמיהם ללמוד בישיבה, שבראשה עמד הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין, ה"לבוש מרדכי". באחד מימיו הראשונים של רבינו בישיבה, בשנת תרצ"א, תוך כדי שיעורו הכללי של הגרמ"מ אפשטיין, הקשה רבינו קושיא עצומה מדברי הרשב"א בגיטין על מהלך השיעור. ראש הישיבה הפסיק את שיעורו לכמה שניות, חשב על הדברים ולאחר מכן המשיך בשיעור. לאחר השיעור, שאל הגרמ"מ – "אוו איז דער קליינער?" (איפה ה"קטן"?) לאחר שראה את רבינו, השיב לו על קושייתו. מאז התפרסם שמו בישיבת "חברון" לשם ולתהילה. לימוד התורה של רבינו בשנים אלו היה בעמל גדול, מתוך מסירות נפש ודחק נוראיים, ועם כל זאת לא פסק פיו מלימוד יומם ולילה. רבים מחידושיו (שנשתמרו עד היום) נכתבו באותם ימים על צידם האחורי של פנקסים משומשים, ולעתים אף בין השורות הכתובות, משום שרוב עניות נייר חדש היה יקר מדי עבורו.
באחד הימים, עוד בהיות רבינו צעיר לימים, בתחילת שנת תרצ"ה, בהם הגיעו כמעט לפת לחם, בכתה אמו הצדקת מרת הענע רייזל בצר לה על מצבם הקשה. רבי שלמה זלמן, שלא היתה פרוטה בכיסו ובכך לא היה יכול להקל על צערה, סיפר לה שזה עתה פגש את ה"משגיח" הדגול של ישיבת "חברון", הגה"צ רבי לייב חסמן, ובתוך דברי התשבחות אמר על בנם שהוא הבחור הטוב והמובחר מכל תלמידי הישיבה המקומיים ("פון די היגע ער איז דער בעסט") [3]. מיד מחתה מרת הענע רייזל את דמעותיה מפניה, ובת צחוק על שפתיה פנתה לעסקי היום. כשסיפר לנו זאת רבינו, היה אומר, שהסיפור הזה מראה על גדלותם של שלושה. על גדלותו של ה"משגיח" שהקפיד לשמח את אביו ולגרום לו נחת, על גדלות אביו שעל ידי סיפור זה ביקש לשמח את ליבה של אשתו ועל גדלותה של אמו הצדקת מרת הענע רייזל, שלמרות כל העוני והדוחק, עמלות בנה על התורה והתגדלותו בה, היה ששון ליבה ואושרה, יותר מכל דבר אחר.
כאן המקום לציין את חיבתו המיוחדת של הגה"צ ר' לייב חסמן לרבינו, שבראותו את עדינות נפשו ומידותיו התרומיות, ביקש לא אחת מרבינו שיכנס בעובי הקורה של תחום לימודי המוסר והאגדה.
באותם שנים ראשונות בישיבת "חברון", שקידתו של רבינו בתורה ויגיעתו בה, לא ידעה גבול. רבינו אמר פעם, שבשנים אלה, לא ידע מי הוא היושב לצדו בספסל הישיבה מרוב התמדתו. רבותיו הגדולים וחבריו ראו בו את הארי שבחבורה, מי שעתיד להאיר את העולם בתורה, ושמו נתפרסם כגאון וצדיק. בתקופה מסוימת אף למד בחברותא עם שניים מראשי הישיבה הג"ר אהרן כהן והג"ר משה חברוני.
ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא כל כך העריץ את רבינו, עד שאמר פעם לגה"צ רבי אברהם גרודזינסקי (ה"משגיח" בישיבת סלבודקה) בעת ביקורו בארץ, בזו הלשון: "נראה לי שכל העברת ישיבת סלבודקה לארץ ישראל התגלגלה על ידי ההשגחה העליונה לצורך התגדלותו של ר' אברהם כהנא שפירא בישיבת חברון" (כך סיפר הג"ר דוד פינקל שהיה נוכח בשעת מעשה).
תלמידי ישיבת "חברון" הצעירים הסתופפו בצילו של רבינו ושתו בצמא את דבריו. מהם צמחו כמה מגדולי ישראל, כדוגמת הגאון רבי בצלאל ז'ולטי רבה של ירושלים, הגאון רבי דוד פינקל ויבדל"א הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' שליט"א. הגאון רבי יעקב רוזנטל, שלמד באותה העת בישיבת "עץ חיים", סיפר כיצד היה הולך במכוון לבית הכנסת
שלשה כתרים
בהספידו את רבינו, אמר הגר"י רוזנטל, כי חידושיו הנפלאים של רבינו, שנתבררו בבית המדרש ומחוצה לו, היו בחריפות מיוחדת, עד שהלומדים הצעירים שבירושלים היו מחקים אותם לפי סגנונם. ברבות השנים, נותר קשר בין אותם תלמידי חכמים לרבינו, ואף פנו אליו מפעם לפעם ליהנות מזיו תורתו בכתב ובעל פה [4].
שח הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, ראש ישיבת "עטרת ישראל", כי אצל רבינו זכה לראות אהבת תורה מהי. וכך היה המעשה. כאשר נסע הגרב"מ שליט"א כילד באוטובוס בשליחות אמו, ראה את רבינו כשמימינו ומשמאלו מלווים אותו האחים לבית ז'ולטי והם מדברים עימו בלימוד תורה. רבינו כדרכו, בהתלהבות של קדושה ובחדוותא דאורייתא, משיב להם ופורך, מקשה ומתרץ וכל כולו בוער באש התורה. "לא יכולתי להסיר עיני מאותו תלמיד חכם שהשיב לשני הבחורים" אמר הגאון רבי ברוך מרדכי "ובמקום לרדת בתחנה, נשארתי מתבונן בו בהשתוממות עד שהגיע למחוז חפצו, ויותר משנסעתי הייתי צריך אחר כך לחזור ברגל..."
.... "ראיתי אותו עומד גבוה על סולם באוצר הספרים של הישיבה מעיין בספר. כששאלתי בחורים מיהו אותו תלמיד חכם, ענו לי – 'אינך מכיר אותו? הלא זהו ר' אברהם שפירא, הוא יודע את רוב אוצר-ספרים של הישיבה בעל-פה'". עוד סיפר הגרב"מ, כי אף שהיה נער צעיר, לימים הקפיד ללכת לחתונת רבינו, כדי שיזכה גם הוא לשמוע מחידושיו שנאמרו בחבורה קודם החופה, כפי המנהג באותם הימים.
חביבם של גדולי הדור
באותן השנים בישיבת "חברון", הפקיע שמיה של רבינו בכל עולם התורה. גדולי הדור העריצוהו וחבבוהו ורבים מהם באו עמו במשא ומתן כדרכה של תורה בעניינים שונים. רבינו קלט מכל אחד מגדולי ישראל שזכה להכיר מתרומות מדותיו. פעם תיאר באוזנינו כיצד היה מרן הראי"ה קוק בשיחות בדברי תורה כמעיין המתגבר בלימוד ושופע בכל עניין ועניין. חיבה יתירה חיבב הגאון ר' איסר זלמן מלצר, ראש הישיבה הדגול של "עץ חיים", את רבינו והיה משתעשע עמו רבות בדברי תורה [5]. הגרא"ז ביקש מרבינו שיעיר את הערותיו על ספרו אבן האזל (ספר עבודה) קודם כריכתו, ואף הדפיסן במילואים והשיב עליהן. במכתבו פנה אליו – "לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה אברהם שפירא שיחי' ממצוייני ישיבת חברון", כל זאת עוד בהיות רבינו בשנות העשרים לחייו.
אף הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הגדול של ירושלים ביקש מרבינו שיכתוב הערות על דברים שפרסם ונשא ונתן עמו בכתב (חלק מן ההתכתבויות נדפסו בספרו "מנחת אברהם").
גם עם הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ בעל ה"חזון אי"ש", היה לרבינו קשר מיוחד במינו. נסיעתו הראשונה לחזו"א בבני ברק היתה לפי הזמנתו, שנמסרה לרבינו ע"י יבדל"א הגאון רבי חיים גריינמן שליט"א, שלמד באותם ימים בישיבת "חברון". מאז היה פוקד רבינו את ביתו של החזו"א ומדבר עמו בלימוד. מספר פעמים לאחר שדן בדברי תורה עם החזו"א ביקש מרבינו לסור לביתו של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן לדבר גם עמו בדברי תורה ולשמח את לבבו, אחר שזה מכבר עלה לארץ ישראל לאחר שואת אירופה. לאחר שהפציר הגר"ש כהנמן ברבינו שמואל להפיץ תורה בישיבת פוניבז', התבררה כוונת החזו"א, שרצה בכל מאודו שרבינו יכהן כראש ישיבה בישיבת פוניבז' בבני ברק.
כל כך יקרה היתה תורתו של רבינו בעיני החזו"א עד שכתב לו באחד ממכתביו – "הגיעוני דבריו החביבים עלי מאד באשר עיקר מגמתו לאמיתת התורה". ופעם, בעת ביקורו של החזו"א בירושלים בביתו של הגאון ר' יחזקאל סרנא, יצאו תלמידי הישיבה לקראתו. משראה החזו"א את רבינו בין הבחורים, הביע את מורת רוחו שעזב את לימודו לשם קבלת פניו.
מעת שהגיע הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק לירושלים, היה רבינו מבאי ביתו. הרב מבריסק מיד עמד על טיבו והכיר את חילו הגדול לאורייתא. כאשר היו מביאים לגרי"ז חוברות חידושי תורה כגון "התבונה", "כנסת ישראל" ו"תל תלפיות", שיצאו לאור בשנים ת"ש-תש"ה, מיד היה שואל "האם יש כאן ד"ת מר' אברהם אלקנה?", כך היה מודד ומעריך את חשיבות החוברת שלפניו. וסיפר רבי אליהו חיים שפירא (בן דודו של הגרי"ז) שכאשר הביאו לגרי"ז את ספר הזכרון לגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי "בית מדרש", קרא הגרי"ז בכל מאמר רק את הקטעים הראשונים ודילג הלאה למאמר הבא, אבל את מאמרו של רבינו קרא מתחילתו ועד סופו. לא לחינם התבטא פעם בנו של הגרי"ז – הגאון ר' משולם דוד סולובייצ'יק שליט"א – "אבא היה מעריץ של ר' אברהם אלקנה שפירא".
חיבתו של הגרי"ז לרבינו נודעה ונתפרסמה ורבינו אף זכה בתור כהן לקבל מהגרי"ז שמן שריפה לנרות חנוכה. יש לציין שרבינו, שחשש מאוד שלא לגרום להפסד תרומה, דקדק ביותר בנתינת השמן לגביעי החנוכייה ובגלל היגיעה והזהירות המרובים שהיו כרוכים בכך, כשהגיעו ימי החנוכה בשנה שלאחריה סירב לקבל שוב שמן שריפה מהגרי"ז.
גם בני הרב מבריסק, ושאר תלמידיו היו מיודדים עם רבינו והרבו לשוחח עמו בדברי תורה. כאשר נערכה סעודת המצווה לכבוד חתונת בנו של הגרי"ז, רבי יוסף דוב, שהיה חברו הטוב של רבינו, נכנס רבינו לתוך דברי החתן בדרשתו והקשה על דבריו. הגרי"ז קם ממקומו והשיב לרבינו על קושייתו. אולם רבינו חזר והקשה וגם על כך השיב לו הגרי"ז, וכך חזר ונמשך המשא ומתן פרק זמן כדרכה של תורה.
הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, שהיה מגדולי ראשי הישיבות באותה עת, והגיע לא"י בתחילת מלחמת העולם השניה, העריץ והעריך למאוד את רבינו. באחת משיחותיו עם הגאון רבי שלום נתן רענן, גיסו של רבינו, אמר רבי אליעזר יהודה כי ברי לו שרבינו עתיד להיות אחד מגדולי ראשי הישיבות בישראל. ושוב מעשה היה, כעבור כמה שנים, עת הוציא הגרא"י פינקל את ספרו "דברי אליעזר", ביקש רבינו מנכדו הג"ר משה פינקל שהיה שכנו, שישיג עבורו את ספרו של הסבא. כשחזר עם הספר מביתו של הסבא, סיפר הנכד לרבינו כי כשאמר לסבו שהוא מבקש את הספר עבור ר' אברהם שפירא, קם מיד הגרא"י פינקל ממקומו, נתן לו את הספרים ושיבח את רבינו בשבחים מופלגים, שהוא – הנכד – מתבייש לספרם בפני רבינו, והזהירו לבל יקבל תשלום עבור הספרים.
באותם ימים נוצר קשר מיוחד בין רבינו לבין הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג הרב הראשי לישראל. רבינו, יחד עם גדולי תלמידי החכמים של ירושלים, נוהגים היו לפקוד את ביתו של הרב הרצוג בימי שישי ולהשתעשע עמו בדברי תורה. חריפותו הנפלאה ובקיאותו העצומה של רבינו מצאו להם מקום בשיחות אלה. זקני הדור שחיו מידי פעם משתתפים בהתכנסויות אלו, עמדו בהשתוממות על קנקנו החדש המלא וגדוש בישן. שיחות תורניות אלו, היו פעמים רבות מקיפות סוגיות שונות ונושאים רבים בהלכה. מעמודי התווך הקבועים של שיחות אלו היו רבינו ויבדל"א הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, ששלטו בערנות בכל מקצועות התורה. מבין תלמידי החכמים שנתוודעו לרבינו שם, היה הגאון רבי אלי' ראם, מזקני גאוני ירושלים, שעוד ישב כדיין בבית הדין הגדול בראשות הגאון רבי צבי פסח פראנק, בחורבת רבי יהודה החסיד. הגאון רבי אלי' ראם סמך את רבינו בסמיכת חכמים להורות ולדון [6]. בין השאר כתב בכתב הסמיכה – "בא לפנינו אחד מגדולי ירושלים וחכמי' הגאון הגדול חו"ב מו"ה אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, בקי בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וכוחו גדול מאד בהוראה הלכה למעשה... והנני אומר להגאון הגדול וכו' מו"ה אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א יורה יורה ידין ידין". מה נורא הדבר, שאותו גאון אדיר ראה ברבינו עוד בהיותו צעיר לימים את אחד "מגדולי ירושלים וחכמיה", עיר מלאה בזקני הדור, גדולי וגאוני עולם.
הגאון רבי יהושע מנחם אהרנברג ראב"ד בת"א, שהיה מבאי ביתו של הגרי"א הרצוג באותם ימים, ידע להוקיר ולהעריך את כוחו הגדול של רבינו, למרות שהגיע מבית מדרש שונה בסגנון הלימוד, ולאחר שרבינו שלח לו את קונטרס "פרזים ומוקפים", שהוציא לאור בשנת תש"ז, כתב לו הגרי"מ אהרנברג:
לכבוד ידידי הרב הגאון החריף מו"ה אברהם הכהן שפירא בירושלים שליט"א
קיבלתי הקונטרס "אורים" ביום שלא הייתי בביתי, והנני שולח לו את כל כתביי אשר בענין פרוז בן יומו וכו' והנני מבקשו שיעיין היטב בדבריי ויבקרם ממומין וכל סיג ופגם שימצא בדבריי ימחול נא להודיעני בכתב ואודה על האמת וכו'. ומדבריו שכתב בהאורים נהניתי מאד כי ראיתיו שלן בעומקה של הלכה כו' [7].
גם הגאון רבי משולם ראטה, מגדולי התורה בדורו, עמד על גדלותו של רבינו באותן שיחות בביתו של הגרי"א הרצוג, ומני אז נמשך קשר הידידות בינו לבין רבינו. באחד ממכתביו משנת תשכ"א מוצאים אנו ביטוי נדיר להערכת גאונותו המופלגת של רבינו על ידי הגאון רבי משלם ראטה – "לכבוד הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי תורה מו"ה אברהם שפירא שליט"א. ידועה בשער בת רבים דקדקנותו של הגר"מ ראטה ומשקלו במילותיו הספורות. חריפות ובקיאות בכל חדרי התורה, הינם נחלת זקני מאורי הדור, ועם זאת ראה הגאון הנ"ל את זאת כחלק מתכונותיו של רבינו, אז דיין צעיר לימים.
הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שהעריץ את רוחב דעתו של רבינו גם באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, היה מוסר מדי פעם בפעם לרבינו ולעוד כמה מגדולי תלמידי החכמים (כגון הגרש"ז אוירבך ויבדל"א הגרי"ש אלישיב שליט"א) שאלות בהלכה שעלו על הפרק. חלק מתוך תשובותיו של רבינו לשאלות אלו נדפסו בספרו "מנחת אברהם".
כאשר נתפרסמה תשובתו של הגאון רבי שלמה דוד כהנא, רבה האחרון של וורשא, בעניין מצוות הקהל, השיג עליה רבינו ארוכות, צלל בים התלמוד כדרכה של תורה ודלה ממנה פנינים, הקשה ותירץ, עקר הרים וטחנן זה בזה, ושני התלמידים פרושים לפניו כשמלה. הגאון הנ"ל עמד משתומם לנוכח ענקיותו של צורבא מרבנן זה ובמכתבו אל רבינו כתב –
"כבוד ידידי הרב העילוי המצויין עדיו לגאון מר אברהם שפירא נ"י. היה לי רוב עונג בקבל קונטרסו הגדול על מצוות הקהל הערות והארות מחוכמות על תשובתי שנדפסה בחוברת של זכר להקהל, ואף שבלי רחמנות עשה הרבה קרעים בדברי תשובתי, והיה לי טורח גדול לאיחוי הקרעים הנ"ל, הנני שבע רצון מאד מדרכו דרך התורה לברר כל הלכה בשכל צח וישר ובידיעת עמוקות בספרי ראשונים, כן יזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהיות תורתו אומנותו, כעתירת נפש המכבדו ומברכו בברכת התורה".
את דרכו בלימוד עיצב רבינו מפי סופרים ומפי ספרים [8]. מלבד התורה שקיבל מרבותיו המוזכרים לעיל, ידע רבינו למצות בגאונות בדרך נפלאה דרכי לימוד ושיטות שונות, מתוך ספריהם של גדולי הדורות, לברר את מקחן ולעמוד על עיקר חידושם.
מבין הספרים והדברים שבכתב שהשפיעו על דרכו יש לציין את משנתו של הגאון ר' איצלה מפוניבז', שתחילת לימודו בדבריו היתה בעיון בספר "מקור ברוך" להג"ר ברוך גינזבורג, בו הוא מצטט מדברי הגריי"ל. דרכו הייחודית של הגאון ר' איצלה מפוניבז' התאימה ביותר לקו מחשבתו של רבינו ומאז התקרב לדרך לימודו [9]. לאחר מספר שנים, כינס רבינו את דברי תורתו של הגריי"ל שבכת"י ושבע"פ והוציאם לאור בספר "זכר יצחק" בתוספת "קונטרס אחרון" – חידושים וביאורים עמוקים ונפלאים של רבינו הנסובים סביב דברי הגריי"ל.
בישיבת "מרכז הרב"
לאחר נישואיו עם הרבנית מרת פנינה תבלחט"א, אחותו של הגאון הרב שלום נתן רענן, מי שהיה חתנו של מרן הראי"ה קוק, נאות רבינו לבקשת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק, והחל להתמסר לתלמידי ישיבת "מרכז הרב". הקשר המיוחד שבין רבינו לרצי"ה החל עוד במפגשים ביניהם בבתי כנסת שבשכונת "מאה שערים", בהם נהגו להתפלל. הרצי"ה, שהעריץ את גדלותו האדירה של רבינו בתורה, התפעם גם
[8. היה לו לרבינו משא ומתן עם רבים מגאוני הזמן, ביניהם הג"ר ראובן טרופ בנו של הגרנ"ט, הגר"י זוסמנוביץ בעל "תרועת מלך" בעת ביקורו בירושלים, הג"ר שמשון אהרן פולנסקי הרב מטפליק, הג"ר אברהם יעקב ניימרק, הג"ר ישראל משה סלמון מחרקוב (בספרו נתיבות הקודש למנחות נ"א ע"א אף מביא תירוץ מרבינו על קושייתו ובפנקס בכת"י מרבינו מצאנו שכתב: שאלני הגרי"מ סלמון שליט"א וכו'), הג"ר אפרים זאב גרבוז, הג"ר שמואל וינטרוב שהיה ראש ישיבת בית יוסף בפינסק ועוד.
9. רבינו מסר מפי תלמידו של הג"ר איצלה, רבי שמואל ביאלובלוצקי, שהג"ר איצלה אמר לו שבילדותו כבר הבחין שצורך הדור הוא בדרך לימוד שונה מדרך הלימוד הקיימת.]
מתפילתו של רבינו ומאז נקשרו שניהם בקשרי ידידות [10]. כאות להערכתו העצומה של הרצי"ה, שראה ברבינו את גדול גידולי פארה של ירושלים, ממעתיקי השמועה בדורו, ולרוממות קרנה של התורה ושל הישיבה, ביקש לערוך טקס גדול לרגל היכנסו של רבינו בהיכלי הישיבה כריש מתיבתא, בנוכחות גדולי הדור ומרביצי התורה, אך רבינו בצניעותו סירב לכך.
כאשר חלה ראש הישיבה הגאון רבי יעקב משה חרל"פ, ביקש מרבינו להעביר שיעורים כלליים בישיבה במקומו. הקשר המיוחד בין רבינו לגרי"מ חרל"פ נמשך שנים קודם לכן, עת היה רבינו שותה ממנו בצמא הנהגות ומסורות של אנשי ירושלים, ולאחר פטירת הגרי"מ חרל"פ המשיך רבינו את שלשלת מסירת התורה במסירת השיעורים הכלליים בהיכלה [11]. שליחותייהו דקמאי קעביד, ללמד בני יהודה קשת, להנחילם תורה ויראה.
מאז, החל רבינו להרביץ תורה ולגדל דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים בישיבת "מרכז הרב" שהתאבקו בעפר רגליו. בעשר אצבעותיו
[10. כאן המקום לספר מעט אודות כוח תפילתו של רבינו. היה מתפלל ומברך מן הסידור, גם בחזרת הש"ץ היה מרוכז כל כולו ולא מרים עיניו מן הסידור, אלא עוקב אחרי החזן בתוך סידור התפילה. בראש השנה ויום הכפורים היה צריך להחליף את בגדיו מספר פעמים במשך היום, מרוב מאמץ אדיר בתפילה.
11. מעניין לציין שאחד מגדולי התורה המפורסמים ששיטתו בענייני ציבור ומדינה היתה מנוגדת בתכלית לשיטה שב"מרכז הרב", הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי בעל ה"קהילות יעקב", כתב בשנת תשי"ז דברי המלצה על תלמיד שביקש ללמוד ב"מרכז הרב". בדבריו בשולי בקשת רבי אברהם יגל ראש ישיבת סלונים ברמת גן להנהלת ישיבת "מרכז הרב" כתב:
בעה"י
נשען על מכתב זה הנני לבקש גם אני לקרבו לתמכו ולסעדו למען יחזיק בתורת ה' ולעלות מעלה מעלה המקום יהי' בעזרו.
הכו"ח לכבוד התורה ולומדי' שוחרי' והוגי'
המעתיר
יעקב ישראל קנייבסקי
בעהמ"ח ספרי קהילות יעקב.]
הקים רבינו דור של תלמידי חכמים עמלי תורה, ומתוכם רוב בניין ומניין של רבני הדור הבא ב"ציונות הדתית". רבינו בדרכו המיוחדת עיצב את דמותם של גדולי תלמידיו להיות מוסרי התורה לעתיד, התווה את דרך הלימוד ודרכי ההוראה ומעל לכל החדיר בתלמידיו מידות ישרות, יראת שמים ואהבת תורה בלא גבול. שיעוריו העמוקים והחדשניים היוו אבן מסד כיצד להגיע לישרות הסברא ולכון לאמיתה של תורה. בשנים אלה החל רבינו לשאת בעול הציבור. הרצי"ה היה מתייעץ עמו בנוגע לענייני הכלל, וראה בדעתו את דעת התורה המכרעת בעניינים רבים שעמדו על הפרק.
בשנת תשמ"ב, עם פטירת ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק, המשיך רבינו בהנהגת הישיבה, יחד עם עמיתו הגאון רבי שאול ישראלי, ועמד בראשה עד סוף ימיו. רבינו היה גאון ופוסק, ראש הרבנים בארץ ישראל ומנהיג ציבור, אולם תמיד אמר שהוא רואה עצמו בראש ובראשונה "ראש ישיבה". בשישים השנים שהרביץ תורה לעדרים בישיבת "מרכז הרב", הקים רבינו עולה של תורה בארץ ישראל. מתחת ידו יצאו דיינים ורבנים, ראשי ישיבה ור"מים, מורי הוראה ומרביצי תורה בכלל ישראל. ישיבות רבות, אולפנות וישיבות תיכוניות, בכל רחבי הארץ, קמו בעידודו ונתמכו על ידו. רבינו מסר נפשו כל ימיו להעמיד תלמידים לאלפים, דאגתו ואהבתו אליהם הייתה ללא גבול. גם בימים קשים, כשבריאותו היתה רופפת, תלמידי הישיבה היו בראש מעייניו. לא פעם אמר לנו, כי יש למסור את הנפש על הישיבה וכך אכן נהג [12].
כאן המקום להזכיר את עזרתו בקודש, הרבנית מרת פנינה תליט"א, שעמדה לימינו במסירות נפלאה, דאגה לכל מחסורו והייתה לו למגן לעזר ולאחיסמך בכל שנות עמלו בתורה והתגדלותו בה, על מנת שיוכל לחיות]
12. בשעותיו האחרונות בבית החולים עת התקשה רבינו בנשימתו, אמר לו בנו רבי שמואל שליט"א כדי להסיח דעתו מעט מייסוריו כי תלמידי שיעור א' החדשים התאקלמו היטב ולומדים בחדווה, מיד אורו פניו ואמר בשמחה – "טוב מאד, טוב מאוד!".
